ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- בא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הר מרדכי אליהו זצוק"ל
במכת חושך היה שלושה ימים חושך ושלושה ימים נוספים חושך סמיך עד שלא יכלו לשבת או לקום ממקומם. עם ישראל לא נפגעו ממכת חושך אלא ראו את כל האוצרות של המצרים, אבל לא נגעו במאומה. אחר כך בליל פסח באו ובקשו את כל הכלים שכבר ראו במכת חושך, וידעו לומר לכל מצרי ומצרי היכן מונחים כל הכלים שבקשו מהם. על זה אמר ה"אור החיים" הקדוש שהקב"ה עשה זאת בכוונה כדי שאחר כך יאמר להם פרעה איך אתם נותנים להם לברוח והרי לקחו לכם את הכלים היקרים שלכם ואת השמלות היפות של נשותיכם! ואז יקבלו את האומץ ואת העוז לרדוף אחריהם, וכך יכנסו לים סוף ויטבעו בה, לקיים בהם מה שחשבו בתחילה שכיון שהקב"ה נשבע שלא מביא מבול לעולם אז לא יקרה להם מאומה, והם לא ידעו שהקב"ה לא מביא מבול לעולם אלא הם בעצמם יכנסו ויטבעו במים.
ולכל בני ישראל היה אור במושבותם
עם ישראל, בזמן החושך, חלק שלא האמין במשה ומתו במכת חושך. אבל אלו מעם ישראל שהאמינו בו, הוארו באור האמונה בלבם. יש חושך שמכסה ארץ, יש ערפל לאומים, אבל בתוך לבו של כל יהודי ויהודי יש אור ונשמה קדושה, ואותה נשמה קדושה שבלבו של אדם האירה בימות החושך. ומכח אותה קדושה התגברו עם ישראל ולא לקחו מכל האוצרות שראו בבתי המצרים! וזהו: "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם", ובזה התחיל היסוד באותה הקדושה שהתעורר בלבותיהם של כל אדם מישראל.
הנפלאות שנתגלו במכת בכורות
במכת בכורות היתה המכה הגדולה, שכן ראו בחוש כיצד במיטה אחת ישנים בכור ישראל לצדו של בכור מצרי, והוכה הבכור המצרי ומת בזמן שהבכור הישראל חי. וכשמתו הבכורות המצרים נעשו גופותיהם קרים כדרך כל אדם שמת שנעשה גופו קר. בשעה שהילד הישראל ישן הרגיש בקרירותו של זה המצרי המת שישן לצידו, ואז קם וניגש לאמו ואמר לה שקר לו, ואמו באה והוציאה את גופתו של המצרי המת. כך שראו כל המצרים את הנסים והנפלאות שעשה ה' באותה המכה, והיתה צעקה גדולה בכל מצרים, לא היה בית שאין שם מת, אפילו בכור מאב או בכור מאם, אפילו בכור שאינו פטר רחם, ופרעה קם מכסאו וכו'.
מוסר לשמירת שבת מהארבה
והנה, המכה המוזכרת בתחילת הפרשה היתה מכת ארבה. אומר ה"אור החיים" עליו השלום, וכך הביא גם ה"אבן עזרא", שמשה רבנו לקח מקל אחד שלו, קשר ארבה אחד לחוט, וסיבב אותו כמו שילדים משחקים במקלותיהם. פרעה התחיל ללעוג למשה ואמר לו מה אתה עושה ומשחק ככה עם ארבה על חוט שבמקל? והנה עודו צוחק והוא רואה לתדהמתו שלכל כיוון שהסיט משה רבנו את המקל ואת החוט, היה מגיע ארבה בהמוניו. אומר בעל הטורים על הפסוק: "וינח בכל גבול מצרים", שבשתי מקומות כתוב בתורה "וינח", פעם אחת כאן ואחד במנוחה של היום השביעי כשהקב"ה נח ממעשה בראשית.
הארבה הגיע ואכל את כל היבול מהעצים, וכשהגיע יום שבת התחיל משה רבנו ללמד את בני ישראל שעתידים לקבל את התורה, ויש בדיני שבת גם איסור מוקצה, ולא רק זה אלא גם אסור להשען על העץ שמא יקטוף, ואסור לקטוף. התחילו עם ישראל לומר לו שזה קשה מאוד, ואיך ניתן לקיים איסור מוקצה בשבת? וגם פרעה צוחק על כל העניין. והנה בערב שבת רואים שכל הארבה יורד מהעץ ונח על הקרקע. שאלו מה קרה? הבינו, שזה היה קודם זמן הדלקת נרות ומשום כך ירדו על הרצפה
אמר להם משה רבנו אתם רואים? זה בגלל שמכלל איסורי מוקצה הוא שאסור להשען על העץ. התחילו גם ללגלג על דבריו. במוצאי שבת אמר להם משה רבנו חכו ותראו מה יקרה, עכשו אני אעשה הבדלה ותראו מה יעשו הארבה. עשה משה רבנו הבדלה, בירך את ברכות ההבדלה, ורק סיים לברך "המבדיל בין קודש לחול" התחילו כל הארבה לעלות על העצים בחזרה לאכול מהם את הכל. או אז ראו מהו שבת, וכך פרעה למד מוסר, המצרים למדו מוסר ועם ישראל למדו מוסר.
אמונה בתחיית המתים ממכת הארבה
משה רבנו אמר לעם ישראל שיצאו מהם בני אפרים ויצאו לפני הזמן והרגו אותם, אתם תצאו בזמן ותדעו גם שעתידים עצמותיהם לקום לתחיה. גם אז התחילו ללעוג ולומר שלא יתכן שיקומו עצמות לתחיה. אמר להם שיש משיח ותחיית המתים. אמרו לו שאין דבר כזה. הנה אפילו העצמות של אברהם אבינו עדיין לא קמו לתחיה ומה פתאום יקומו לתחיה! הנה כשבאה מכת ארבה נוכחו לדעת ולראות בחוש שיש מושג של תחיית המתים. הנה המצרים צדו ולקחו מהארבה, תלשו להם את כנפותיהם, והכניסו אותם לצנצנות לכבישה עם מלח ושום, כל אחד כפי שאהב. כשנגמרה מכת ארבה כתוב "לא נשאר ארבה אחד בכל ארץ מצרים", רק יצא הצו שכל הארבה צריכים לצאת, יצאו כל הארבה ואפילו אותם הכבושים מתוך הצנצנות. אמר להם משה רבנו עתה תראו ותאמינו שיש תחיית המתים.
תפול עליהם אימתה ופחד
אנחנו לא צריכים הוכחות לתחיית המתים, אבל אנחנו רוצים שלא תהיה רק בגדר "אמונה" אלא בידיעה גמורה, כמו שכתוב "כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". וכל הגוים, תפול עליהם אימתה ופחד, הנה על ידי מצות תפילין תפול אימה ופחד על כל אומות העולם. לכן כשמניחים תפילים עלינו קודם כל לשעבד את עצמנו, לשעבד את מוחנו ואת לבנו לאבינו שבשמים, ואז נאמר רבונו של עולם הנה אנחנו משעבדים את הכל לך, כך תעשה עמנו נסים ונפלאות, ויראו עינינו וישמח לבנו. וכתוב: "כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים" אצל כולם יהיה חושך, חושך גשמי ורוחני, "ועליך יזרח ה'" אנחנו רוצים אורה, והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ואז נראה אנחנו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, ויהי רצון שיהיה בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.
"בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ"
בתחילה מסרב פרעה לשחרר את הטף ממצרים, ואומר: "לכו נא הגברים". על פי הפשט, טעמו של פרעה בהשארת הילדים הוא משום שהוא רוצה שהילדים יישארו בידו בתורת 'ערבון', כדי שההורים ישובו מצרימה לקחת את ה'ערבון'. לאחר שלקו הוא ועמו במכת החושך, קורא פרעה למשה ומסכים שגם הטף ילכו ביחד עם בני ישראל; אך עדיין הוא מתעקש שהצאן והבקר יישארו, וכלשון הפסוק: "ויאמר לכו עבדו את ה', רק צאנכם ובקרכם יוצג, גם טפכם ילך עמכם". גם לזאת משה רבינו מתנגד ואומר: "גם אתה תיתן בידנו זבחים ועולות". רק לאחר מכת בכורות אומר פרעה: "קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם, גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אותי".
יש להבין את כוונת פרעה: מדוע התעקש שהטף והצאן יישארו במצרים, ומדוע לבסוף נכנע?
יש לבאר את עניין המשא ומתן שבין משה רבינו לפרעה כך: בתחילה מבקש פרעה למנוע מה"טף" ללכת לעבוד את ה'. הוא מסביר למשה: אתם, הגברים, כבר כפרתם ומרדתם בי, ואיני יכול לשנות את דעתכם; על כן "לכו נא הגברים". אבל את הטף השאירו אצלי, כי אותם אני יכול לחנך לשמוע בקולי, למען אבדיל בין הדור הכופר בי לבין הדור הבא. על כך השיב לו משה, שאצל עם ישראל אין הבדל בין "נערינו" ל"זקנינו", גם הטף ילך לעבוד את ה'.
מה נאמר לאדוני
סיפר הרב, שבבית הכנסת "טוויג" היה אחד שהיה מאיץ כל הזמן בחזן להזדרז בתפילה, בפרט בימי שני וחמישי, כי אנשים ממהרים לעבודה והוא כבר חייב ללכת. כל מה שניסו לומר לו, לא עזר. יום אחד, אחרי שכבר סיימו את התפילה והרב ישב ולמד עמם "חק לישראל" וקיים "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך" ויצא לדרכו, ראה הרב את אותו אדם עומד ברחוב דוד ילין ליד הקיוסק ויש לו סבלנות לקרוא את כל העיתון, שהיה פרוס ומודבק על חלון הראווה, מראשיתו לאחריתו, והרב עומד ומסתכל עליו. אה, אין זמן, צריך למהר לעבודה.
אפיים ארץ ישתחוו לך
סיפר הרב, שבאחת מטיסותיו ברחבי אמריקה ישב סמוך אליו במטוס שגריר סעודי ועמו שתי נשותיו, האחת זקנה והאחת צעירה. כשעברו הדיילים והציעו להם לאכול, התעניין הסעודי בתפריט, וכשראה שיש בו בשר דבר אחר (חזיר), התלהב והזמין. מייד קפצה אשתו הזקנה ואמרה לו: לא חַארַם, אסור לאכול כזה דבר (לפי תיפלותם)! וענה לה: "אמה בשמים לא רואה" (הרב הקפיד לא לומר את שם ה', אפילו בלשון הגויים, ולכן אמר "אמה"), ואכל הוא והאשה הצעירה, ולא ידע שהרב מבין את שפתו ודיבוריו. כשנחת המטוס חיכתה לרב משלחת מהקהילה היהודית באותו מקום, וכשירד הרב מהמטוס כולם ניגשו אליו להקביל פניו ולנשק את ידיו הקדושות. בצד חיכה גם השגריר המצרי לקבל את פני עמיתו הסעודי, ובראותו את הדרת פני הרב והברכות שנתן, ניגש גם הוא, בכה לרב וביקש ברכה כי אין לו ילדים. הרב אמר לו: אם תיטיב עִם עם ישראל, אברכך בילדים, וכך היה. הסעודי העלוב שעמד מן הצד, נפגע מחוסר היחס של עמיתו המצרי אליו, והחל צועק עליו: אני אספר לכולם איך נישקת את ידי הרב של היהודים ולא באת לקראתי ויפטרו אותך! הרב פנה לאחריו והזהיר את הסעודי בשפתו, בערבית: "עוד מילה אחת ואני אספר לכולם מה אמרת במטוס, מי לא רואה בשמים". הדבר יצא מאת הרב ופני הסעודי חפו, והחל להתחנן לרב על נפשו...
בכלל היה הרב צוחק עליהם, שבחודש שהם אומרים שהם צמים בו, הם אוכלים ב"נוחיות" שלא רואים אותם שם.
המקום אשר אתה עומד עליו
סיפר הרב, שפעם דרש בבית כנסת אחד ליד ההיכל, והרגיש כל הדרשה כאילו רגליו בוערות באש. החל לחפש מדוע, שאל וחקר על ארון הקודש שהיה שם, ונודע לו שבארון למטה השווה לגובה הרצפה, יש ספרי תורה ממש, רק שלא משתמשים בהם ביום יום! והזהירם הרב שיתקנו את הדבר, כדי שלא ייכשלו הכהנים וכל העולים לאותה רצפה.
יעלה ויבוא
סיפר הרב על הזמן שבו לימד בבית הכנסת "דווידוף" בשכונת הבוכרים בין מנחה לערבית, כשלימד הלכות ראש חודש ומה דינו של מי ששכח להגיד "יעלה ויבוא", איך ומתי חוזר. ישב שם זקן אחד ששאל שוב ושוב איך יכול להיות שיהודי ישכח "יעלה ויבוא". הרב הסביר לו ואמר: מה לעשות, שכח. ושאל הזקן שוב: מה? לא אמר לפני ערבית "ברכי נפשי"? השיב לו הרב: לא אמר "ברכי נפשי", או בא מאוחר. ושוב שאל הלה: מה? לא הרגיש הארת ראש חודש? והרב השיב: לא הרגיש. היהודי התעקש, איך ייתכן, והרב אמר לו: אם כתוב בהלכה, כנראה שיש מצב כזה. לאחר כמה ימים חל ראש חודש, ובסוף תפילת ערבית ניגש הרב לאותו יהודי מבוגר ואמר לו "חודש טוב". הזקן הסתכל המום על הרב ואמר: מה? ראש חודש היום? והרב השיב לו: מה? לא אמרת "ברכי נפשי"? לא הרגשת הארת ראש חודש? הזקן כולו נרעד ונרעש ואמר לרב, אני בגיל תשעים ומימי לא שכחתי "יעלה ויבוא"! מגיל שמונה אני מתפלל מהסידור, וזו הקללה שלך מהשיעור. כמובן הרב ענה לו: חס ושלום, אני רק מברך ורק למדנו את ההלכה, ואני צריך לנשק לך את השפתיים שאתה בגיל כזה ומימיך לא שכחת "יעלה ויבוא".
הרב אמר את שמו של יהודי זה כדי לשבחו, היות שנפטר ללא בנים, וסיפר עליו הרב, שהיה אותו יהודי בעל חנות, ולכבוד השיעור ומנחה וערבית היה סוגר את החנות, למרות שמדובר בשעה שהרבה אנשים באים לקנות, העיקר להתפלל וללמוד.
כי עמך הסליחה
סיפר הרב, שבא אליו יהודי וסיפר לו שהלך לשוק וראה פירות מנגו גדולים ומשובחים ביותר, מילא מהם את סלו ורץ מהר לאוטו על מנת לרוקן את הסל וללכת לקנות עוד מפירות יפים וגדולים אלה. בדרכו פגש אותו אדם שאינו מכיר אותו ושאל אותו: איפה יש כאלה פירות מנגו יפים? הוא, מלהיטותו אחרי פירות המנגו הנותרים, הראה לאותו אדם את הכיוון ההפוך מהמקום שמוכרים את המנגו. ואכן זממו עלה בידו, וחזר וקנה בעצמו את פירות המנגו הנותרים, ורק אחר כך הגיע אותו אחד ונשארו לו פירות קטנים ועלובים. בא האיש לשאול את הרב, האם צריך על מעשה זה תיקון ומחילה. אמר לו הרב: בוודאי אתה צריך לבקש ממנו מחילה, לך לחפש אותו. הלך האיש לשוק והחל לשאול עוברים ושבים: אולי אתה חיפשת מנגו השבוע? וכולם תמהים עליו: מה אתה רוצה, השתגעת? חזר לשאול את הרב, האם בגלל הביזיון הוא כבר פטור, ובכלל אינו יודע מי האדם. אמר לו הרב: אתה חייב לבקש ממנו מחילה ואתה תמצא אותו. תיכף כצאתו מהרב, הלך ברחוב ופגש את אותו אדם וביקש ממנו מחילה כמאמר הרב...
וישאלו לו לשלום
סיפר הרב, שביום אחד מיהר לתפילת מנחה, ובדרכו שאל לו אדם אחד לשלום והרב לא שם אליו לב מזריזותו לתפילה. אותו אדם נפגע, למה הרב אליהו לא התייחס אליו, כנראה מיום שנעשה דיין אין אנו חשובים לפניו, וסירב להבין את הרב ולסלוח לו. לאחר כמה ימים נפרצה חנותו של אותו אדם, והתקבצו שם הרבה אנשים לראות מה קרה, ועבר שם הרב. הרב ניגש לבעל החנות ושאל לשלומו, והלה מרוב טרדתו לא שם לב לרב, העירו לו האנשים שהיו שם איך לא החזיר שלום לרב, הלה מיהר לרב לבקש סליחה והבין היטב את הלקח.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
