ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
- ספריה
- שם מרדכי
- בבא מציעא - פרק ראשון
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חלווה בת פרחה
זו לשון המשנה בב"מ דף ל"ז ע"א:
"שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים - נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. אמר רבי יוסי: אם כן מה הפסיד הרמאי ..."
ויש לברר, מה יהיה הדין אם שני המפקידים ירצו לחלוק בינם את המנה השלישי?
וזו לשון הרמב"ם בהלכות שאלה ופקדון פרק ה' הלכה ד':
"שנים שהפקידו אצל אחד זה מאה וזה מאתים וכל אחד משניהם אומר אני הוא שהפקדתי המאתים והשומר אומר איני יודע; ישבע כל אחד מהן שהפקיד מאתים ונוטל - כדין כל נשבע ונוטל, ויתן מאתים לזה ומאתים לזה ומפסיד מאה מביתו, שהרי הוא פושע שהיה לו לכתוב שם כל אחד על כיס שלו. לפיכך אם הביאו לו השנים כאחד שלש מאות בכרך אחד, ובאו ותבעו וכל אחד אומר המאתים שלי; נותן מנה לזה ומנה לזה והשאר יהיה מונח אצלו עד לעולם - או עד שיודה האחד לחבירו. ...
וכן שנים שהפקידו שתי בהמות אצל רועה ומתה אחת מהן ואינו יודע של מי היתה ישלם לשניהם, ואם הפקידו בעדרו שלא מדעתו מניח הבהמה ביניהם ומסתלק ותהיה מונחת עד שיודה האחד לחבירו - או עד שירצו לחלוק אותה."
וכן שנים שהפקידו שתי בהמות אצל רועה ומתה אחת מהן ואינו יודע של מי היתה ישלם לשניהם, ואם הפקידו בעדרו שלא מדעתו מניח הבהמה ביניהם ומסתלק ותהיה מונחת עד שיודה האחד לחבירו - או עד שירצו לחלוק אותה."
מדברי הרמב"ם משמע שיש הבדל בין מקרה ששני המפקידים הפקידו מדעתו של השומר - לבין מקרה שהם הפקידו שלא מדעתו. כאשר שניהם הפקידו מדעתו של השומר, דין המנה - להיות מונח עד לעולם. וכששניהם הפקידו שלא מידיעתו, דין הפקדון להיות מונח – רק עד שירצו לחלוק אותו.
הלכה זו של הרמב"ם מובאת בשו"ע חו"מ בסימן ש' סע' ב'; אלא שהסמ"ע כתב שם, שאין לדייק בלשון הרמב"ם; וגם במקרה שהפקידו מדעתו של השומר - הרמב"ם מתיר לחלוק ברצונם.
אולם לכאורה נראה, שאם אפשר לומר שדברי הרמב"ם הם מדויקים - יש להעדיף אפשרות זו. ולולי דברי הסמ"ע ולולי דמיסתפינא נלענ"ד, שהרמב"ם סבור, שברישא - שיש לנו ידיעה מוקדמת שהם לא היו שותפים במנה השלישי; לא נתיר להם לחלוק - ואפילו ששניהם רוצים לחלוק. 1
אלא שיש לברר את טעמו ואת מקורו של הרמב"ם; מדוע - כשיש ידיעה כזו – בית הדין לא יאשר להם לחלוק מרצונם?
ההכרח שגרם לרמב"ם לחדש את דינו
ונלענ"ד, שהרמב"ם הבין כך את המשך הסוגיה בב"מ בדף ג' ע"א, וזו לשונו:
"לימא מתניתין דלא כרבי יוסי, דאי כרבי יוסי - הא אמר: אם כן מה הפסיד רמאי? אלא, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. - אלא מאי - רבנן? כיון דאמרי רבנן: השאר יהא מונח עד שיבא אליהו, הא נמי כשאר דמי, דספיקא היא! - האי מאי? אי אמרת בשלמא רבנן, התם דודאי האי מנה דחד מינייהו הוא - אמרי רבנן: יהא מונח עד שיבא אליהו, הכא דאיכא למימר דתרוייהו הוא - אמרי רבנן פלגי בשבועה."
לעיל בפרק "שנים אוחזין בטלית – היתכן" התבאר שלדעת הרמב"ם החלוקה שבדין "שנים אוחזין" נפסקה, מפני שבית הדין משער מצורת אחיזתם בטלית שמדובר בשותפים שהתגלע בינם ריב, וטענותיהם מביעות את רצונם להגיע לפשרה. והחלוקה שבית הדין פוסק היא ביטוי לרצונם הנסתר - שבית הדין יפשר בינם.לפי דרך זו, שפשוט היה לסוגיה שהחלוקה שב"שנים אוחזין" היא מרצונם; לכאורה, אין מקום לקושיית הסוגיה על משנת "שנים שהפקידו". שהרי שני האוחזים בטלית מגלים על ידי צורת אחיזתם שרצונם להתפשר, ואילו כאן שני המפקידים אינם מגלים שרצונם להתפשר. ומדוע שבית הדין יפסוק שיחלוקו?!
והרמב"ם הכריע - שאם בכל זאת הסוגיה הקשתה מן המשניות זו על זו - צריך להבין שפשוט היה לסוגיה, שלשון "עד שיבא אליהו", מורה על ברור הספק. וכוונת המשנה לומר שעד שלא יתברר הספק, בית-הדין לא יתיר להם חלוקה מרצונם.
וזהו עיקר תירוץ הסוגיה, שמכיוון שיש לנו שם ידיעה מוקדמת - שאינם שותפים, ו"ודאי האי מנה דחד מינייהו הוא"; אין להתיר חלוקה מרצון. מפני שרגליים לדבר שגם כעת הם אינם שותפים, אלא שהחלוקה נובעת מכך שהעשוק רצה להציל חצי מן הרמאי שעושק אותו. ואע"פ שחכמים אינם קונסים את הרמאי במה ששייך לו, הרי שהם עומדים על כך, - שלא ירוויח ממון מרמאותו!
ולפיכך, הרמב"ם שינה מלשון המשנה בב"מ דף ל"ז ע"א - ובמקום "והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו", הוא כתב - "והשאר יהיה מונח אצלו עד לעולם - או עד שיודה האחד לחבירו". הרמב"ם אינו משנה בדרך כלל מלשון המשנה, אולם כאן הוא עשה זאת כדי לפרש את כוונת התנא - לפי ההבנה שעולה מהסוגיה בדף ג' ע"א - שאין להתיר את האפשרות של חלוקה מרצון. 2
אבל בדין האחרון שהרמב"ם מביא, בשנים שהפקידו בהמות בלא ידיעת השומר, ומתה אחת מהן; כאשר הנידונים ירצו לחלוק, בית הדין יתיר להם את החלוקה. ויתלה שהם היו שותפים בשתי הבהמות הללו, שהרי אין לנו ידיעה סותרת שקודמת לזמן שבו באו לפנינו כשהם רבים זה עם זה.
דין יחלוקו בלא שבועה
במקרה זה בית הדין יתיר את חלוקת הבהמה המופקדת בלא צורך בשבועה שמוזכרת במשנה בתחילת מסכת בבא מציעא. השבועה שבשנים אוחזין בטלית, נועדה למנוע מאדם זר שראה את פסיקת בית הדין ולא הבין שמדובר בשותפים שרבו, לבוא ולהתנפל על אדם אחר בשוק כדי להשיג חצי מטליתו. אולם כאן מאחר שכל רואי המקרה הזה רואים ששניהם מודים ששניהם הפקידו בהמה אצל השומר; אין לחוש כאן למקרה אחר שבו יבוא אדם זר ויטפול דברים על חבירו ויאמר שהבהמה שבידי חבירו שייכת לו. ולכן הרמב"ם פסק שכאן יחלקו בלא שבועה.
^ 1 והבדל זה, שבין מצב שיש בו ידיעה מוקדמת שאינם שותפים, לבין מצב שאין ידיעה כזו; מפורש ברא"ש בסוגיתנו. והרא"ש הבדיל מטעם אחר (לפי שיטתו), בין "מנה שלישי" לבין "שנים אוחזין בטלית". וכתב: - "שקודם שנודע מחלוקתם ידוע לנפקד שהוא של אחד מהם, ואינו של שניהם. אבל הכא איכא למימר דתרוויהו הוא קודם שנודע
מחלוקתם".^ 2 ולהחלפת הביטוי "עד שיבוא אליהו" בביטוי "עד לעולם" יש סיוע מן התוספתא בסוטה (ליברמן) פרק י"ג הלכה ב': - " ... כאדם שאומ' לחבירו עד שיחיו מתים או עד שיבא אליהו."
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
