בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהעלותך
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
5 דק' קריאה
מצוות יישוב ארץ ישראל נוסחה על ידי "אביהם של ישראל" – רמב"ן – כהוספה למצוות העשה שהרמב"ם השמיט מרשימת תרי"ג המצוות. ביאורים שונים ניתנו להשמטת הרמב"ם, ומדברי רמב"ן עולה כי תהא הסיבה אשר תהא – מצוות יישוב ארץ ישראל חייבת להימנות במסגרת המצוות, ויש להוסיפה לרשימת תרי"ג המצוות. על אף העובדה שרוב מוחלט של מוני המצוות לא מנו אותה כמצווה, היא הפכה ליסוד מכונן של חיינו, ותנועת ההתיישבות המופלאה מוּנעת רוחנית מכוחה של הוספה זו. דווקא משום כך אנו קרואים לעקביות ושיטתיות בדרך הרוחנית הזו, לאמור: גם מצוות אחרות שהוסיף רמב"ן ברשימה זו חייבות להיות לנגד עינינו, ועלינו לקיים באותו להט שבו אנו דבקים בארצנו הקדושה ומתיישבים בה את מצוות התורה הנוספות המופיעות ברשימה.
אחת מהן הופכת את זיכרון סיפור המופיע בפרשת השבוע שלנו – פרשת בהעלותך – למצוות עשה נוספת. יסוד הטיעון הוא כנראה בשל נוסחהּ של מצוות זכר מעשיו של עמלק: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כה, יז). מצווה זו, שאנו מקיימים בהידור רב, דומה מאוד בניסוחה למצוות זכירה אחרת הכתובה באותה פרשה: "זכור את אשר עשה ה'' אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים" (שם כד, ט), ומסתבר שאם הראשונה נמנית כמצוות עשה, חובה עלינו למנות גם את האחרונה. ואכן, כך כתב רמב"ן על מצווה זו: "נצטווינו לזכור בפה ולהשיב אל ליבנו מה שעשה יתעלה למרים כשדיברה באחיה עם היותה נביאה ואחיה גומל חסדה ועל ידה ניצל, כדי שנתרחק מלשון הרע ולא נהיה מאשר נאמר עליהם: 'תשב באחיך תדבר בבן אמך תיתן דופי'" (הוספות לספר המצוות, מצוות עשה ז). קריאת פרשתנו היא אפוא מצוות עשה אליבא דרמב"ן, ומטרתה היא להתרחק מלשון הרע.

"המדבר בגנותו של חברו על אחת כמה וכמה"
פרשתנו היא מקור לא רק לחובת העשה הזו, אלא גם למבט מיוחד על הגדרת לשון הרע. שכן, על אף העובדה שהיא הפכה למופת וליסוד בתחום דיני לשון הרע – לא ברור מהו הלשון הרע שאמרה מרים. הקושי קיים כבר בפשוטו של מקרא. כותרת הפרשה היא "ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח כי אישה כושית לקח". הפסוק הזה לעצמו קשה מאוד, שכן אין אנו יכולים להבין ממנו דבר: מי היא האישה הכושית? מה רע בלקיחת אישה כושית? מדוע זה העסיק את מרים? ברם, הקושי מתגבר בשל העובדה שבפסוק הבא נאמרה השוואה בין משה ובין אהרן ומרים, אך לא ברור מפני מה היא נחשבת ללשון הרע, וכיצד היא קשורה לפסוק הקודם: "ויאמרו הרק אך במשה דיבר ה'? הלא גם בנו דיבר". בשל כך אנו מוצאים גיוון גדול מאוד בדברי הפרשנים המבקשים לעמוד על יסוד דבריה של מרים והגדרת דבריה כלשון הרע.
טבעי הדבר כי נמשיך לצעוד בדברי רמב"ן, שהוא אבי הלכה יסודית זו. ברם, רמב"ן על התורה אינו כותב דבר על פסוקים אלה, ולא ברור מדבריו מה הנושא. הוא רומז על כך בהמשך פירושו: "ואמר הכתוב זה בעבור אהרן ומרים כי משה רבנו ראוי לנבואה בכל עת ודעתו נכונה לדבקה בשם הנכבד בכל שעה, כמו שפירשו רבותינו בטעם פרישתו מן האישה" (במדבר יב, ד), ובכך הוא מלמד כי הוא יונק מדברי רבותינו, שקישרו את שני הפסוקים דלעיל יחד: מרים ואהרן דיברו על התנהגותו של משה רבנו ביחס לאישה הכושית, שכן הוא פרש ממנה. ציטוט דבריהם בפסוק ב מלמד על כעין השוואה שעשו: גם עימנו דיבר ה' ולא פרשנו, ואילו משה אחינו פרש. רמב"ן מדייק את הדברים יותר בדבריו בספר המצוות דלעיל (לאור דברי הספרי): "מה מרים שלא דיברה אלא בפניו של משה ולהנייתו של משה ולשבחו של משה ולבניינו של עולם כך נענשה - המדבר בגנותו של חברו ברבים על אחת כמה וכמה".
לפי זה, ישנם ארבעה היבטים מיוחדים לקולא בדבריה של מרים: ראשית, לא היה זה דיבור מאחורי גבו של משה רבנו אלא בפניו; שנית, רצונה של מרים לא היה להנמיך את קומתו של משה רבנו, כי אם למנוע ממנו להתייסר בפרישות, לטובתו; שלישית, היא לא המעיטה בדמותו, ולא אמרה עליו דברים שמהם ניתן ללמוד עד כמה הוא לא ראוי להתנהגות זו, כי אם להפך: בדבריה היא מזכירה כי הקב"ה דיבר עימו, וזו מעלה גדולה וזכות גדולה; ורביעית, מטרתה לא הייתה נקודתית בלבד, כי אם בניינו של עולם.

ויכוח כן, הכפשה לא
מה אפוא אנו יכולים ללמוד מכך על עולם הדיבורים שאנו אפופים בו בכל עת? התורה לא אסרה להיפגש ולדבר בין חברים. היא לא אסרה ויכוחים פוליטיים וחשיפת שחיתות לאור השמש. בין כשמדובר על דרך ארץ שקדמה לתורה, שכוללת בתוכה גם את השיח הפשוט בין אנשים, ובין כשמדובר בקיום של "וביערת הרע מקרבך" או "ולא תעמוד על דם רעך", אנו מוצאים הלכות רבות המתירות ולעתים אף מחייבות שלא לשתוק ולהאיר את פני המציאות. ברם, התורה ציוותה עלינו בראש ובראשונה לזכור את מה שעשה הקב"ה למרים, וללמוד את יסודות הדיבור שאנו מצווים בו. דברי הספרי המצוטטים על ידי רמב"ן מלמדים אותו להימנע מארבע טעויות שנאמרות בתחום הדיבור:
העובדה כי דברים נאמרים בפניו של אדם אינה משמשת טיעון להתיר לאומרם גם מאחורי גבו וכשאין הוא שומע. גם אם אדם אומר "אמרתי לו את זה בפרצוף" הדבר אינו מתיר להפיץ דברים רעים על אדם אחר, ודיני לשון הרע רלוונטיים מאוד גם בהקשר הזה. שנית, העובדה כי הדברים הנאמרים מכוונים לטובת אותו אדם – אינה מתירה אותם באופן מיידי. ודאי שמותר לקיים שיחה על הדרך לגאול אדם אחר ממצוקתו, או לסייע בעדו להבריא מהתמכרותו, אולם כאשר אין מדובר בדברים המכוונים לפעולה מעשית, אלא רק להבעת חוסר השלמה עם העובדה שאין הוא חי בדרך שהייתה יכולה להיטיב עימו – הדברים הם לשון הרע. שלישית, העובדה כי נאמרים דברי שבח תוך כדי אמירת הלשון הרע אינה מהווה יסוד להתיר. לעיתים הדברים אף הפוכים, וכבר שלמה המלך הזהיר מכך: "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכים קללה תיחשב לו" (משלי כז, יד). ולבסוף – גם כאשר הדברים מכוונים לתיקונו של עולם, לא הכול מותר. לעולם הוי מחשב שכר תיקון העולם כנגד הפסד לשון הרע שנאמר.
בדורנו אנו זקוקים לתזכורת זו יותר מתמיד. אפשרויות הביטוי והפרסום של דברים, בעיקר לאור ההתפתחות העצומה של הרשתות החברתיות, העצימה עוד ועוד את כמות הדברים הנאמרים, ומטבע הדברים הם מידרדרים פעמים רבות ללשון הרע חמור. לא זו בלבד, אלא שבניגוד לעבר, שאז התקיים הביטוי "מחר עוטפים בזה דגים" – הנכתב היום אינו נמחק, והוא צף פעם אחר פעם מכוחם של מנועי החיפוש.
כאמור לעיל, התורה וההלכה לא אסרו את הדיון הציבורי, את המחלוקות, את הביקורת, את קיום ביעור הרע ואת איסור השתיקה כאשר אנו עומדים על דם רעינו. ברם, מצוות התורה לזכור את מעשה מרים צריכה להיות לנגד עינינו בכל עת ובכל זמן, גם בשל העובדה שמדובר במצוות עשה, וגם בשל העובדה שהרמב"ם פסק כי "אמרו חכמים: שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא - עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם" (הלכות דעות ז, ג).

מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il