ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- אמונה
- ארץ מול שמים
- הלכה מחשבה ומוסר
- תפילה ובית כנסת
- הזכרת גשמים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב עוזי קלכהיים זצ"ל
אימתי מתחילין להזכיר תפילת טל? נאמר במשנה (תענית א, ב): "העובר לפני התיבה ביום טוב הראשון של פסח, הראשון מזכיר", כלומר שליח ציבור העובר לפני התיבה בשחרית, עדיין מזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם". "האחרון אינו מזכיר" - שליח ציבור של מוסף אינו מזכיר גשם אלא טל. מכאן ואילך בכל ימות הקיץ ועד לתפילת מוסף בשמיני עצרת מתפללים על הטל. כהקדמה לתפילה על הטל, נוהגים בהרבה קהילות לומר פיוט על טל לפני תפילת מוסף, והפיוט משמש כהכרזה על ברכת הטל. בהלכה נקבע שיש צורך בהכרזה לפני שהציבור יזכיר. לשון השולחן ערוך (אורח חיים קיד, ב):
"אסור להזכיר הגשם, עד שיכריז הש"ץ".
והוסיף הרמ"א:"וי"א שקודם שמתחילין מוסף, מכריז השמש: 'משיב הרוח ומוריד הגשם' כדי שהציבור יזכירו בתפילתן וכן נוהגין".
הבה נתבונן בפיוט 'טל' של ר' אלעזר הקליר, אחד הפייטנים הקדמונים, מן המפורסמים שבהם, עד שהחשיבוהו בעלי התוספות כאחד התנאים (תוספות חגיגה יג, ע"א ד"ה ורגלי). אף כי רבים קבעו שזמנו במאה השביעית, ובשם האר"י נמסר, שנשמתו משורש ר' אלעזר ב"ר שמעון, וזהו מעין צירוף מאחד של שתי הדעות.פתיחה וסיום
בתלמוד נאמר: "כל פרשה שהייתה חביבה על דוד, פתח בה ב'אשרי' וסיים בה ב'אשרי'". ובעלי התוספות העירו (ברכות י, ע"א ובתוספות שם, ד"ה כל):
"לאו דוקא פתח באשרי וסיים באשרי, אלא חתימה מעין הפתיחה, כמו 'תהלה', שפתח 'תְּהִלָּה לְדָוִד' וסיים 'תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי', וכן ב'הַלְלוּיָהּ'".
הפתיחה והסיום השווים, מהווים ביטוי לעניין המרכזי של המזמור או של הפרשה. בדרך זו ניגש להתבונן בפיוט:
אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ:
טַל תֵּן לִרְצּוֹת אַרְצָךְ. שִׁיתֵנוּ בְרָכָה בְּדִיצָךְ. רוֹב דָגָן וְתִירוֹשׁ בְּהַפְרִיצָךְ. קוֹמֵם עִיר בָּהּ חֶפְצָךְ. בְּטַל:
טַל צַוֵּה שָׁנָה טוֹבָה וּמְעֻטֶרֶת. פְּרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת. עִיר כְּסֻּכָּה נוֹתֶרֶת. שִׂימָהּ בְּיָדְךָ עֲטֶרֶת. בְּטַל:
טַל נוֹפֵף עֲלֵי אֶרֶץ בְּרוּכָה. מִמֶּגֶד שָׁמַיִם שַׂבְּעֵנוּ בְרָכָה. לְהָאִיר מִתּוֹךְ חֲשֵׁכָה. כַּנָה אַחֲרֶיךָ מְשׁוּכָה. בְּטַל:
טַל יַעֲסִיס צוּף הָרִים. טְעֵם בִּמְאוֹדֶךָ מֻבְחָרִים. חֲנוּנֶיךָ חַלֵץ מִמַסְגֵרִים. זִמְרָה נַנְעִים וְקוֹל נָרִים. בְּטַל:
טַל וָשׂוֹבַע מַלֵּא אֲסָמֵינוּ. הֲכָעֵת תְּחַדֵּשׁ יָמֵינוּ. דוֹד כְּעֶרְכְּךָ הַעֲמֵד שְׁמֵנוּ. גַּן רָוֶה שִׂימֵנוּ. בְּטַל:
טַל בּוֹ תְבָרֵךְ מָזוֹן. בְּמַשְׁמַנֵּינוּ אַל יְהִי רָזוֹן. אֲיֻמָה אֲשֶׁר הִסַּעְתָּ כַצֹּאן. אָנָא תָּפֵק לָהּ רָצוֹן. בְּטַל:
שָׁאַתָּה הוּא ה' אֱ-לֹהֵינוּ מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַטָּל:
לִבְרָכָה וְלֹא לִקְלָלָה. אמן:
לְחַיִּים וְלֹא לַמָּוֶת. אמן:
לְשׂוֹבַע וְלֹא לְרָזוֹן. אמן:
טַל תֵּן לִרְצּוֹת אַרְצָךְ. שִׁיתֵנוּ בְרָכָה בְּדִיצָךְ. רוֹב דָגָן וְתִירוֹשׁ בְּהַפְרִיצָךְ. קוֹמֵם עִיר בָּהּ חֶפְצָךְ. בְּטַל:
טַל צַוֵּה שָׁנָה טוֹבָה וּמְעֻטֶרֶת. פְּרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת. עִיר כְּסֻּכָּה נוֹתֶרֶת. שִׂימָהּ בְּיָדְךָ עֲטֶרֶת. בְּטַל:
טַל נוֹפֵף עֲלֵי אֶרֶץ בְּרוּכָה. מִמֶּגֶד שָׁמַיִם שַׂבְּעֵנוּ בְרָכָה. לְהָאִיר מִתּוֹךְ חֲשֵׁכָה. כַּנָה אַחֲרֶיךָ מְשׁוּכָה. בְּטַל:
טַל יַעֲסִיס צוּף הָרִים. טְעֵם בִּמְאוֹדֶךָ מֻבְחָרִים. חֲנוּנֶיךָ חַלֵץ מִמַסְגֵרִים. זִמְרָה נַנְעִים וְקוֹל נָרִים. בְּטַל:
טַל וָשׂוֹבַע מַלֵּא אֲסָמֵינוּ. הֲכָעֵת תְּחַדֵּשׁ יָמֵינוּ. דוֹד כְּעֶרְכְּךָ הַעֲמֵד שְׁמֵנוּ. גַּן רָוֶה שִׂימֵנוּ. בְּטַל:
טַל בּוֹ תְבָרֵךְ מָזוֹן. בְּמַשְׁמַנֵּינוּ אַל יְהִי רָזוֹן. אֲיֻמָה אֲשֶׁר הִסַּעְתָּ כַצֹּאן. אָנָא תָּפֵק לָהּ רָצוֹן. בְּטַל:
שָׁאַתָּה הוּא ה' אֱ-לֹהֵינוּ מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַטָּל:
לִבְרָכָה וְלֹא לִקְלָלָה. אמן:
לְחַיִּים וְלֹא לַמָּוֶת. אמן:
לְשׂוֹבַע וְלֹא לְרָזוֹן. אמן:
אפשר לומר שמילת המפתח של הפיוט, הפותחת וסוגרת אותו, סובבת סביב התיבה: רצה, שהיא תמציתו של הפיוט. כי מאז חורבן הבית קיימת תחושת העונש של "וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם" (דברים לז, יא), של ריחוק ונידוי, ומחמת אותה הגערה הא-לוהית על ישראל מורגשת הקללה גם בארץ, על כן, מתוך ערגה, עולה בפיוט הבקשה לסליחה וריצוי, הן לארץ אשר לקתה, והן לעם הסובל והמתייסר בגלותו, המצפה להארת פנים כימים הראשונים, בעת שברכת ה' התגלתה על העם והארץ.
הפתיחה מתייחסת לארץ: " טַל תֵּן לִרְצּוֹת אַרְצָךְ", והיא נסמכת על הכתוב: "רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ, שַׁבְתָּ שְבִות יַעֲקֹב" (תהלים פה, ב). במזמור עצמו חוזרת הבקשה לסילוק חרון אף ה', מעמו ונחלתו "וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ, הַלְעוֹלָם תֶּאֱנַף בָּנוּ, תִּמְשֹׁךְ אַפְּךָ לְדֹר וָדֹר" (שם, שם, ה-ו), ועולות המשאלות: "הַרְאֵנוּ ה' חַסְדֶּךָ... לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ... וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ" (שם, שם, ח-יג). זהו הנושא המרכזי של הפיוט, הכמיהה לחידוש ימים כקדם, הפייטן מעורר בתפילתו לתקוות חיים חדשה לארץ ולעם.
את השורש 'רצ"ה' נמצא גם בחתימת הפיוט, ופה בחתימה מובלטת האומה: "אֲיֻמָה אֲשֶׁר הִסַּעְתָּ כַצֹּאן, אָנָא תָּפֵק לָהּ רָצוֹן - בְּטַל". איומה, פירוש האומה (בתוספת י'), מופיעה בבקשה לרחם על האומה המכונה בשיר השירים: 'איומה', "אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת" (שיר השירים ו, ד). האומה אשר אותה הוציא ה' ממצרים - "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ" (תהילים פ, ט) : "וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ" (שם עח, נב). מתרפקת בבקשה: אנא זכור לה את חסד נעוריה והפק לה רצון, שתהא רצויה ומקובלת לפני המקום ולא תהיה דחויה ועזובה כמו ביבי גלותה.
את עקרון הפתיחה והסיום באותו ביטוי מצאנו בשירת הים, בפתיחה: "סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, א), ובסיום: "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם" (שם, שם, יט), וכתב הראב"ע (שמות טו, יט) שאין זה סיפור דברים, אלא גם זה מן השירה. המשפט הפותח והסוגר את השירה סוגר מעגל שלם, ללמדנו כי השירה היא נצחית, מעבר לרגע ההתרחשות, שבאותה העת. בכל אופן המשפט החוזר בא לציין את לב השירה ועיקרה, את מפלת מצרים, שהסוס וגם רוכבו טבעו בים, מיטב הכוח הלוחם המצרי, רכב בחור, שעל אף החיל והעוצמה שלהם אבדו בים, לעומתם בני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, באותה העת ממש. זהו תורף הנס והשירה (ראב"ע שמות יד, כט). לעומת חרון האף שבחיי הגלות הרי בפיוט, עולה התיבה: רצון, והיא מילת המפתח שנועדה לציין את המשאלה לחידוש הברית בין העם והארץ, על ידי בורא העולם "כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ" (מלאכי ג, יב).
תקומת הארץ
בשני הבתים הראשונים אנו נפגשים במשאלה לתקומת הארץ, הבאה למלוא הגילוי בירושלים, המקודשת מכוחה של כל ארץ ישראל. "קוֹמֵם עִיר בָּהּ חֶפְצְךָ", על משקל: "כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ... כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל" (ישעיה סב, ד) הביטוי 'עיר בה חפצך' מבליט את החפץ והרצון הא-לוהי באותה העיר, שהיא מחוז החפץ, אשר מפני החטאים נהפכה להיות ל"עִיר כְּסֻכָּה נוֹתֶרֶת", לעיר שנתרוקנה מיושביה, כדברי הנביא: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה" (ישעיה א, ח). תיאורים עצובים אלה של הנביא, המחישו מה יקרה לעיר שתתרוקן מבניה, היא תהיה כמו סוכת השומרים הבודדת והשוממה, שלאחר תקופת הבציר. מראה הכרם הריק והעלוב, לעומת החיים ששקקו בו לפני כן. לדאבון לבנו, כך אמנם אירע לירושלים בימי גלותנו, ולכן באה הבקשה להשיב את הבנים לשולחן אביהם. יוצא שגורלה של העיר תלוי בגורלו של העם, וזוהי מעין בבואה המשקפת את מעמדו של העם. כך היה הדבר לאורך כל דורות הגלות, מצבה של ירושלים נגזר ממצבה של האומה. ורק כשהחלו דרכי ציון האבלות להתמלא בבניה שהחלו לשוב ולמלאה, רק אז יצאה ירושלים משוממותה.
גאולת ישראל
בשני הבתים הבאים ב'תפילת טל' אנו עוסקים בגורלו של העם, ובאה התחינה והמשאלה לגאולתו: "לְהָאִיר מִתּוֹך החֲשֵׁכָה, כַּנָּה אַחֲרֶיךָ מְשׁוּכָה". יש צורך להביא את האורה והשמחה לכנסת ישראל. "כַּנָה" - כינוי לכנסת ישראל: "וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ" (תהלים פ, טז). הנמשכת אחרי ה' ומתגעגעת אליו "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה" (שיר השירים א, ד). וכן בבית הרביעי: "חֲנוּנֶיךָ חַלֵּץ מִמַּסְגֵּרִים", "לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר" (ישעיה מב, ז). ישראל, שהם חנונים על ידך, ה', חלץ אותם ממסגרים, מגלותם.
הבית החמישי והשישי, תפילה וציפייה לעתיד. לעומת הגאולות הקודמות שהיה אחריהן שעבוד, באה הבקשה לעתיד, לגאולה שתהיה קיימת לעד, ולא כיולדת שמתעברת ויולדת. "דּוֹד כְּעֶרְכְּךָ הַעֲמֵד שְׁמֵנוּ, גַּן רָוֶה שׂימֵנוּ". ישנם הרבה עמים שהם צאצאי עמים קדמונים, הם שייכים לגזע ולמשפחה המסוימת או לשבט, אבל לא קיימת ביניהם כל זיקה תרבותית רוחנית. והנביא הבטיח "כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם" (ישעיהו סו, כב), כלומר שיהיה המשך לזרע ישראל, שצאצאיו יתקיימו, זהו המובן של 'זרעכם', כממשיכים מבחינה גופנית, וגם תרבותם ומורשתם תישמר, זהו המובן של 'ושמכם', זוהי הזיקה התרבותית. על כן בפיוט הבקשה הכפולה, שיעמיד שמנו וישימנו כגן רוה, שתמיד נימצא בחיי פריחה, ויעמוד שמנו כיציבות הא-לוהית: "דּוֹד כְּעֶרְכְּךָ הַעֲמֵד שְׁמֵנוּ".
בחתימת הבית השישי:
" אֲיֻמָה אֲשֶׁר הִסַּעְתָּ כַצֹּאן, אָנָא תָּפֵק לָהּ רָצוֹן - בְּטַל ".
המשאלה והבקשה בחתימת הפיוט, לזכות לראות במאור פניו. זאת האומה אשר הסעת כצאן, ממצרים, נא הושיעם על ידי גילוי רצונך, להצילנו מן הגויים, ולגואלנו אחרית כְּבָרֵאשִׁית. מבנה פיוט טל בנוי על פי סדר: תשר"ק. לא לשם שעשוע הוא בא בהיפוך סדר הא-ב, אלא לשם ההארה המגיעה מן הסוף, מן האחרית להתחלה. (מהר"ל מפראג, בנצח ישראל פרק מב, השווה גם ל'אשרי' הבנוי מא-ב כפי הסדר, וכן לברכות מא' עד ת', לעומת הקללות שהן היפוך הסדר מו' עד ה').
ישנו פיוט מפורסם שאומרים אותו במוסף של שבת, "תִּכַּנְתָּ שבת". פיוט זה בנוי בסדר תשר"ק
והוא בסוד הגאולה. וכך פירשו הראשונים:
"לכך מיוסד באלפא ביתא זו תשר"ק, לפי שהיא נשמעת על הגאולה, והגאולה בזכות שבת". (מחזור ויטרי, סימן קכט)
וכן כתב ה'טור' (אורח חיים סימן רפו):
"על שם הגאולה, דכתיב: 'אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם'" (זכריה י, ח). (עיין בביאור הבית יוסף שם)
אם בכל המועדים אנו זוכים להשראה מכוח העבר, שחוזר אותו אור קדום ומאיר באותה העת, בעת שהמעגל השנתי חוזר לאותה נקודה, זוהי הארה שמכוח העבר. אבל לא פחות מן העבר מאיר לפנינו העתיד. כשם שיציאת מצרים הטביעה חותמה על יציאתנו, הרי לא פחות מזה מאירה גם גאולת העתיד, ומכוחה שואב ישראל תקווה גם בעת צרה בהווה.בא-ב, לפי הסדר, אנו צועדים מן העבר אל העתיד, אל אחרית הימים. וכשהופכים את הסדר ומתחילים מן הסוף להתחלה, הרי מקרינה האחרית על ההווה,ומכוח העתיד נבנים החיים ומתמלאים מן הציפייה והתקווה. זהו ההסבר של האגדה התלמודית על הרַחַם, ציפור ששורקת 'שרקרק, שרקרק', והיא המבשרת את בואו של משיח. ההסבר מסתמך על הפסוק: "אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם" (זכריה י, ח). ודווקא כשהציפור תעמוד על הארץ ולא תעוף באוויר או על הענפים, פירושו של דבר שהציפיות והתקוות תהיינה ממשיות ולא ערטילאיות - הן תיאחזנה באדמה. כלומר כשארץ ישראל על רגבי אדמתה יעלו את מרבד הקסם הירוק, כשהרי ישראל ישאו ענף ופרי,משמע שהגיעה העת לגאולתם של ישראל. השריקה תביא לקיבוץ גלויות, להתכנסות הגלויות,עם בניין ירושלים "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה', נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס" (תהלים קמז, ב),ואז לא תישאר העיר שוממה מבלי בניה, כסוכה בכרם,אלא תתמלא בצאן אדם.הערה מכת"י: נקדני טבריה קבעו עשרה סימני תנועות, לפי טיבם מתחלקים הסימנים לחמש קבוצות: 1. פתח, קמץ.
2. סגול, צירה.
3. חיריק קטן, חיריק גדול.
4.קמץ קטן, חולם.
5. קובוץ, שורוק.
אלו הן התנועות הגדולות והקטנות, המניעות את העיצורים. עיצור שאינו מונע בתנועה, מסומן בשווא (נח או נע) האותיות: א,ה,ח,ע,שקשה להגותן בשווא, יבואו תחתיהן החטפים. וזו קבוצת תנועות נוספת: 6. השווא והחטפים.אם נעקוב אחרי החרוזים בפיוט, נבחין שהפייטן בחר לחרוז מכל קבוצת תנועות את המאפיין בניקודה,וכך הגענו לשישה בתים בפיוט.משמותיהן של תנועות הניקוד א.שווא. ב. סגול. ג. קמץ גדול. ד. חיריק גדול. ה. קובוץ. ו. חולם.
מהניקוד אפשר לחבר משפט, על הראשית והאחרית של ישראל: 'שווא סגולה נקמצה בחריקה גדולה קבצנו זה חלומנו'.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
