ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
וַהֲרֵי לְךָ מִצְוַת הַפֶּסַח שֶׁנֶּאֱכָל עִמּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר, כִּי הַפֶּסַח הוּא שֶׁאָנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא אֶחָד, וּמִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר הוּא אֶחָד שְׁתֵּי הַמִּדּוֹת, אֲשֶׁר הָאַחַת מַצָּה מוֹרָה עַל הַחֵרוּת, וְהַשְּׁנִיָה הַשִּׁעְבּוּד. כִּי מִי שֶׁהוּא אֶחָד יֵשׁ בְּיָדוֹ שְׁתֵּי הַמִּדּוֹת, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר. אוֹ שֶׁתֹּאמַר כִּי הַפֶּסַח הוּא מַה שֶּׁאָנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה, וּבְמַה שֶּׁאָנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִמְשָׁךְ לָנוּ הַמַּצָּה וְנִמְשָׁךְ לָנוּ הַמָּרוֹר, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה. וְזֶה מִצְוַת פֶּסַח עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מְקַיֵּם הַמִּצְוָה לֶאֱכֹל מַצָּה וּמָרוֹר בִּשְׁבִיל זֶה הַטַּעַם עַצְמוֹ, כִּי הַחֵרוּת וְהַשִּׁעְבּוּד הַכֹּל מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא אֶחָד, וּמִי שֶׁגְּאָלָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת הוּא שֶׁשִּׁעְבֵּד אוֹתָנוּ גַּם כֵּן. וּלְפִיכָךְ צִוָּה אוֹתָנוּ שֶׁנֹּאכַל הַמַּצָּה שֶׁהִיא הַחֵרוּת וְהַמָּרוֹר הַמּוֹרֶה עַל הַשִּׁעְבּוּד כְּאֶחָד. אוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, כִּי הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה הַזֹּאת שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בָּהּ קָנוּ הַחֵרוּת וּבָהּ קָנוּ הַשִּׁעְבּוּד, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה.
בזמן שמקריבים פסח - מצה ומרור מן התורה, וכשאין פסח - המצה המורה על החרות מן התורה והמרור רק מדרבנן
אָמְנָם אֵין הַמָּרוֹר מִן הַתּוֹרָה לִשְׁנֵי טְעָמִים: הָאֶחָד כִּי אֵין הַמָּרוֹר הוּא זְמַנּוֹ בְּעֵת הַחֵרוּת, אַף כִּי כְּמוֹ שֶׁקָּנוּ יִשְׂרָאֵל הַחֵרוּת כָּךְ קָנוּ מִדַּת הַשִּׁעְבּוּד כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר, מִכָּל מָקוֹם אֵין זְמַן הַחֵרוּת זְמַן הַשִּׁעְבּוּד. וְלֹא כָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה הַפֶּסַח, שֶׁהָיָה הַמַּצָּה וְהַמָּרוֹר נֶאֱכָל עִם הַפֶּסַח בִּלְבַד, מִפְּנֵי כִּי מִן מַדְרֵגָה הַזֹּאת מַה שֶּׁאָנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּא הַמַּצָּה וְהַמָּרוֹר, וְזֶה הָוֵי שַׁפִּיר, דְּהָא הַפֶּסַח הוּא זְמַנּוֹ עַתָּה, וּמִן הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת נִמְשָׁךְ הַחֵרוּת וְהַשִּׁעְבּוּד, וּלְכָךְ הַמַּצָּה וְהַמָּרוֹר מִן הַתּוֹרָה עִם הַפֶּסַח. אֲבָל כַּאֲשֶׁר אֵין פֶּסַח, אַף כִּי הַמַּצָּה הוּא הַחֵרוּת וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַחֵרוּת יֵשׁ לוֹ שִׁעְבּוּד גַּם כֵּן, מִכָּל מָקוֹם אֵין נִמְשָׁךְ זֶה מִזֶּה וְכָל אֶחָד דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. הִנֵּה הַמַּצָּה מִן הַתּוֹרָה וּמָרוֹר דְּרַבָּנָן, כִּי מִצְוָה דְּרַבָּנָן הִיא לוֹמַר כִּי מַדְרֵגַת הַחֵרוּת וּמַדְרֵגַת הַשִּׁעְבּוּד הַכֹּל אֶחָד הוּא, וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחַת יֵשׁ לוֹ גַּם הַשֵּׁנִית.
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
52 - גבורות השם פרק ס' חלק ו'
53 - גבורות השם פרק ס' חלק ז'
54 - גבורות השם פרק ס"ח חלק א'
טען עוד
וְעוֹד טַעַם שֵׁנִי, כִּי מִצְוַת הַמָּרוֹר הַמּוֹרָה עַל הַשִּׁעְבּוּד, אַף כִּי בָּא מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שִׁעְבּוּד, אֵין זֶה רַק מִצַּד הַמְקַבֵּל, כַּאֲשֶׁר יֵשׁ חִסָּרוֹן בַּמְקַבֵּל אָז יָבֹא מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַשִּׁעְבּוּד עַל הַמְקַבֵּל, אֲבָל מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּא הַטּוֹב כַּאֲשֶׁר יָדוּעַ, וְאַף אִם הוּא מֵבִיא הַשִּׁעְבּוּד, הוּא מֵבִיא אוֹתוֹ לְתַכְלִית* הַטּוֹב, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (בראשית טו, יג): כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ וגו', לוֹמַר כִּי הַשִּׁעְבּוּד הוּא לְתַכְלִית שֶׁאַחַר כָּךְ יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל. לְפִיכָךְ אֵין הַמָּרוֹר מִן הַתּוֹרָה, רַק עִם הַפֶּסַח הוּא מִן הַתּוֹרָה, לוֹמַר מִמַּדְרֵגָה זֹאת שֶׁאָנוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִמְשָׁךְ הַמַּצָּה וְהַמָּרוֹר. שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא נִסְמָךְ וְנִטְפָּל עִם הַפֶּסַח, כְּדִכְתִיב: עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלֻהוּ, הֲרֵי אֵין לוֹ מְצִיאוּת בְּעַצְמוֹ וְהוּא טָפֵל עִם הַפֶּסַח. וּדְבָרִים אֵלּוּ אֲמִתִּיִּים וּבְרוּרִים מְאֹד, וְהִתְבָּאֵר לְךָ אֵלּוּ שָׁלֹשׁ מִצְווֹת: פֶּסַח וּמַצָּה וּמָרוֹר.
____________________________
הרי התבארה המצוה לאכול את הפסח עם מצה ומרור, כי מצוות הפסח היא משום שאנו שייכים לקב"ה שהוא אחד, ומהקב"ה שהוא אחד באות שתי מציאויות מנוגדות, החירות עליה מורה המצה והשעבוד עליו מורה המרור, על כן באה מצוות הפסח עם מצה ומרור לומר שהקב"ה אחד ומידו הכל. או שתאמר כי אנו שייכים לקב"ה שהוא אחד, ושייכות זו מביאה לנו את החירות עליה מורה המצה, ואת השעבוד עליו מורה המרור, כמו שבארנו למעלה. זהו הטעם שמצוות הפסח היא על מצות ומרורים יאכלוהו, ובזמן שאין בית המקדש קיים מתקיימת המצוה באכילת מצה ומרור מפני הטעם הזה שבארנו, כי החירות והשעבוד באים מהקב"ה שהוא אחד, ומי שגאלנו מעבדות לחירות הוא זה ששעבד אותנו לבין האומות. לכן ציווה שנאכל יחד את המצה המורה על החירות ואת המרור המורה על השעבוד, או מהטעם האחר שבארנו, שהמעלה המיוחדת של ישראל שהם שייכים לקב"ה, במעלה זו קנו את החירות ובמעלה זו קנו את השעבוד, הכל כמו שהתבאר.
המרור בזמן הזה אינו חובה מהתורה, משני טעמים: האחד, כי אין זמנו של המרור, המסמל את השעבוד, בזמן החירות. אמנם, כמו שהתבאר, ישראל קנו את מידת השעבוד כאשר קנו את מידת החירות, אך זמן החירות אינו זמן השעבוד. ואף שבזמן שהיה קרב קרבן הפסח הייתה המצווה שהמרור והמצה ייאכלו עם הפסח, כדי להורות שאנו שייכים לקב"ה, ומכח שייכות זו, יש קשר בין החירות לשעבוד - אבל כל זה כאשר קרב הפסח, שממעלתו באים החירות והשעבוד, לכן המצה והמרור באים עם הפסח מן התורה. אבל כאשר לא קרב קרבן פסח, אין מקום למרור בזמן החירות, על כן רק חיוב המצה, המורה על החירות, היא מהתורה. ואף שכאמור למי שיש חירות יש שעבוד, אבל אין השעבוד נגזר מהחירות, וכל אחד מהם עומד בפני עצמו. חכמים תקנו לאכול מרור גם כשאין הפסח קרב, כדי להורות שמי שיש לו חירות יש לו שעבוד.
הטעם השני: מצוות המרור מורה שאף שהשעבוד בא מהקב"ה, הגורם לשעבוד הוא העם המשועבד, כי בזמן שהוא אינו ממלא את ייעודו הוא חסר ואז בא עליו השעבוד מהקב"ה. מהקב"ה שהוא טוב מגיע טוב לנבראים כידוע, לכן גם השעבוד הבא ממנו הוא לתכלית טובה, כמו שנאמר: כי גר יהיה זרעך... ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה... ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, כלומר תכלית השעבוד כדי שאחר כך יצאו ברכוש גדול. לכן המרור מהתורה רק כאשר מקריבים את הפסח, לומר שממעלת הפסח, דהיינו שאנו שייכים לקב"ה, באים המצה והמרור. כלומר המרור איננו עומד בפני עצמו, אלא הוא טפל לפסח, שכן הוא רק אמצעי לתכלית הטובה, על כן אין המרור מן התורה אלא רק כאשר הוא בא עם הפסח, כמו שנאמר: על מצות ומרורים יאכלוהו. דברים אלו אמיתיים וברורים. בארנו לך את שלושת המצוות: פסח, מצה ומרור.
[ לְתַכְלִית – למטרה.]
ביאורים
היום, כשחסר לנו בית המקדש וקרבן הפסח, אנו ממשיכים לאכול את המצה והמרור. אכילה זו איננה סמל וטקס מהעבר שלנו, אלא בעלת מהות ותוכן. הקב"ה נתן לנו את קרבן הפסח כגילוי על הקשר שבין עם ישראל לה' , "כי חלק ה' עמו". על כן, אפילו בזמן שאין קרבן, יש לאכול את המצה והמרור. ישנם שני ביטויים לקשר זה: בפסח אנו רואים כיצד הפכים כמו חירות וגאולה, מצה ומרור, באים מה' ממש כמו עצם מציאות האומה שלנו. תוכן נוסף הקיים באכילת המצה ומרור מתיחס להשגחת ה' . הקב"ה הוא המביא את ישראל למצבי שעבוד וגאולה, כלומר כל מצבי החיים שלנו, ואפילו הרחוקים ביותר זה מזה, הם חלק מביטוי הקשר העמוק של עם ישראל אל הקב"ה. אם-כן המצוות הללו מעידות על הבורא שממנו החירות והשעבוד. ובנוסף לכך הן מעידות על הקשר שלנו עם ה', שמחמתו יש לנו חירות ושעבוד.
לפי הסבר זה קשה: מדוע אין חיוב של אכילת מרור מהתורה בזמן שאין בית המקדש קיים? המהר"ל עונה שתי תשובות לשאלה זו, הראשונה היא כי החירות שקיבלנו ביציאת מצרים היא תמידית. לעומת זאת השעבוד לא נולד מיציאת מצרים, אלא שקרבן הפסח, שמעיד על הקשר עם ה', הוא הסיבה לאכילת המרור. לפי זה הטעם לציווי על המרור מדרבנן הוא כנגד השעבודים הזמניים במציאות, המתרגשים על ישראל בכל הדורות. סיבה נוספת לכך שהגלות מופיעה רק באופן חלקי היא כי ה' מביא עלינו רק דברים טובים. מובן עתה כי המרור הוא רק מדרבנן, מפני שאופני הגלות השונים אינם מבטאים את שלמות רצון ה', אלא רק מובן עקיף של השגחתו עלינו.
בזמן שיש פסח, אפשר לאכול גם מרור באותה קומה רוחנית של אכילת מצה, מדאורייתא. באותה העת הגלות מהווה אמצעי ומעבר אל הגאולה. אבל בזמן שאין פסח וכבוד ה' נסתר מעינינו קשה להבין איך המרור, איך קשיי החיים כולם, מצטרפים לחשבון האלוהי הגדול של הנהגת העולם. לכן, במצב זה אכילת המרור יורדת בדרגתה לכדי חיוב דרבנן, כפי שיתבאר טעם הדבר בהמשך הפרק (המתעניין מוזמן לעיין בהמשך דברי המהר"ל).
הרחבות
טוב ה' לכול
אֲבָל מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּא הַטּוֹב כַּאֲשֶׁר יָדוּעַ. בדברי המהר"ל אנו מוצאים שני צדדים לביאור עניין ה'רע' בעולם: א. הרע מגיע כיוון שיש חיסרון באדם, מקבל הרע. ב. הרע שמגיע מאתו יתברך הוא לתכלית הטוב.
העניין השני, שאפילו הרע הוא לתכלית הטוב, מתבאר בהרחבה בספרי החסידות: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה [משנה ברכות ט, ה]. וצריך ביאור איך יהיה זה אפשר, שיהיה באמת בלב האדם שווה רעה וטובה? אבל העניין הוא, כי באמת אין דבר רע יורד מן השמים. שגם הרע כולו טוב , וכשיאמין האדם זה באמת לאמיתו יהיה שמח בכל פעולות והתנהגות שהשם יתברך מתנהג עמו, וזהו גם כן מה שאנו מייחדים שמו ואומרים 'ה' אלהינו' פירוש: מדת הדין (אלהים) ומדת הרחמים (ה'), 'ה' אחד' – הכל אחד למעלה בשרשו. וממילא נמשך מזה: ואהבת את ה' בכל לבבך – אפילו נוטל את נפשך" [ מראה יחזקאל שמות, כי תשא]. אמנם בעיננו אנו רואים את הרע כרע, אך כיוון שבסופו של דבר הכל לתכלית טובה, נמצא שהרע עצמו מבחינה מסויימת טוב.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
