ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פסחים
• משנה "מי שהיה טמא... ואלו חייבין בהכרת".
• היה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו:
רב נחמן – הורצה. והטעם – מיחס הוא דחס רחמנא עליו ואי עבד בנביא עליו הברכה. [ומנין? דתנן "מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני" מכלל דאי בעי עבד] ו רב ששת – אונן קתני בהדייהו.
רב ששת – לא הורצה. והטעם – מידחא דחייא רחמנא כטמא. [ומנין? דתניא " ר"ע – נאמר 'טמא' ונאמר 'בדרך רחוקה' – מה טמא שסיפק בידו לעשות ואינו עושה, אף דרך רחוקה נמי שספק בידו לעשות ואינו עושה"].ורב נחמן – ר"ע סבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ("סיפק בידו לעשות" – דחזי למיכל לאורתא) ואנא ס"ל כמ"ד שכן.
דף צג
• ת"ר אלו שעושין את השני: הזבין והזבות המצורעין והמצורעות ונדות ובועלי נדות והיולדות השוגגין והאנוסין והמזדין וטמא ושהיה בדרך רחוקה. א"כ למה נאמר בדרך רחוקה? לפוטרו מן הכרת וכמ"ד הורצה (וברייתא זו שמחייבת נשים זה כמו שיטת ר' יוסי שאמר שנשים בשני שוחטין עליה בפני עצמה). תניא – יכול לא יהיו עושין את השני אלא טמא לנפש ושהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובועלי נדות מנין ת"ל? "אִישׁ אִישׁ" (ואילו אשה לא קתני, וזה כמו דעת ר"י ו ר"ש דאמרי אצל אשה רשות).
• ת"ר:
רבי – חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני, קסבר – שני רגל בפני עצמו הוא.
ר' נתן – חייב כרת על הראשון ופטור על השני, קסבר – שני תשלומין דראשון הוא, תקוני לראשון לא מתקינן ליה.
ר' חנניא בן עקביא – אף על הראשון אינו חייב כרת, אא"כ לא עשה את השני, קסבר – שני תקנתא דראשון הוא. (נפק"מ לגר שנתגייר בין שני הפסחים וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים).
וטעמיהם:
רבי – "וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה" – דלא עבד בראשון, אי נמי, "קָרְבַּן ד' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ" – בשני (ו"חֶטְאוֹ יִשָּׂא" כרת הוא, דקסבר מגדף היינו מברך השם, וכתיב במברך את השם "וְנָשָׂא חֶטְאוֹ", ולמד חטאו דהכא מחטאו דהתם מה להלן כרת אף כאן נמי כרת).
ר' נתן – "וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה" דהאי "כי" לשון דהא הוא, וה"ק רחמנא – דהא קרבן ד' לא הקריב במועדו בראשון ("חֶטְאוֹ יִשָּׂא" – מגדף לאו היינו מברך את השם, וגמר האי חטאו דהתם מהאי חטאו דהכא – מה הכא כרת אף התם כרת).
ר' חנניא בן עקביא – "וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה" או "קָרְבַּן ד' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ" – בשני ("חֶטְאוֹ יִשָּׂא" – נדרש כמו שדרש ר' נתן ).
• למסקנת כל השיטות:
הזיד בזה ובזה – דברי הכל חייב. שגג בזה ובזה – דברי הכל פטור.
הזיד בראשון ושגג בשני – ל רבי ור' נתן – חייב. ל ר' חנניא בן עקביא – פטור.
שגג בראשון והזיד שני – ל רבי – חייב. ל ר' נתן ול ר' חנניא בן עקביא – פטור.
• משנה "איזה היא דרך רחוקה... העזרה ולחוץ".
• עולא – מן המודיעים לירושלים – חמישה עשר מילין, סבר כי הא דאמר ר' יוחנן – כמה מהלך אדם ביום, עשר פרסאות מעלות השחר ועד הנץ החמה – חמש מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים – חמש מילין, נשאר שלושים מיל, חמש עשרה מהבוקר עד חצות היום, וחמש עשרה מחצות היום (שזה זמן שחיטת הפסח) עד השקיעה, ו עולא לטעמיה דאמר – איזהי דרך רחוקה – כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה.
• אמר מר – מעלות השחר ועד נץ החמה – חמש מילין, מנלן? כתוב "וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים..." וכתוב "הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה", ואמר ר' חנינא 'לדידי חזי לי ההוא אתרא והויא חמש מילין'.
• איזהי דרך רחוקה:
עולא – כל שאין יכול להיכנס בשעת שחיטה.
רב יהודה – כל שאין יכול להיכנס בשעת אכילה.
דף צד
• ת"ר, היה עומד חוץ למודיעים, ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב? ת"ל "וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה" – והלה היה בדרך. היה עומד לפנים מן המודיעים ואין יכול ליכנס מפני גמלים וקרונות המעכבות אותו יכול לא יהא חייב? ת"ל "וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה" – והרי לא היה בדרך.
• רבא – ששת אלפים פרסי הוי עלמא (מגמרא), ועובי הרקיע אלף פרסה דסבר כי הא דאמר ר' יוחנן – כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות, מעלות השחר ועד הנץ החמה חמש מילין, משקיעת החמה עד צאת הכוכבים חמש מילין, נמצא עוביו של רקיע אחד משישה ביום.
• מקשה הגמרא שנינו " ר' יהודה – עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום, תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות, ומעלות שחר עד הנץ החמה ארבעה מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעה מילין נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום – תיובתא דרבא וד עולא תיובתא. (על ר' יוחנן אין קושיא – שכן אמר לך ר' יוחנן – אנא ביממא הוא דאמרי, ו רבנן הוא דקא טעו, דקא חשבן דקדמא וחשוכא, וגם על ר' חנינא אין קושיא, שכן "וַיָּאִיצוּ" שאני).
• המשך קושיות ("מצרים היתה ארבע מאות פרסה", "דתנא דבי אליהו ר' נתן אומר", "עגלה בצפון", "אמר ר' יוחנן בן זכאי מה תשובה השיבתו בת קול") על דעת רבא דאמר – שעולם ששת אלפי פרסי הוי ונגמר בתיובתא על רבא .
• ת"ר, חכמי ישראל – גלגל קבוע ומזלות חוזרין. חכמי אומות העולם – גלגל חוזר ומזלות קבועין. חכמי ישראל – ביום, חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה, למעלה מן הרקיע.
חכמי אומות העולם – ביום, חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה, למטה מן הקרקע.
רבי – ונראין דבריהן מדברינו שביום מעינות צוננין ובלילה רותחין.
• תניא, ר' נתן – בימות החמה – חמה מהלכת בגובה של רקיע – לפיכך כל העולם כולו רותח ומעינות צוננין. בימות הגשמים – חמה מהלכת בשיפולי רקיע – לפיכך כל העולם כולו צונן ומעינות רותחין.
ת"ר, בארבעה שבילין חמה מהלכת:
ניסן אייר סיון – מהלכת בהרים כדי לפשר את השלגין. תמוז אב אלול – מהלכת בישוב כדי לבשל את הפירות. תשרי מרחשון וכסלו – מהלכת בימים כדי ליבש את הנהרות. טבת שבט אדר – מהלכת במדבר שלא ליבש את הזרעים.
• סתירה – במשנה כתוב " ורבי אליעזר אומר מאסקופת העזרה ולחוץ" – ואע"ג דמצי עייל ולא אמרינן ליה "קום עייל", ומאידך שנינו בברייתא "ערל שלא מל ענוש כרת דברי ר' אליעזר " – אלמא אמרינן ליה קום מהול?
אביי – דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא.
רבא – תנאי היא דתניא " ר' אליעזר – נאמר ריחוק מקום בפסח ונאמר ריחוק מקום במעשר, מה להלן חוץ לאכילתו אף כאן חוץ לאכילתו (אבל חוץ לעשיתו דהיינו חומת העזרה לא, דאמרינן ליה קום עול) ר' יוסי בר ר' יהודה משום ר' אליעזר – חוץ לעשיתו.
• תניא, ריס"ג – 'דרך' שומע אני מהלך שנים או שלושה ימים, כשהוא אומר "וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה" מגיד שמאסוקפת העזרה ולחוץ קרוי דרך.
דף צה
• משנה "מה בין פסח ראשון... ודוחין את השבת".
• ת"ר "כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" – במצוה שבגופו הכתוב מדבר, מצווה שעל גופו מנין ת"ל "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ", יכול אפילו מצוות שלא על גופו [כיוון דאמרת שגם מצוות שעל גופו אלמא "יעשו אותו" לאו דווקא, אימא הו"ל פרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואפילו כל מילי נמי] ת"ל "וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ" – מה שבירת העצם מיוחד, מצוה שבגופו אף כל מצוה שבגופו [ומ"יעשו אותו" דרשינן שאין שוחטין את הפסח (שני) על היחיד]. איסי בן יהודה – "יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" – במצות שבגופו הכתוב מדבר [ומ"עצם" דורש – אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח].
• ת"ר: "כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" – יכול כשם שהראשון – אסור ב'בל יראה' ו'בל ימצא', כך שני אסור ב'בל יראה' ו'בבל ימצא' ת"ל "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" ואין לי אלא מצות עשה, מצות לא תעשה מנין ת"ל "לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" ואין לי אלא מצות לא תעשה שניתק לעשה, מצות לא תעשה גמור מנין ת"ל "וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ" – מה הפרט מפורש מצוות עשה ול"ת ולא תעשה הניתק לעשה אף כל מצוות עשה ול"ת ולא תעשה הניתק לעשה.
"עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" צלי אש השבתת שאור
"לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" לא תוציא ממנו לא יראה ולא ימצא
"וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ" אל תאכלו ממנו נא לא תשחט על חמץ דם זבחי
• "הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו":
מנה"מ? "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג" – לילה מקודש לחג (פסח ראשון) – טעון הלל, ושאין מקודש לחג – אין טעון הלל.
• "זה וזה טעון הלל באכילתן":
• מ"ט?
א. לילה קא ממעט (לעיל) יום לא קא ממעט.
ב. אפשר ישראל שוחטין פסחיהן ונוטלין את לולביהן ואין אומרים הלל?!
• "ודוחין את השבת":
שבת דוחה, טומאה לא דוחה. מתניתין דלא כ ר' יהודה דתניא "דוחה את השבת ואין דוחה את הטומאה [מפני הטומאה דחיתיו, יחזור ויעשה בטומאה?!]. ר' יהודה – אף דוחה את הטומאה [ התורה חזרה עליו לעשותו בטהרה לא זכה יעשה בטומאה]".
• שנינו בברייתא – פסח ראשון דוחה את השבת ואת הטומאה וגם טעון לינה וכן לפסח שני. וזה כמו ר' יהודה ששני דוחה את הטומאה, אך אם כך קשה שהרי לשיטתו אין פסח שני טעון לינה דתניא " ר' יהודה – מנין לפסח שני שאין טעון לינה? שנאמר 'וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ' וכתיב 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת' – הנאכל לששה טעון לינה ושאין נאכל לששה אין טעון לינה, וא"כ קשה? תרי תנאי ואליבא דר"י .
• משנה "הפסח שבא בטומאה... על ביאת מקדש".
• ת"ר זבין וזבות נדות ויולדות שאכלו בפסח שבא בטומאה, יכול יהו חייבין? ת"ל "כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר" "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לד' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה" – נאכל לטהורים – חייבים עליו משום טמא, ושאינו נאכל לטהורין – אין טמאין חייבין עליו משום טמא. ר' אליעזר – יכול דחקו זבין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהו חייבין ת"ל "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" – בזמן שטמאי מתים משתלחין – זבין ומצורעין משתלחין. אין טמאי מתים משתלחין – אין זבין ומצורעין משתלחין.
• בעיה – דחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה מהו? מדאשתרי טומאת עזרה אישתרי נמי טומאת היכל או דילמא מאי דאישתרי אישתרי ומאי דלא אישתרי לא אישתרי?
רבא – "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה" – אפילו מקצת מחנה (לחומרא).
איכא דאמרי ברבא – "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה" (עזרה) "אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם" (היכל) – כל היכא דקרינן ביה "אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם" קרינן ביה "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה" (לקולא).
דף צו
• בעיה – דחקו טמאי מתים ואכלו אימורי פסח הבא בטומאה מהו? מדאישתרי טומאת בשר אשתרי נמי טומאת אימורין או דילמא מאי דאישתרי אישתרי ומאי דלא אישתרי לא אישתרי?
רבא – מכדי טומאת אימורין מהיכא איתרבי? מטומאת בשר דכתיב "אשר לד'" – לרבות את האימורין, כל היכא דאיתיה לטומאת בשר איתיה לטומאת אימורין, כל היכא דליתיה לטומאת בשר ליתיה לטומאת אימורין.
• בעיה – אימורי פסח מצרים היכן הקטירו אותם? אביי – מי אמר שלא עשו בשר צלי בשפוד (וכך היתה הקטרתם). ועוד הא תנא רב יוסף – ג' מזבחות היו שם: על המשקוף, ועל שתי המזוזות, ותו מידי אחרינא לא הוה.
• משנה "מה בין פסח מצרים... כל שבעה".
• "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה" – זה (פסח מצרים) מקחו בעשור, ואין פסח דורות מקחו בעשור.
• אחרי שהמיעוט "הזה" שנאמר בפסח מצרים הוציא פסחים אחרים מכלל ההלכה הנידונה, אם כן מקשה הגמרא עוד קושיות ("והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה " "ואכלו את הבשר בלילה הזה ", "וכל ערל יאכל בו ", "כל בן נכר אל יאכל בו ", "תושב ושכיר לא יאכל בו ", "ומלתה אותו אז יאכל בו ", "ועצם לא תשברו בו ", "אל תאכלו ממנו נא") ודוחה הגמרא את כולם ומסבירה אחרת.
• למסקנה: מ"וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה" – שיהיו כל עבודות חודש זה כזה לומדים על פסח דורות:
א. טעון ביקור ארבעה ימים ו"הזה" למעוטי פסח שני.
ב. נאכל בלילה ו"הזה" לכד ר' אלעזר בן עזריה ור"ע (סוף זמן אכילת פסח).
ג. ערל לא אוכל בפסח ו"בו" אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור.
ד. בן נכר לא אוכל בפסח ו"בו" המרת דת פוסלת ולא בתרומה.
ה. [תושב ושכיר לא אוכלים בפסח ו"בו" המרת דת פוסלת ולא בתרומה].
ו. מילת עבדיו או בנו מעכבת בפסח מלאכול ו"בו" מילת זכריו ועבדיו מעכבת ולא בתרומה.
ז. איסור שבירת עצם ו"בו" בכשר ולא בפסול.
ח. איסור אכילת נא ו"ממנו" לכדרבה א"ר יצחק (שערל אסור במעשר).
• "ונאכל בחפזון" – מנין? שנאמר "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן" – אותו נאכל בחפזון ואין אחר נאכל בחיפזון.
• למסקנה גורסים בסיפא של המשנה כך "ונאכל בחפזון בלילה אחד והוא הדין לפסח דורות וחימוצו כל היום ופסח דורות נוהג כל שבעה".
• משנה "אמר ר' יהושע שמעתי... וכן תמורתו".
• מחלוקת:
רבה – קודם שחיטה ולאחר שחיטה.
ר' זירא – קודם חצות ולאחר חצות שנינו (ומה דקתני במשנה "קודם שחיטת הפסח" אימא "קודם זמן שחיטת הפסח").
• איכא דאמרי ראשון בדעת רבא – "אחר שחיטת הפסח קרב שלמים וכן תמורתו":
לא שנו אלא שנמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה אבל נמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה – תמורתו מכח קדושה דחויה קא אתיא ולא קרבה.
איכא דאמרי שני בדעת רבא – "הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח – ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמים שלמים וכן תמורתו":
לא שנו אלא שנמצא קודם שחיטה והמיר בו קודם שחיטה אבל נמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה – תמורתו קריבה שלמים, והטעם – כי קבעה שחיטה מידי דחזי ליה, מידי דלא חזי ליה לא קבעה. ולמסקנה תיובתא על האיכא דאמרי השני.
• תניא, "כֶּשֶׂב" – לרבות את הפסח לאליה, כשהוא אומר "אִם כֶּשֶׂב" – לרבות פסח שעבר שנתו ושלמים הבאין מחמת פסח – לכל מצוות שלמים שטעון סמיכה ונסכים לתנופה חזה ושוק. וכשהוא אומר "וְאִם עֵז" הפסיק הענין – לימד על העז שאין טעונה אליה".
דף צז
• מחלוקת (לא למסקנה):
שמואל – כל שבחטאת מתה – בפסח קרב שלמים, וכל שבחטאת רועה – בפסח נמי רועה.
ר' יוחנן – אין הפסח קרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה אבל קודם שחיטה לא.
ולמסקנה זו – שמואל כ ר"ש סובר (דאמר ר"ש – חמש חטאות מתות, ולשיטתו אין רועה) וגם שמואל חדא קאמר ולא דיבר על רועה אלא – כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים וקמ"ל לאפוקי מדר' יוחנן דאמר – אין הפסח קרב שלמים אלא שנמצא אחר שחיטה אבל קודם שחיטה לא, אלמא שחיטה קבע קמ"ל חצות קבע.
ולמסקנת לישנא אחרינא בשמואל – סבר כרבי דאמר אבודה למיתה אזלא (ולפי רבי כל אבודין למיתה אזלא, ואילו בפסח היכא דאבד קודם חצות ונמצא קודם חצות – רועה, קסבר קודם לאו אבוד הוא (וקמ"ל חצות קבע).
• רבא – אבידת לילה – לאו שמה אבידה.
• משנה "המפריש נקבה... לשם שלמים".
דף צח
• רב הונא בריה דרב יהושע – שמע מינה (מהמשנה) תלת:
א. בע"ח נדחין.
ב. דחוי מעיקרא הוי דיחוי.
ג. יש דיחוי בדמים.
• ת"ר המפריש את פסחו ומת, אם בנו ממונה עמו – יביאנו לשום פסח. אין בנו ממונה עמו – יביאנו לשום שלמים לששה עשר (דקא סבר נדרים ונדבות – אין קרבין ביו"ט). מתי מת האב למסקנה?
רבה – מת לאחר חצות, ומאי "יבאינו לשום פסח" – לשום פסח שני.
אביי – לצדדין קתני, מת אחר חצות – בנו ממונה עמו יביאנו לשום פסח, מת קודם חצות – אין בנו ממונה עמו – יביאנו לשום שלמים.
רב שרביא – מת לאחר חצות, וכגון שהיה אביו גוסס בחצות.
רב אשי – מת לאחר חצות, ור"ש היא דאמר – אין בע"ח נדחין.
רבינא – כגון שהפרישו אחר חצות ומתו בעלים אחר חצות, וקא סבר – חצות קבע.
• משנה "הפסח שנתערב בזבחים... כהנים יאכלו".
• וא"ת הא מביא קודשים לבית הפסול (לר"ש מקשה, דממעט בזמן אכילת הבשר ואמר לשורפו – כאשר נתערב פסח עם בכורות), אין להקשות שכן ר"ש לטעמיה דמביאין קדשים לבית הפסול דתנן "אשם שנתערב בשלמים – ר' שמעון – ישחטו בצפון ויאכלו כחומר שבהן, אמרו לו – אין מביאין קדשים לבית הפסול". ולפי רבנן דאין מביאים, היכי עבדינן כאשר נתערב פסח בבכורות? רבא – נמתין לו עד שיוממו ויביא בהמה שמינה, ולימא "כל היכא דאיתיה לפסח תחול עליה דהאי", ואכיל להו (לתערובת) בתורת בכור בעל מום.
• משנה "חבורה שאבד פסחה... על שלך".
דף צט
• ת"ר אמר להן ואמרו לו – אוכל מן הראשון. לא אמר להן ולא אמרו לו – אינן אחראין זה לזה. מכאן אמרו חכמים – יפה שתיקה לחכמים ק"ו לטפשים שנאמר "אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב".
• "שנים שנתערבו פסחיהם":
סתמא דגמרא – מתניתין דלא כר' יהודה , דתניא "'וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה' – מלמד שמתמעטין והולכין, ובלבד שיהא אחד מבני החבורה קיים דברי ר' יהודה . ר' יוסי – ובלבד שלא יניחנו את הפסח כמות שהוא (בלא בעלים כלל)".
ר' יוחנן – אפילו תימא כר' יהודה , כיון דאמר ר' יהודה – אין שוחטין את הפסח על היחיד, מעיקרא לאמנויי אחרינא בהדיה קאי, וכאחד מבני חבורה דמי. והוסיף רב אשי כי ממשנתינו מדויק דר' יהודה היא.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
