מלחמה סמויה | הרב יחזקאל פרנקל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
בלק

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל

4 דק' קריאה

רשע מולנו
מפליאה לעיתים המחשבה על כך שישראל הנחים לבטח בשלווה באהליהם רחוק מול עינו הרעה של בלעם, אינם מודעים לעובדה כי ממש כעת מתנהלת מולם, מעליהם, מערכה רוחנית כבדה ומסוכנת.

מנגד למחנה ישראל עומד אדם, מקלל, מבקש להילחם באופן רוחני בעם ישראל, ואת זה יש לקחת ברצינות!

כי לולי שהתורה היתה מחזיקה בכך שיש חשש אמיתי בקללת בלעם היא לא היתה מייחסת לו כוחות משמעותיים ולא משייכת לו 'עין רעה'. גם הקב"ה לא היה מזכיר לישראל על כך את טובתו "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה' " (מיכה פרק ו'), שעל כך אומרים חז"ל במסכת ברכות

"מאי למען דעת צדקות ה'? אמר רבי אלעזר אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק 'מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה' ' מלמד שכל אותן הימים לא זעם" (דף ז')

משמע שה' אף שינה את הקביעויות הנצרכות לקיומה של המציאות על מנת שלא תפעל השפעתו של בלעם על ישראל.

אם כן התורה מייחסת חשיבות גם למלחמה רוחנית כמו קללות, אפילו הן באות מפי גוי. זהו דבר הנכון לא פעם, אך הוא ודאי נכון כשמדובר על גוי כזה שזוכה ל'הערכה', גוי שמדורג גבוה במעמדו:

"ולא קם נביא בישראל כמשה" אבל באומות קם, ואיזה? זה בלעם בן בעור". (ספרי, ברכה פיסקא ט"ז)

אף המקובלים לא נמנעו מלדרג את נשמת בלעם גבוה בשורשיה של המציאות הרוחנית, אבל מצד השלילה והרע:

"אמר רבי שמעון, כל מלוי דבלעם חייבא תקיפין אינון... משה לית דכוותיה בכתרין עלאין בלעם לית דכוותיה בכתרין תתאין, דא בסטרא דקדושה ודא בסטרא דשמאלא" (זוהר חלק ג' דף קצ"ג/ב)

מכאן הצורך להתיחס בעומק לצד השני, שכוחו רב עוד יותר, צד הקדושה. הדיבורים הטובים, של תפילה, של תורה, דברים של לימוד זכות, כוחם רב ועצום שהרי 'מרובה מידה טובה ממידת פורענות'.

תוצאות קשות
האות והעדות לכך שפעולת הקללה של בלעם מזיקה היא כשלונם העמוק של ישראל בסוף הפרשה, הנפילה עם בנות מואב, דבר שבא באופן ישיר מ'עבודתו' הרוחנית של אותו רשע, כפי שהסבירו בהרחבה מגדולי החסידות:

"דע כי הדבורים של הרשע שהוא בר דעת מולידים נאוף בהשומע. ויש שני מיני זווגים, היינו זווג דקדושה, הוא התקשרות לצדיקים ואל התורה ואל השם יתברך, זה נמשך מדעת דקדושה. וזווגים של עבירה, הנמשכים מדעת דקליפה. וכשרשע מדבר ומוציא מפיו הבלים, מוליד אוירים ארסיים של נאוף. והשומע ממנו הדבורים ונושם הנשימות, מכניס בגופו אלו האוירים. ולפיכך בבלעם שהיה מסתכל בדעת דקלפה, על ידי דבוריו הוליד אוירים ארסיים של נאוף. לזה כשבאו ממלחמת מדין, נאמר (במדבר ל"א): "ויקצף משה על פקודי החיל, ויאמר החייתם כל נקבה, הן הנה היו בדבר בלעם". 'בדבר' דיקא, כי על ידי דבריו, שהוא התגלות הדעת שלו, הוליד נאוף במדין". (ליקוטי מוהר"ן סימן מ"ג)

משמעות הדברים היא קשה. עם כל כך שה' הוא הנותן דבריו בפיו של בלעם, ולמרות ש'כל אותם הימים לא כעסתי', ועם העובדה שהפרשה מסתיימת בהליכתו המבוזה של בלעם לביתו מעל פני בלק – מכל מקום 'פטור בלא כלום אי אפשר', ונזק משמעותי, עמוק ונורא בתוצאותיו אירע לעם ולהנהגתו הנבוכה עקב התפרצות הטומאה המחוצפת לתוככי מחנה ישראל הקדוש. משה וההנהגה בוכים בחוסר מענה ואפילו הקנאות של פנחס אינה עוצרת את הזועה בפחות מעשרים וארבעה אלף קורבנותיה.

הכנה והתמודדות
פרשיה דומה של השלכות מעשה רע על ישראל נמצאת לאחר חטא עכן בעת כיבוש הארץ, ואף שם, הדברים גורמים לשינויים רוחניים שרק מאוחר יותר מתגלה פרים הרע.

לאחר הכיבוש המוצלח של יריחו הכתוב מגלה לנו על פגימה אצלנו, בארץ, ותוצאותיה שבשמים: "וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן ... מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". עכן גורם לחרון אף ה' אך זה עדין לא ידוע למטה, אצלנו במישורים התחתונים, אבל תוצאות יש לו לחרון אף זה, והשלכותיו מובילות לזחיחות דעת, ככל עבירה שפגמיה משפיעים על הלכי הנפש ותוצאות הדבר פוגמות באדם ובמהלכיו. כך מתבשלת התבוסה בעי על ידי יועצים יהירים שדעתם זחוחה, ורק לאחר מכן על ידי התשובה, נהפך המהפך הרוחני ומושג הנצחון הממשי.

המודל הזה של החטא-השפעתו-ועונשו הוא בדגם מוקטן הנוסחה של הברית בין ישראל לאביהם שבשמים על פי התורה. העבירות של היחיד וכל שכן של הציבור פגיעתן רעה לחוטא וכן לעמו. אכן סגולתן של ישראל היא סגולה, ואין בכוחה של עבירה לשנותה, אך סגולת הנשמה היהודית וסגולתה של העבירה גם הן בעלות עצמה הנה, וגם אם אין הן יכולות לבטל את המעלה הישראלית, הן פוגמות בה, ומולידות חולשות, טעויות בשיקול הדעת, טשטוש בין טוב לרע ובין אוהב לאוייב, שכל אלו תולדות העבירה המטמטמת לבו של אדם. אפילו קדושתה הסגולית של הנשמה היהודית לא מסוגלת להזין אותה לבדה באופן בריא בלא תורה ומצוות, והיא ניזונית לרעה על ידי מחלות ומזיקים, עברות ואיסורים. כל אלו בהכרח מייצרים אוירה אחרת מסביב, חולשות 'בִּלְעַמיוֹת' המקיפות אותנו, ותפילה ותשובה, תורה וקדושה רק הן מסוגלות להסב את פני הדברים ממהלכם המזיק, 'ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה'.

מבחינת מהלך הענינים הזה, העונש על החטא הוא המוביל את התיקון, ותשומת הלב לקשר הקדוש בין ישראל לאביהם שבשמים מחייבת הקשבה לתגובות ה' עקב מעשינו, על מנת לתקן את הנדרש למען לא נהיה בבחינת הכלב השב על קיאו.

דוקא כאן הסכנה גדולה שלא לפענח נכון את דבר ה' אלינו, שלא נלך עמו קרי, אך עם הקשבה ורגישות נוכל להפך את הזדונות לזכויות, את הקללות לברכות, את כל הנגע לעונג ואת כל הפשע לשפע.

בלק