ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אמונות ודעות
- ה - 466 וְכַאֲשֶׁר מָצָאתִי הַפְּסוּקִים הָאֵלֶּה וְהַדּוֹמִים לָהֶם, חֲשַׁבְתִּים הֵיטֵב אַחַר כֵּן וְאָמַרְתִּי, אוּלַי יִתָּכֵן לִסְבֹּר בַּפְּסוּקִים הָאֵלֶּה סְבָרוֹת אֲחֵרוֹת, עַד שֶׁיָּשׁוּבוּ* מֵעִנְיַן תְּחִיַּת הַמֵּתִים אֶל עִנְיַן הַחֲיוֹת הַמְּלָכִים* וְהַעֲמָדַת הַמַּלְכוּת, 467 וְצָרִיךְ לְהַנְהִיגָם הַמִּנְהָג הַזֶּה, וְהוּא שֶׁהֲרָמַת הַשָּׁפֵל מֵעִנְיַן הַשִּׁפְלוּת אֶל עִנְיַן הַגְּדֻלָּה וְהָרוֹמְמוּת יְדֻמֶּה לַהֲרָמָה מִן הֶעָפָר, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (תהלים קיג, ז): מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, וְאָמַר (מלכים א' טז, ב): יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימֹתִיךָ מִן הֶעָפָר. וְדִמָּה מִי שֶׁהוּא בְּצוּק וּבְצָרָה לַמֵּתִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (תהלים פח, ו): בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר וְגוֹמֵר, וְאָמַר עוֹד (שם לא, יג): נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב וגו'. 468 וִידַמּוּ תְּשׁוּעָתוֹ מֵהָעִנְיָן הַהוּא לִתְחִיָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שם עא, כ): אֲשֶׁר הִרְאִיתַנִי צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת תָּשׁוּב תְּחַיֵּינִי וגו'. וְאָמַר עוֹד (שם פה, ז): הֲלֹא אַתָּה תָּשׁוּב תְּחַיֵּנוּ וגו'. 469 וְהִתְבּוֹנַנְתִּי עִם הָעִיּוּן וְהַחִיּוּב, כִּי אִם יִתְחַיֵּב אוֹ יֻכְשַׁר* שֶׁנִּסְבֹּר פָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהֶם תְּחִיַּת הַמֵּתִים עַל הַדְּרָכִים הָאֵלֶּה, עַד שֶׁנֶּעֶתְקוּ מִפְּשׁוּטָם מִבְּלִי דֹחַק שֶׁיָּבִיא אֶל זֶה, יִתְחַיֵּב וְיֻכְשַׁר עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה לִסְבֹּר בַּמִּצְווֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת*, וְהַהַגָּדוֹת הַקַּדְמוֹנִיּוֹת*, וְהָאוֹתוֹת הַנִּזְכָּרוֹת, סְבָרוֹת אֲחֵרוֹת*, עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מֵהֶם דָּבָר כִּפְשׁוּטוֹ, אַךְ יָעָתְקוּ אֶל עִנְיָנִים אֲחֵרִים. 470 וַאֲדַמֶּה* מֵהֶם קְצָת מִן הַמִּצְווֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת. וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ (שמות יג, ג), אֶפְשָׁר שֶׁיִּסְבְּרוּ בּוֹ וְלֹא יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם זְנוּת, מִפְּנֵי שֶׁדִּמָּה אוֹתוֹ בַּלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא חָמֵץ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְדַבְּקוֹ, כְּאָמְרָם (הושע ז, ד): כֻּלָּם מְנָאֲפִים כְּמוֹ תַנּוּר וגו' מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ. 471 וְאָמְרוֹ (שמות לה, ג): לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ וגו' אֶפְשָׁר שֶׁיִּסְבְּרוּ בּוֹ אַל תֵּצְאוּ לַמִּלְחָמָה, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר דִּמָּה אוֹתָהּ לְאֵשׁ, בְּאָמְרוֹ (במדבר כא, כח): כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן. 472 וְאָמְרוֹ (דברים כב, ו): לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. יִתָּכֵן לִסְבֹּר בּוֹ, כְּשֶׁתִּכְבְּשׁוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם, לֹא תַהַרְגוּ הַזְּקֵנִים עִם הַבַּחוּרִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (הושע י, יד): כְּשֹׁד שַׁלְמַן בֵּית אַרְבֵאל בְּיוֹם מִלְחָמָה אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה, עַד שֶׁלֹּא תִשָּׁאֵר מִצְוָה שִׁמְעִית. 473 וּמֵהַהַגָּדוֹת הַקַּדְמוֹנִיּוֹת דִּבְרֵי הַבְּרִיאָה, אָמְרוֹ (בראשית א, א): בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, יִתָּכֵן תִּקּוּן עִנְיַן אֻמָּה מִן הָאֻמּוֹת, כַּאֲשֶׁר אָמַר בְּהֶפְסֵד עִנְיַן אֻמָּתֵינוּ (ירמיה ד, כג): רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם, וְאָמַר בַּהֲשָׁבַת תִּקּוּנָהּ* (ישעיה סה, יז): כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה. 474 וְכֵן יִסְבְּרוּ בְּתַדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב (בראשית א, יא), שְׁלוֹם הַגּוּפוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (ישעיה סו, יד): וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִּפְרַחְנָה. וְכֵן בִּפְרִי עֹשֶׂה פְּרִי (בראשית שם), הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (יחזקאל יז, כג): בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וגו'. 475 וְכֵן (בראשית א, יד): יְהִי מְאֹרֹת, תּוֹרָה וּנְבִיאִים וְחָכְמָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (משלי ו, כג): כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶיךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי (תהלים קיט, קה), עַד שֶׁלֹּא תִשָּׁאֵר בְּרִיאָה מִמַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁלֹּא תֵצֵא מִפְּשׁוּטוֹ שֶׁל עִנְיָן אֲשֶׁר הוּא הַבְּרִיאָה וְהַיְצִירָה.
___________________________
עַד שֶׁיָּשׁוּבוּ – תשתנה משמעותם. הַחֲיוֹת הַמְּלָכִים וכו' – חזרת המלכות לישראל בימות המשיח (עם ישראל קם לתחייה בארצו). יִתְחַיֵּב אוֹ יֻכְשַׁר – הכרחי או אפשרי. בַּמִּצְווֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת – שלא מובן לנו טעמן. הַהַגָּדוֹת הַקַּדְמוֹנִיּוֹת – מעשה הבריאה. סְבָרוֹת אֲחֵרוֹת – פירושים אחרים, מחודשים על דרך המשל והמליצה. וַאֲדַמֶּה – אתן דוגמה. תִּקּוּנָהּ – של האומה.
אמונות ודעות (105)
בשביל הנשמה
82 - מאמר שביעי חלק ה'
83 - מאמר שביעי חלק ו'
84 - מאמר שביעי חלק ז'
טען עוד
466 -ה- הבנת הפסוקים כפשוטם ולא על דרך משל
לאחר שנוכחנו לדעת שיש פסוקים רבים המעידים על תחיית המתים, עלה ספק אולי פסוקים אלה משל, ולמעשה הם מדברים על התרוממות אדם או ממלכה מן השֶׁפֶל ולא על תחיית המתים?
467 בסברא זו יש הגיון, משום שהתנ"ך משתמש לעיתים במושג "מוות" לתיאור שפלות, ובמושגים: "קימה" ו"תחייה" לתיאור התרוממות והתחזקות, לדוגמה בתהילים (קיג, ז): "מקימי מעפר דל", וכן נאמר לירבעם שה' המליך אותו לאחר שהיה כאחד העם (מלכים א יד, ז): "יען אשר הרימותיך מן העפר". גם אדם הנמצא בצרה נמשל למת, כמו שנאמר (תהילים פח, ו): "במתים חופשי כמו חללים שוכבי קבר", וכן נאמר עוד בתהילים (לא, יג): "נשכחתי כמת מלב".
468 הצלת האדם מצרה נמשלה לתחיית המתים כמו שנאמר (תהילים עא, כ): "אשר הראתני צרות רבות ורעות תשוב תחייני...", וכן נאמר (תהילים פה, ז): "הלא אתה תשוב תחיינו".
469 אולם אם בלי שום דוחק המכריח אותנו לכך, אנו בוחרים להוציא את הנבואות על תחיית המתים מפשטן ולהבין אותן כמשל ואלגוריה, אזי נוכל לפרש בדרך זו את כל התורה, את המצוות השמעיות, הסיפורים והניסים, ולא יישאר דבר מפשוטו של מקרא. בכך נידמה לנוצרים, המפרשים הרבה מן המצוות כמשל, וכך פוטרים עצמם מלקיימן בפועל.
470 נביא מספר דוגמאות לפרשנות אלגורית למצוות, העוקרת אותן ממשמעותן המעשית. התורה כתבה (שמות יג, ג): "ולא יאכל חמץ", ניתן לפרש שכוונתה, שלא תהיה בתוך בני ישראל זנות, כי מצאנו שדימו את הזנות להחמצת הבצק (הושע ז, ד): שזנות נמשלה ללחם – "כלם מנאפים כמו תנור... מלוש בצק עד חמצתו".
471 את האיסור (שמות לה, ג): "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" ניתן להסביר כאסור לצאת למלחמה בשבת, מפני שהתורה דמתה את המלחמה לאש, כמו שנאמר (במדבר כא, כח): "כי אש יצאה מחשבון להבה מקריית סיחון...".
472 את מצוות שילוח הקן (דברים כב, ו): "לא תיקח האם על הבנים", ניתן לפרש כציווי שלא להרוג זקנים עם הבחורים הצעירים בשעת המלחמה, וזאת ע"פ הנאמר בהושע (י, יד): "כשוד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה אם על בנים רוטשה". בדרך זו ניתן להסביר את כל מצוות התורה, עד שלא תישאר מצווה שמעית אחת לפי משמעותה האמתית.
473 ראינו שניתן בדרך זו לעקור את המצוות, ונראה שגם את כל הסיפורים של ספר בראשית ניתן לעקור ממשמעם בדרך זו. בפסוק הראשון בתורה נאמר: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ואפשר להסביר שאין הכוונה בזה שה' ברא את העולם, אלא שייצר והעלה לגדולה אחת מאומות העולם, כמו שאנו רואים שהנביא ירמיה (ד, כג) ממשיל את חורבן האומה לתוהו ובוהו: "ראיתי את הארץ והנה תוהו ובוהו ואל השמים ואין אורם", ואת שיבת העם לעוצמתו כבריאה (ישעיה סה, יז): "הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה".
474 וכן יבואר הפסוק (בראשית א, יא): "תדשא הארץ דשא" כמדבר על בריאות גוף האדם, שמצאנו שדימה הכתוב את בריאות גוף האדם לצמיחת הדשא, כמו שנאמר (ישעיה סו, יד): "ועצמותיכם כדשא תפרחנה". גם את הפסוק (בראשית שם): "פרי עושה פרי" ניתן להוציא מפשוטו ולבאר על מלך המשיח, לפי האמור ביחזקאל (יז, כג): "בהר מרום ישראל אשתלנו ונשא ענף ועשה פרי...".
475 כמו כן ניתן לשנות את ההבנה הפשוטה בפסוק (בראשית א, יד): "יהי מאורות", ולומר שמדבר על התורה, נביאים וכתובים, כמו שנאמר במשלי (ו, כג): "כי נר מצווה ותורה אור", ובתהילים (קיט, קה): "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי". בדרך זו ניתן להוציא את כל פסוקי בריאת העולם מפשוטם, היינו שה' ברא את העולם, ולתת לכולם משמעות חדשה, ואז יהיה אפשר לומר, שהעולם קדמון ומעולם לא נברא.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
