ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- תלמידי רבי עקיבא ומירון
המסורת של ערוגת הבשם
נראה שהמפתח להבנת ה'סמלים' שבאותה סוגיה נמצא במסורת ולפיה התלמידים שמתו היו תלמידי הלל ושמאי. המסורת מובאת בספר 'ערוגת הבשם' שהתחבר ע"י רבנו אברהם בר' עזריאל, שהיה מרבותיו של האור זרוע. וז"ל (עמוד 75):
"ראיתי כתוב שאלו כן לרבותינו, מה טעם מנהג בישראל [אין] עושין מלאכה בין פסח לעצרת, משתשקע החמה עד למחרת שחרית. ואמרו לנו שני טעמים. אחד על פטירת תלמידי הלל ושמאי דאמרו שמונים אלף תלמידים היו להילל הזקן ושמאי מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו מפסח ועד עצרת על שלא היו נוהגים כבוד זה לזה. והיו מתים סמוך לשקיעת החמה, וקוברים אותם משתשקע החמה. והיו העם בטילים ממלאכה. על כן גזרו שלא לעשות שמחה מפסח ועד עצרת, ושלא לחנך חדשה עד עצרת. ונהגו גם הנשים מלעשות [מלאכה] משתשקע החמה. ועוד עניין אחר, משום שאנו סופרין אותה עומר עד לאחר שקיעת החמה..."
מסורת זו תמוהה, בתלמוד וכן במדרשים המקבילים מתבקש מהבאת המעשה בסמוך לדרשת רבי עקיבא לכתוב 'בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת־זַרְעֶךָ' – שהתלמידים שמתו היו התלמידים הראשונים של רבי עקיבא . ונראה שדבר זה מוסכם גם על המסורת החילופית, אלא שהיא רוצה לרמז שמיתת תלמידי רבי עקיבא היא בעלת משמעות סמלית, והיא התרחשה כבר לפני כן אצל תלמידי הלל ושמאי.
המחלוקת שבין תלמיד הלל ותלמידי מנחם (ושמאי)
המסורת בדבר "שמונים אלף תלמידים שהיו להלל ושמאי שמתו", היא בעלת משמעות סמלית. והמספר 'שמונה' מסמל בה את חיבור לעולם המעשה ובמיוחד לעבודת המלכות, וכן מצאנו משמעות סמלית זו בקשר להלל (חגיגה דף טז, א-ב):
"משנה... הלל ומנחם לא נחלקו, יצא מנחם נכנס שמאי.... גמרא... להיכן יצא? אביי אמר: יצא לתרבות רעה. רבא אמר: יצא לעבודת המלך. תניא נמי הכי: יצא מנחם לעבודת המלך, ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לבושין סיריקון."
נראה שאין מחלוקת ממשית בין אביי ורבא מה עשה מנחם. מנחם שהיה סגנו של הלל והנהיג עמו את הצבור, עזב את הסנהדרין ויצא לעבודת המלך, ואביי מגלה שתלמידי הלל שנשארו בבית המדרש התייחסו אל מנחם ואל "שמונים זוגות תלמידים" שיצאו עמו כמי שיצאו לתרבות רעה. ובירושלמי משמע שהתייחסו אליהם כ'עובדי עבודה זרה' 1 . והמסורת של ערוגת הבשם מוסיפה ומגלה שהתייחסו אליהם גם כמו ל'מתים'.
מלחמת תלמידי הלל במדרש שיר השירים זוטא
מלחמת דעות זו מתוארת כמלחמה של ממש בסיום מדרש שיר השירים זוטא, והיא משולבת בדימויים מנבואות זכריה על המלחמה בירושלים, וז"ל המדרש:
"דבר אחר: בְּרַח דּוֹדִי. ברח כבוד מישראל. אימתי. יום שכריתי ברית עם ארחומו והעלו שני טלאים. אחד לצפון המזבח לשם ארחומו ואחד לדרום המזבח לשם ירושלים... דבר אחר: בְּרַח דּוֹדִי. אימתי. בימי מנחם והלל שנפלה מחלוקת ביניהם ויצא מנחם הוא ושמונה מאות תלמידים מלובשים סריקונין של זהב. ובא חנן בן מטרון (ובעינן) [ובעט 2 ] (בן יהודה) [בו ביהודה 3 ] אחיו של מנחם והרגו. ועלה אלעזר והתלמידים עמו וחתכו מנויות מנויות [מנות מנות 4 ]. באותה שעה שלחו אנשי אורחמו והושיבו קסטרא על ירושלים והיו מטמאים כל הנשים שהיו בתוכה. ועלה אלעזר והתלמידים עמו והכו כל אנשי קסטרא. באותה שעה נפלה מחלוקת בירושלים. על אותה שעה אמרו בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה־לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים".
גם מדרש זה מדגיש את המספר 'שמונה' (שמונה מאות תלמידים), וגם אותו קשה להבין כפשוטו. העלאת הקרבנות המתוארת שם תמוהה. שהרי כל הקרבנות נשחטים מחוץ למזבח, ולאחר מכן מעלים אותם למערכה הגדולה של האש שבמזבח, ולא היו מעלים אותם במקומות אחרים במזבח. ונראה שהמדרש מרמז למזבח שבשמים, וכפי שמזבח זה מוזכר גם באוצר המדרשים (אייזנשטיין, גן עדן; גיהנם עמוד 88): "ושם ברקיע ערבות עומד מיכאל השר הגדול ומזבח לפניו, וכל נשמות הצדיקים מקריב על המזבח ההוא".
ידוע שיש שני שורשי נשמות של צדיקים. נשמת יהודה הצדיק שידועה גם כמשיח בן דויד, ואלו שעיקר עיסוקם בתורה ובתפילה קשורים בה. ונשמת יוסף הצדיק שידועה גם בשם משיח בן יוסף או משיח בן אפרים, ואלו שעיקר עיסוקם בצד הגשמי בכלכלה ובביטחון קשורים בה. 'ירושלים' מסמלת את העיר האידיאלית של הרוחניות, ומלכתחילה היא אמורה להתייחס אל החכמה ואל 'יהודה'. ולכן בצד הדרומי של המזבח שבשמים, הצד שמתייחס לחכמה, מקריבים טלה לשם צדיקים שמתייחסים ליהודה, והם מכונים בנבואת זכריה בשם "יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם". מאידך בצד הצפוני של המזבח שבשמים, הצד שמתייחס לעושר, מקריבים טלה לשם צדיקים שמתייחסים למשיח בן אפרים. השם 'ארחומו' מרמז בצליל שלו למשיח בן אפרים, על פי הכתוב (ירמיהו לא, יט): "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי־מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל־כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם־ה':". וכן מצאנו בילקוט שמעוני (ישעיהו, תצט): "... אפרים משיח צדקנו... ארחמנו בשעה שהוא יוצא מבית האסורין". ורמזים אלו מתבארים שם בהמשך המדרש, וכדלקמן.
המלחמה בירושלים של מעלה
מאז שהקב"ה חילק את הצדיקים לשתי קבוצות מרכזיות יש בינן מאבק מי יותר צדיק, ובמילים אחרות מיהו הצדיק האמיתי, ומי הוא זה שנמצא – באמת לאמתה - בירושלים של מעלה. מאבק זה מרומז בסתירה שבין ספר יהושע לבין ספר שופטים בשאלה מי לא גרש את היבוסי מירושלים, ובתיאורים השונים של גירוש היבוסי מירושלים בידי דוד 5 .
מנחם ותלמידיו שעזבו את בית המדרש ויצאו ל'חוץ' לצורך עבודת המלך - שורשי נשמותיהם הם מיוסף הצדיק. הם יצאו לבושי 'בגדי זהב' והמספר שמייצג אותם הוא 'שמונה' ('שמונה מאות', או 'שמונים' תלמידים), משום שמספר זה מסמל את שמונת בגדי הזהב של הכהן הגדול, שהם אמנם בגדי קודש, אך הוא משמש בהם בחוץ ואינו רשאי להיכנס עימם אל הקודש פנימה. כמו כן, יציאה לחוץ בבגדים מפוארים מסמלת נציגים של משיח בן יוסף, וכפי שמצאנו במלכים (א יא, כט): "...וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה...".
תלמידי הלל מסמלים במעשה את אלו שנשארו בבית המדרש ונקטו שאין בעם ישראל צורך ב'תפקיד' של מישהו שעוסק בעיסוקים גשמים כמו אנשי מלחמה וכדומה. הם התייחסו אל תלמידי מנחם שיצאו לחוץ לעבודת המלכות כמו ל'גויים', ולכך מרמז גם צליל השם 'ארחומו'. מצד אחד הוא מרמז ל'ארחמנו' ומזכיר את משיח בן אפרים, אך מצד שני הצליל שלו מרמז לשם של גויים. תלמידי הלל התייחסו לתלמידי מנחם גם כמו ל'מתים'. ומסתבר ש"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב־הָאָדָם לָאָדָם", גם תלמידי מנחם השיבו יחס שכזה לתלמידי הלל שנשארו בבית המדרש והתייחסו אליהם - כמו ל'מתים' 6 .
דבר זה מרומז בסיפור על 'חנן בן מטרון' ש'בעט בו' ב'יהודה' אחיו של מנחם ו'הרגו'. הצליל של 'חנן בן מטרון' מזכיר את חנוך ואת מטטרון, שהוא מלאך בשמים שמייצג במידה מסוימת את עיסוקיו של משיח בן יוסף 7 , והוא שר צבא ה' שבא לעזור ליהושע במלחמותיו הצבאיות 8 . ה'בעיטה' מסמלת יחס של בוז. כאשר תלמידי הלל ששורשם במשיח בן יהודה בזים לתלמידי מנחם (ששורשם במשיח בן יוסף) ומתייחסים אליהם כמו ל'מתים', גם בירושלים של מעלה נוצרת מריבה. וחנן בן מטרון (שמייצג את משיח בן יוסף) בא ובועט ביהודה (משיח בן יהודה) ומתייחס אליו כמו ל'הרוג'. משיח בן יוסף ומשיח בן יהודה הם 'אחים', וצריכה להיות בינם 'אהבת אחים'. אך 'מנחם' 9 נציגו של משיח בן יוסף (חנן בן מטרון) בועט בו בבוז ב'יהודה' אחיו וכביכול 'הורגו'.
'הריגה' סמלית זו גוררת תגובה נגדית – "ועלה אלעזר והתלמידים עמו וחתכו מנויות מנויות". אלעזר והתלמידים מייצגים את אלו שנשארו בבית המדרש והם נציגי משיח בן יהודה. והם כביכול 'הורגים' את משיח בן יוסף וחותכים אותו ל'מנות מנות' 10 . הריגה שכזו מסמלת בוז גמור ולפיו אין צורך לקבור 'הרוג' זה. וכפי שמצאנו בשמואל (א טו, לג): "וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת־אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל", וחז"ל מבארים (איכה רבה ג,ת): "א"ר אבא בר כהנא התחיל מחתך בבשרו חתיכות חתיכות ומאכיל לנעמיות". ומדרש שיר השירים זוטא ממשיך ומתאר שם את המלחמה בדימויים מנבואת זכריה.
'אלעזר והתלמידים' מוזכרים במדרש כדי לרמז שמחלוקת זו שבין תלמידי מנחם ותלמידי הלל היא מחלוקת קדומה, ושורשה במחלוקת שבין אלעזר בן אהרון ושבט לוי ('התלמידים') לבין שאר שבטי ישראל שהם אנשי המלחמה. העמקה בפרשיה זו תוכל להאיר את המשמעות הסמלית של מנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא (או תלמידי הלל ושמאי), ומנהג נוסף שנעשה כזכר ל'קבורתם', וכפי שיתבאר במאמר הבא.
^ 1.וכן מרומז בירושלמי (חגיגה פ"ב ה"ב): "יצא הוא ושמונים זוג של תלמידי חכמים מלובשין תירקי זהב, שהשחירו פניהן כשולי קדירה שאמרו להן כתבו על קרן שור שאין לכם חלק בא-להי ישראל".
^ 2.על פי גרסת ליברמן מובאת גם בקובץ ירושלים עיר הקודש והמקדש במאמרו של קרויס עמוד 79
^ 3.גרסת אגדת שיר השירים, שכטר.
^ 4.גרסת ליברמן.
^ 5.וכפי שהתבאר במאמר "מי התרשל בגרוש היבוסי". ובמאמר "דויד וגרוש היבוסי"..
^ 6.מלחמת השקפת עולם שכזו מרומזת במעשים נוספים שמתייחסים לתלמידי הלל ושמאי, ושורשה מרומז בתנ"ך, ועיקריה התבארו במאמר ""שמחה ועצב בקרב בגיא מלח"".
^ 7.וז"ל השל"ה (פרשות וישב-מקץ-ויגש תורה אור): "כתב הפרדס (שער ל' פ"ח) ...צורת יעקב חקוקה בכסא שהוא למטה מהאצילות, ויוסף תחת אביו במטטרון שהוא למטה מהכסא".
^ 8.כמבואר בתיקוני זוהר (הקדמה דף יד, ב) ובאלשיך (יהושע ה, יד).
^ 9., ושמו 'מנחם' מרמז על היותו מתאים להיות 'משיח'.
^ 10.גרסת ליברמן
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
