ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- ליקוטים ג
- סעודה וברכות הנהנין
- הלכה מחשבה ומוסר
- ברכות
- סעודה וברכות הנהנין
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
ירון יוסף בן מרים
ולזיווג הגון ובקרוב
נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר לדבר בין נטילת ידיים לברכת המוציא. לדעת הרמב"ם ורוב הראשונים, כל זמן שאין מסיחים את הדעת מכך שעומדים לאכול, מותר לדבר על כל דבר שבעולם, ואין בזה הפסק. אבל מי שהסיח את דעתו, בדברים או במעשה, עד ששכח שהוא עומד לאכול, הפסיד את הנטילה ועליו לחזור ליטול ידיו בשנית. ורבים מעולי תימן נוהגים כן, ומדברים בין נטילת ידיים לסעודה. ומקצת מן הראשונים סוברים שאין להפסיק בדיבור בין הנטילה לברכת המוציא, ורק לצורך דחוף הנוגע לסעודה מותר לדבר, למשל, אם חסר לו מלח או סכין או לחם, מותר לבקש שיביאום לפניו.
ונפסק בשו"ע (קסו, א), שטוב לנהוג כדעת המחמירים, שרק לצורך הסעודה מתירים לדבר, אבל בדברים אחרים ראוי להחמיר שלא לדבר ולא לשהות בין הנטילה לברכת המוציא. והוסיף הרמ"א (עפ"י תוס' סוטה לט, א) שטוב להיזהר שלא להפסיק כשיעור הליכת כ"ב אמה (11 מטר).
אבל אם הכיור רחוק מהשולחן 11 מטר, אפשר לכתחילה ליטול בו את הידיים, ואין בזה הפסק. כי החומרה היא שלא להפסיק בחינם כשיעור הליכת 11 מטר, אבל לצורך, גם לדעה המחמירה אין זה נחשב הפסק (ערוה"ש קסו, ב). מה עוד שלדעת רוב הפוסקים מותר מלכתחילה להפסיק בין הנטילה לברכת המוציא.
ואחר שברך "המוציא" צריך להזהר שלא להפסיק בין הברכה לאכילה (כדין שאר ברכות הנהנין). ואם הפסיק בשתיקה, לא הפסיד הברכה. ואם דיבר אפילו מילה אחת שאינה שייכת לברכה ולאכילה, הפסיד את הברכה. ולא יפסיק בדיבור עד אחר שיבלע משהו מן המאכל שברך עליו, ובדיעבד אם דיבר אחר שכבר הרגיש את טעמו אינו צריך לחזור ולברך. (מ"ב קסז, לה, ובאו"ה). 1
ואם דיבר בין הברכה לאכילה בנושא הקשור לאוכל, כגון שברך על הלחם וביקש שיביאו לו מלח או סכין, או אמר הגישו לאורח לחם - למרות שעשה שלא כדין, שאין לדבר כלל בין הברכה לאכילה, מכל מקום כיוון שדיבורו היה בנושא הקשור לאכילה אין דיבור זה חוצץ בין הברכה לאכילה, ואינו צריך לחזור ולברך שנית (שו"ע ורמ"א או"ח קסז, ו).
ב - מנהגי הברכה והבציעה על הלחם
בכל עת שמברכים על דבר מאכל, טוב לאוחזו ביד, שעל ידי כך יכוון יותר בברכתו. ויאחזנו ביד ימין שהיא החשובה. וכשמברכים על הלחם, מפני חשיבותו המיוחדת, טוב לאוחזו בשתי ידיו ובעשר אצבעותיו, לרמוז לעשר המצוות הכרוכות בעשיית הפת (שו"ע קסז, ד).
ויבצע את הלחם במקום שנאפה היטב, כדי ששבח הברכה יחול על המקום המשובח שבפת. בעבר כשהיו אופים את הלחם בתנורים ביתיים, היו אכן מקומות שנאפו טוב יותר והיו שנאפו פחות טוב, לפיכך היה חשוב לשים לב לאכול אחר הברכה מהמקום שנאפה באופן המשובח ביותר. כיום הלחמים אפויים בצורה אחידה, ולכן אין מקום שהוא משובח יותר, ומכל מקום יש לבצוע תחילה פרוסה שיש בה גם מן הקרום הקשה שעוטף את הלחם, שהקרום הקשה משובח מהרך. ובלחם שנאפה בבית יבחר לבצוע על המקום המשובח (שו"ע קסז, א). 2
והואיל ולחם שלם מכובד יותר מפרוסה, לפיכך ראוי לומר את הברכה על לחם שלם, אולם מצד שני יש לחתור להצמיד את ברכת המוציא לאכילה, ואם נברך על לחם שלם נאלץ להתעכב אחר הברכה עד לפריסתו. לפיכך אמרו חכמים שלפני הברכה יתחיל לחתוך מעט את הלחם, באופן שישאר עדיין מחובר באופן כזה שאם יתפסנו בצידו האחד יוכל להרים את כולו. במצב זה הלחם נחשב עדיין שלם, ועם זאת, מיד לאחר הברכה יוכל לסיים את בציעתו ולטעום ממנו.
וכל זה אמור בלחם רגיל שחיתוכו אורך זמן מה, אבל הבא לאכול לחמניה או פיתה, שבציעתה אורכת זמן קצר מאוד, לא יתחיל לבצוע לפני הברכה, אלא יברך עליה כשהיא שלימה, ומיד לאחר הברכה יבצענה (שו"ע קסז, א, ובאו"ה).
בשבת לא יתחיל לחתוך את החלה לפני הברכה, מפני שבשבת צריכים לברך על שתי חלות שלמות, ואם יתחיל לחתוך לפני הברכה, אחת מהן כבר לא תהיה שלמה. ויש נוהגים לעשות סימן כלשהו בסכין במקום שלאחר מכן יבצע את החלה, כדי לחסוך את הזמן שבדרך כלל אדם שוהה עד שהוא מחליט מהיכן לבצוע את הלחם. ויש שנזהרים שלא לעשות אפילו שריטה בחלות שבת לפני הברכה (שו"ע ורמ"א קסז, א; ב"ח מהרש"ל - לסמן, כה"ח י"ח עפ"י הצל"ח לא לסמן).
ג - אם צריך לטבול הפת במלח
בעבר היו רגילים לאפות לחמים בלא מלח, ובעת הארוחה היו מלפתים את הפת במלח או בסלטים או בבשר. לפיכך אמרו חכמים שאין ראוי לאכול אחר שברך ברכת המוציא מן הפת כשהיא טפלה בלא טעם, שכן דווקא אחר הברכה ראוי לאכול את הפת באופן המשובח ביותר, ובכך להדגיש את שבח הברכה, לכן נוהגים להטעים את מה שאוכלים אחר הברכה במלח או דבר מה אחר שיוסיף טעם בפת. ומי שמעוניין לאכול את הפת כפי שהיא, חרבה בלא מלח ובלא שאר דברים המלפתים את הפת, אינו צריך לטבול את הלחם לאחר הברכה במלח.
וכיום כל הלחמים שלנו אפויים באופן כזה שיש בהם כבר מעט מלח, נמצא שהלחם שלנו נחשב משובח, ומצד הדין אפשר לברך עליו כפי שהוא ואין צורך להטעימו במעט מלח או סלט. ואע"פ כן רבים מהדרים לטבול את הלחם במעט מלח לאחר ברכת המוציא, כדי לרמז בזה על כך שהשולחן דומה למזבח, ונאמר: "על כל קרבנך תקריב מלח" (שו"ע או"ח קסז, ה).
ד - על איזה לחם עדיף לברך
בברכות הנהנין הננו מהדרים לומר את הברכה באופן שיבטא את השבח בצורה המושלמת ביותר, לכן: אדם שיש לפניו מספר לחמים, מוטב שיברך את ברכת המוציא על הלחם החשוב שביניהם.
וכך הוא סדר החשיבות: לחם מחיטה קודם ללחם משעורה, מפני שהוא מוקדם בסדר שבעת המינים, וגם טעמו משובח יותר.
ואם יש לפניו לחמניה קטנה ולחם גדול שהתחילו לפורסו, מוטב לברך על הלחמניה, משום שהיא שלמה ואילו הלחם כבר נחסר. וטוב לברך על לחם קטן שלם מאשר על לחם גדול שכבר נחתך.
ואם יש לפניו שני לחמים שטעמם שווה והוא מתכוון לאכול משניהם, אם האחד גדול מחברו, מוטב לברך על הגדול, כי הוא חשוב יותר.
ואם יש לפניו שתי לחמניות, האחת מקמח מלא והאחת מקמח מנופה. בעבר היו רגילים להחשיב את הלחמניה מהקמח המנופה כטובה ומשובחת יותר, וממילא היו מברכים עליה. אולם כיום רבים מחשיבים לחמניה מקמח מלא כמשובחת יותר, לפיכך מי שמחבב יותר את הלחמניה מהקמח המלא - יברך עליו. ומי שאינו מעדיף אחת מהם, יברך על הלחמניה מהקמח המנופה (שו"ע קס"ח א-ד, מ"ב טו; שו"ע רי"א א-ב, מ"ב לג).
וכל הדינים הללו נועדו למטרה אחת, לבטא את ההודאה שלנו בצורה המשובחת ביותר. וקל וחומר שיש לשים לב שכל מילה בברכה תאמר בכוונה. 3
^ 1. למהדרין טוב לאכול כזית בלא להפסיק ורק אח"כ לדבר (מ"א קסז, ז, מ"ב ל"ה), ונלענ"ד שהוא משום כבוד הברכה, אבל ודאי שאינו מעכב, שהרי אפילו על כלשהו צריך לברך.
^ 2. יש שחוששים לדעות השונות בהגדרת המקום המשובח, ומהדרין לבצוע מעט מן החלק העליון שבלחם ומעט מן החלק התחתון - רמ"א.
^ 3. באר המ"ב קסח, ט, שכך הוא הכלל. א) יש להקדים מין שבעה לשאר מינים, וגם בתוך מיני השבעה יש להקדים המוקדם בפסוק, ולכן חיטה קודמת לשעורה. ב) השלם קודם לחתוך. ג) הנקי והמנופה קודם ללחם שאינו מנופה. ד) הגדול קודם לקטן. וכאשר יש התנגשות בין הכללים, הכלל המוקדם עדיף על המאוחר. וכשיש התנגשות בין החביב לבין החשוב לפי הכללים, אזי כאשר החשיבות נובעת ממין שבעה, לדעת רוה"פ מין שבעה קודם לחביב, כמבואר בשו"ע ריא, א-ב, ולרמב"ם החביב קודם. וכן כאשר מדובר על שלם מול חתוך (מ"ב ריא, ד). אבל לגבי הכלל השלישי והרביעי, נראה שהחביב קודם.
^ 2. יש שחוששים לדעות השונות בהגדרת המקום המשובח, ומהדרין לבצוע מעט מן החלק העליון שבלחם ומעט מן החלק התחתון - רמ"א.
^ 3. באר המ"ב קסח, ט, שכך הוא הכלל. א) יש להקדים מין שבעה לשאר מינים, וגם בתוך מיני השבעה יש להקדים המוקדם בפסוק, ולכן חיטה קודמת לשעורה. ב) השלם קודם לחתוך. ג) הנקי והמנופה קודם ללחם שאינו מנופה. ד) הגדול קודם לקטן. וכאשר יש התנגשות בין הכללים, הכלל המוקדם עדיף על המאוחר. וכשיש התנגשות בין החביב לבין החשוב לפי הכללים, אזי כאשר החשיבות נובעת ממין שבעה, לדעת רוה"פ מין שבעה קודם לחביב, כמבואר בשו"ע ריא, א-ב, ולרמב"ם החביב קודם. וכן כאשר מדובר על שלם מול חתוך (מ"ב ריא, ד). אבל לגבי הכלל השלישי והרביעי, נראה שהחביב קודם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
