ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- עם ישראל
- אחדות ומחלוקות
מחלוקות בין תלמידי חכמים הן אחת מאבני הבניין המרכזיות של היהדות, אולם כדי שהמחלוקת תהיה לברכה היא צריכה להתנהל באופן ראוי, מתוך אחריות. אפשר לחלוק בתוקף או אפילו לטעון שעמדת היריב לא לגיטימית, אך צריך להימנע מהצגת הצד החולק באופן מעוות
בשעה שהיא מחללת את מקורותיה הרוחניים העמוקים, המחלוקת מערערת את עצם קיומה ופותחת פתח למגדל בבל חדש, שבו כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, ובדרך כלל היא גם מאפשרת לחזק ולאלים להשתלט על השיח, ולא למי שדבריו נאמרים בנחת ובדרכי חכמים
״אלו ואלו דברי א לוהים חיים״ הוא האתוס המהותי המעצב את תרבות המחלוקת בבית המדרש ומחוצה לו. הקביעה הזאת מתארת את השפע הרוחני הגדול כענק כל כך, עד שאין הוא יכול להתכנס לתוך ארבע אמות מצומצמות של דעה אחת, והרוח הגדולה מתבטאת בצורות שונות ומגוונות, שכולן יונקות מהאמת הגדולה המצויה אצל ריבונו של עולם. תרבות מחלוקת זו נוצרה גם בתפיסות הרואות את המחלוקות כתאונה, המתבססות לדוגמה על "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן רבתה מחלוקת בישראל", שכן אף היא מנכיחה את המחלוקת בשיא עוצמתה. הלכות שונות אף מטפחות את המחלוקת - למן החובה של "לא תגורו מפני איש", דרך ביאורים של חז"ל ל"צדק צדק תרדוף", ועד לעיצוב ההכרעות בבתי הדין, כגון "בדיני נפשות פותחין מן הצד", כלומר: קטן הדיינים הוא המביע ראשון את עמדתו, כדי שהיא תהיה משוחררת מכל כפייה ופחד.
חז״ל לא היו מנוכרים ואדישים גם לנזקים הגדולים שמחלוקת עלולה לחולל, שכן מחלוקות רבות ילדו אסונות גדולים, כגון מחלוקת קורח ועדתו. הם גם הכירו מחייהם הפרטיים את המחירים הכבדים של חלק מהמחלוקות, כגון מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. על כן הורו את החובה לנהל מחלוקת לשם שמיים, הדריכו שהמטרה הסופית של המחלוקת היא להיפרד בשלום ("ואת והב בסופה"), ואף ניסחו איסור תורה להחזיק בסוגים מסוימים של מחלוקת, לאור הפסוק "ולא יהיה כקורח וכעדתו". המבחן הראשוני של המחלוקת טמון אפוא בשאלה האם בסופו של דבר היא הייתה לברכה, מעצם פתיחת השער לעושר ההופעה, או שחס ושלום נהפכה הברכה לקללה, באדמה החרוכה שהיא הותירה אחריה.
הדרכות כלליות אלה הן האור המקיף של היחס למחלוקת. הזהירות שהיא לא תגלוש לפסים אישיים מזיקים, היכולת להישאר נאמנים לכוונה היסודית של בירור כבוד שמיים וכדומה, הן אלה שיוצרות את האווירה הראויה ואת היחס הכללי. אולם כדי שהמחלוקת אכן תהיה לברכה היא מחויבת גם בכללים פנימיים משלה, אשר משפיעים על האופן שבו מתנהלת המחלוקת ב"אור ישר".
האמת מול השלום
מחלוקת חייבת להתנהל מתוך ארבעה מעגלי אחריות. המעגל הראשון הוא עצם המחויבות לתופעת המחלוקת עצמה, שכן אם היא לא תתנהל באופן ראוי היא תכרות עץ מניב פירות מבורכים של עושר רוחני. בשעה שהיא ממאיסה את עצמה על המעורבים בה, בשעה שהיא פוגעת והורסת את הברכה הטמונה בה, בשעה שהיא מחללת את מקורותיה הרוחניים העמוקים – המחלוקת מערערת את עצם קיומה ופותחת פתח למגדל בבל חדש, שבו כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, ובדרך כלל היא גם מאפשרת לחזק ולאלים להשתלט על השיח, ולא למי שדברים נאמרים בנחת ובדרכי חכמים.
מעגל האחריות השני נובע מהמחויבות לנושא עצמו. כאמור, המקור הרוחני העמוק של המחלוקת נובע מהשפע הא לוהי העצום שנמצא בכל תחום, ומפרשנות חכמים על הפסוק "וידבר א לוהים את כל הדברים האלה", שלימדו שריבונו של עולם שהוא אחד ושמו אחד דיבר אלינו את כל ההיבטים האפשריים של כל נושא, ומכאן נולדה המחלוקת. בשעה שהיא אינה מאפשרת את הופעת העושר והגיוון של הנושא עצמו וטיפוחם, היא מועלת בייעודה ומצמצמת את תחום המושב שבו אנו מצויים. לעומת זאת כשהיא מתנהלת בדרך הראויה היא פותחת עולמות, מרחיבה את הדעת ומגלה את עושר ההופעה הא לוהי בתחום שבו עוסקים בעלי הפלוגתא.
מעגל שלישי הוא מעגל "בין אדם לחברו". חכמים ביארו לנו בסוגיות רבות כי ישנו ריקוד ייחודי בין המחויבות לאמת, ובין השכנת שמו המיוחד של ריבונו של עולם בדרך השלום. סוגיות רבות עוסקות בכך, ומלמדות כי אפילו ריבונו של עולם שינה מפני השלום, ואף ציווה למחות את שמו על המים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. ברם, קודם לדחיית האמת מפני השלום מצויה החתירה המתמדת לקיים את שניהם כאחד, כבכל מקרה שבו מתנגשים אידיאלים א לוהיים. ניהול מחלוקת בדרך ישרה והוגנת יוצר מצע שאינו מחייב את הבחירה בין שניהם, אלא להפך – ההתייחסות הראויה, לא רק בדברי נימוסין אלא בעניינים מהותיים הנוגעים במחלוקת עצמה, מאפשרת מימוש מלא של החובות שבין אדם לחברו, ביחד עם נאמנות לחותמו של הקב"ה, שהוא אמת וחותמו אמת.
מעגל רביעי הוא המעגל של המחויבות המוסרית כלפי האדם עצמו. בניגוד לאתיקה הכללית שעיקרה מכוון לאיסור הפגיעה באחרים, אנו מצווים גם על עיצוב עצמנו במסילת ישרים, ועל מוסר פנימי שבא לידי ביטוי לא רק ב"עשות משפט" כי אם גם ב"הצנע לכת", ובעוד מידות טובות שעל האדם לקנות, מכוח הציווי של "והלכת בדרכיו". בשעה שאדם נוקט במחלוקת בצורה לא מוסרית הוא פוגע גם בעצמו, שכן הוא משחית את הרגישות והעדינות, הענווה ותביעת האמת, החיפוש אחר ההתכוונות הישרה לרצון שמיים והבירור השכלי המדויק. גם זהו מעגל אחריות המחייב לנהל את המחלוקת בהגינות וביושר.
בין אדם למחלוקתו
האם ישנן "הלכות מחלוקת" העוסקות בעיצומה של המחלוקת ולא רק באור המקיף שלה? האם ניתן לנסח כללים אתיים מחייבים להתנהלות בעת מחלוקת? התשובה לשאלה זו היא בעלת שני רבדים. הרובד הראשון הוא התשתית המצוותית והאיסורית הקיימת כדי לפתח הלכות אלה. כאן אנו מוצאים מקורות רבים ומשמעותיים המחייבים לעשות כך. פסוקי התורה כגון "מדבר שקר תרחק", "ולא תונו איש את עמיתו" וכדומה מהווים בסיס יסודי להקפדה על עקרונות היושר והצדק, הזהירות מהפגיעה והכיוון לאמת. ברם, כפי שבהלכות לשון הרע לא מצאנו ניסוח הלכתי מדוקדק עד לחיבור ספרו של החפץ חיים זצ"ל, כך אין אנו מוצאים בעניינים רבים הנוגעים לבין אדם לחברו ניסוחים שכאלה. לתופעה זו יתרונות רבים וחסרונות רבים, והיא אחד האתגרים הגדולים העומדים בפנינו.
נבחן אפוא את אחד מעקרונות היסוד העשויות לכונן הלכות מחלוקת. אחת התופעות המכוערות ביותר בקיומן של מחלוקות נעוצה בדרך שבה כל צד מציג את עמדת הצד השני. הפיתוי הגדול העומד בפני אדם הוא להציג את עמדת הצד השני בצורה מעוותת, לעיתים כקריקטורה, ועל ידי כך להראות את חוסר התוחלת שבה, את עליבותה ואת ביטולה המוחלט. טכניקה זו נובעת מסיבות שונות – למן עצלות או חוסר כישרון לעסוק בשיקוף ודיוק עמדת הצד השני קודם למחלוקת עליה, ועד לרשעות מכוונת, שמטרתה לנצח במחלוקת ולהביס את עמדת הצד השני ואת דוברה.
תופעה זו מהווה, כאמור, מעילה בארבעה מעגלים. היא פוגעת באתוס המחלוקת עצמו ובחיוניותו; היא פוגעת בנושא הנידון, שכן הצדדים האמיתיים שיש בנושא זה אינם באים לידי ביטוי; היא פוגעת באדם השני, שכן עמדותיו של האדם הן חלק בלתי נפרד מהאינטימיות שלו ומשורשי קיומו; וכמובן שהיא משחיתה את דמותו של הנוהג כך.
הלכות מחלוקת מחייבות אפוא לפתוח בפעולה עמוקה של דיוק עמדת הצד השני, והצגתה בדרך שבה הצד השני באמת סובר אותה. חשוב להדגיש כי פתיחה זו אינה מבטלת את האפשרות לחלוק על העמדה בכל תוקף, לראות בה לא נכונה ואפילו לא לגיטימית. ברם, היא מבטיחה כי הדיון אכן יהיה על הנושא עצמו, ולא יפגע בארבעת מעגלי המחויבות שצוינו לעיל. פרט לכך, היא חיונית יותר מהמעטפת של התנהגות בנימוס ובדרך ארץ, שכן היא יונקת מהנושא עצמו. ניתן אפוא לקבוע את החובה המיושרת: הצגת עמדת השני ביושר, בדיוק, בכנות ובהגינות, ורק לאחר מכן הצגת העמדה החולקת.
זו דוגמה אחת להלכות שחייבות להנחות את המחלוקת ואת התנהלותה. ככל שהיא תתרחש בשדה מוסרי יותר – כך היא תהיה לברכה, ולא תתעטף במחלצות שווא. כשתישמרנה הלכות מעין אלו ייווצר מצע לדיון פורה אמיתי וכן, וכך תמלא המחלוקת את ייעודה הגדול בעולם הרוח.
הרב שרלו הוא ראש ישיבת אמי"ת אורות שאול וראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר. ספרו בנושא עומד לצאת לאור בקרוב בעזרת ה' בהוצאת מגיד
מתוך העיתון בשבע.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
