ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- עבודת ה', מצוות ותשובה
- הפצת יהדות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שלמה בן יעקב
(א)
כמה דיו כבר נשפך וכמה קולמוסים כבר נשתברו לברר וללבן את מהותה של הסוציאליות, משאת תוכנה ואופק שאיפתה. ברם, מתוך סבך השאלות, ריבוי הדרישה ופקעת החקירה שכחנו, אנחנו היהדות, לנגוע בעיקריה, להוכיח ולהראות, שלנו לא הביאה הסוציאליות שום חידוש בכנפיה. צדדיה הטובים והמועילים הם מעולם קניננו ורכושנו, ועל צדדיה הבלתי טובים אנו נכונים בכל עידן ועידן לוותר, ולא עוד, אלא שמצוה וחובה עלינו להרחיקן ולדחפן ממחננו ומחיינו.
תחת המלה "סוציאליות" הבנו תמיד את ההיפך של "אנוכיות", זאת אומרת, שעל אדם מוטל לחיות לא רק לטובתו ולהנאתו, אלא עליו לפעול ולעמול גם לאחרים במובן של "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו). ושום איש לא התעניין לדעת ולהודיע מי הוא סוציאלי ומי בלתי סוציאלי, הביטו על זה כעל מידה בין יתר המידות שאדם מצטיין בהן, או משולל מהן.
במרוצת התקופות, ביחוד במחצית השניה של המאה האחרונה (המאה ה - 18) בהשפעת החוקר ז'אן-ז'אק רוסו, לבשה מלה זו צורה של כיוון ידוע ורעיון מיוחד, עד שהתחילו להעמיד מחיצות בין סוציאליים לזולתם. אבל עדיין לא עשו מזה מפלגתיות ופוליטיקה. ועוד פחות מזה, אמצעי להנהלת מלחמה. עד שבא קרל מרקס והוציא את הסוציאליות לרשות הרבים, והעלה אותה על בימת הפוליטיקה, והחל להטיף לקהל ללחום מלחמת המעמדות, והכריז להגן על יגיע כפם של הפועלים הרצוצים והעשוקים.
מרקס הניח יסוד בספריו, שהפועל הנו המקור שממנו תוצאות חיים; הוא הינו אבן הפינה של האנושות ולב המכונה המניעה את גלגל העולם ומלואו, ועם כל זה, חיים הרכושנים ובעלי ההון חיי עונג ומתעלסים באהבים באמצעות זיעת אפם של הפועלים, בשעה שהפועל גופו אינו נהנה כמעט מעמלו, ומשמש רק "אמצעי" בעד ה"תכלית", שהם במקרה זה אילי הכסף ובעלי הכיס.
(ב)
ואגב אופייני הדבר: כהיום השתרשה בינינו הסברא, כי מפלגתיות סוציאלית נאלצת ללכת שלובת יד עם התנגדות לדת ואמונה. ודווקא המפלגות הסוציאליות הכי רדיקליות, כדוגמת השתפנים (הקומוניסטים), שהוקמו בימי הביניים, נוצרו ונוסדו על ידי קיבוצים של נוצרים דתיים, ודווקא הם הצליחו אז להשריש את השתפנות (קומוניזם) בחיים הלכה ולמעשה. עובדה זו מראה לנו באופן גלוי עד כמה מחוסרת יסוד ומשוללת הגיון היא הסיסמה של היום, האומרת שכל סוציאלי, ומכל שכן שתפני מוכרח להיות כופר בעיקר וחפשי בדעות.
אנו, היהדות, לא לבד שלא ראינו בסוציאליות ניגוד וסתירה לדת, אלא אדרבה, אנחנו ראינו בדתנו ותורתנו הקדושה המקור הראשון לסוציאליות טהורה ובלתי נפגמת, הקן היחידי בעד היושר האנושי הכי עדין, והבסיס הנבחר בעד השוויון הגמור הכי אציל. הגרעין הראשי של הרעיון הסוציאלי מתבטא מפורש בחז"ל (רש"י שמות כא, א. ממכילתא דרבי ישמעאל. ובירושלמי פ"ב ה"ו) באומרם: "למה נסמכה פרשת דינים לפרשת מזבח? לומר לך, שתשים את הסנהדרין אצל המזבח". המזבח מסמל את היחס בין אדם למקום, והסנהדרין מסמלים את היחס בין אדם לחברו, התורה השוותה את שניהם יחד, כי אי אפשר יחס טוב לאלוקות בלי יחס טוב לאנושות, וכן להיפך. זהו הרעיון המשתקף מתוך התורה כולה, והמטרה רואה התורה שוב ב"איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים-א ה, ה), התורה יודעת גם להעריך ולהוקיר למדי עבודת הגוף ופעולת הידים. בראשית יצירת האדם, בחיר היצורים, הטיל השם עליו את התפקיד בגן: "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב, טו). ומי הוא שהוקיר והרים את יגיע כפיו של הפועל יותר מחז"ל, עד שאמרו: "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים" (ברכות ח.).
(ג)
אולם ההבדל העיקרי בין הסוציאליות שבתורתנו ודתנו לבין הסוציאליות החילונית הנו: אנו, היהדות התורנית, רואים בסוציאליות אמצעי לשיפור מצבו של הפרט כמו של הכלל . איננו מוותרים על טובת הפרט לטובת הכלל, ומכל שכן שאיננו מקריבים חיי הפרט לטובת הכלל, כי גם הפרט והיחיד חשוב לנו כציבור שלם. וזה טמון בכוונת חז"ל באמרם "כל המקיים נפש אחת מישראל (נ"א מבני אדם) מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין ד, ה).
לעומת זה סוברים הסוציאלים החילוניים, כי עליהם להעמיד אושר הכלל מעל לאושר הפרט. ולא רק על הפרט, על היחיד, הם מוותרים, אלא עוד מרחיקים ללכת ולגזור, שמצוה להמית דור ההווה לטובת דור העתיד. הם מקריבים את ה"עכשיו" בעד "מה שעתיד לבוא". ככה ראינו בעת המהפכה הצרפתית, שאנשים לרבבות הועלו על הגיליוטינה מטעם הסוציאליים, אך בכדי לחתור לזמן מאושר ולחיים סוציאליים בעתיד הרחוק, וככה גם ראינו ורואים ברוסיה הסוציאלית דהאידנא.
ההבדל הלזה משתקף בולט במעשה דור הפלגה. גם מגדלם היה אז רק תוצאה ישירה משאיפתם לחיים סוציאליים והדדיים, הם חששו שמא יתפרדו איש מחברו, ורצו לבנות להם מגדל שיאגדם ויאחדם. אכן מה היה חטאם ופשעם? תשובה על שאלה זו אנו מוצאים ב"פרקי דרבי אליעזר" (פרק כד) על ענין דור הפלגה, וזה לשונו: "שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע מעלות ממערבו, מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת, לא היו שמים את לבם אליו. ואם נפלה לבנה אחת, היו יושבים ובוכים ואומרים: וי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה, עבר אברם בן תרח וראה אותם בונים את העיר וקללם בשם אלקיו ואמר: 'בלע ה', פלג לשונם' (תהלים נה, י)". אברהם אבינו, סמל תורתנו ויהדותנו, ראה והתבונן, שכאן הולכת ומשתרשת השקפת חיים מזוייפת, מבכרים את הלבנה, האמצעי המדומה לחיים סוציאליים עתידים, על פני חיי האדם. השקפה זו עומדת בניגוד גמור ובסתירה מפורשת להשקפת היהדות התורנית. "וקללם בשם אלקיו", האלקים, שיקרים לו חיי הפרט כמו חיי הכלל, יען שאין בכלל אלא מה שבפרט. ועצתם אמנם הופרה, כי סוציאליות כעין זו אינה בונה עולמות אלא מחריבתם.
(ד)
אמנם, גם מתנגדנו מודים ומכירים, כי תורתנו הקדושה חדורה בסוציאליות, רק בשני ענינים מתקשים הם עדיין: בענין קנית עבדים, ובענין "לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, יא). הם טוענים, כי במקום שאתה מוצא מצב סוציאלי מסודר אמיתי, שמה אין מקום ל"עבדים" ול"אביונים". אבל גם בזה הם טועים, בחשבם, שמצאו כאן מקום להתגדר. אדרבה, גם שני הענינים האלה מבליטים את רוח הסוציאליות הבוקעת ועולה מתוך כל משפט ומשפט שבתורתנו הקדושה. הם הולכים לשיטתם בתרגמם את המלה "עבד – Sklave" (עבד בגרמנית. באנגלית זה Slave), אולם אליבא דאמת – לא מיניה ולא מקצתיה. מלת "עבד" לקוחה מעבודה, זאת אומרת, שעבד ופועל היינו הך, ואין במלה זו אף שמץ קל של אותו הבזיון ואותו דכדוך הנפש המתבטא במלה Sklave, ואפילו עבדות מועטת כזו משפילה התורה באופן גס, ומוקיעה בפומבי את זה שאינו רוצה בשחרורו ועצמאותו כ"עבד נרצע". ובנוגע להמימרה של "לא יחדל אביון מקרב הארץ", הלא ידועה הסתירה ממנו לפסוק אחר האומר "לא יהיה בך אביון" (דברים טו, ד). הספרי מתרץ את הסתירה הלזו: "כאן בזמן שאתם עושים רצונו של מקום וכאן בזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום". הכוונה היא: "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום", כלומר תתנהגו על פי ציווי תורתנו הקדושה, תבססו את חייכם הכלליים והפרטיים על יסודות הדת, ותסדרו את עסקיכם ופרקמטיכם על פי חוקי התורה ומצוותיה, היינו שתחיו חיים סוציאליים וחיי אושר אמיתיים על פי התורה, אז "לא יהיה בך אביון", אבל בזמן "שאין אתם עושין רצונו של מקום", בזמן שאתם מזניחים את התורה ומפירים בריתכם, את דתנו ומסורתנו, אז התוצאה הישירה היא: "לא יחדל אביון מקרב הארץ".
(ה)
לבסוף אני רוצה עוד להגיד דבר הנוגע לנושאנו. רבים הם הטועים בהסיקם מתוך "קהלת", כי החכם מכל אדם מתיאש מכל החיים הנפשיים והגשמיים וחותם את כל הנעשה תחת השמש בגושפנקא של "הכל הבל". אמת הוא, שבתור מבוא למסותיו והטפותיו מבטא שלמה המלך את היאוש המנקר והמלווה אותו בדרך החיים, אבל אותו היאוש מסתלק לו לאט לאט, קמעא קמעא, עד שבסוף הספר הוא נעלם לגמרי. בתחילה מתאר שלמה המלך את מצב החיים הנפשיים, ואחר כך מתחיל: "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים וגו'" (קהלת ד, א). כאן מגלה הוא לפנינו את החיים הסוציאליים והחברתיים בכל עצבותם ומוראם, ויאוש מר תוקף אותו ומדכדכו עד כדי כך שברצונו להשיא עצה להתיחס בשלילה גמורה להעולם והנעשה בו, ושאין לו לאדם אלא לשבת בחיבוק ידיים וב"שב ואל תעשה". אבל לבסוף רוח אחרת אתו, הוא נוכח שאלקים ברא את העולם ומלואו לעשות וליצור. כאן רואים אנו כברבאיזה שאט נפש ולעג פנימי הוא מביט על הכסיל ה"חובק את ידיו ואוכל את בשרו" (קהלת ד, ה). ופתרון לכל הפרובלימות וסבך השאלות הסוציאליות, אשר גולל לפנינו ב"קהלת", מוצא הוא לא בשלילה אלא בחיוב, באהבה הדדית: "טובים השנים וגו' כי אם יפולו האחד יקים את חברו" (קהלת ד, ט-י), ובעבודה הדדית ומשותפת – "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב).
ואת הפתרון המוחלט של החיים הסוציאליים מעמיד שלמה לפנינו בסיסמה של "מלך לשדה נעבד" (קהלת ה, ח). אם המלך, סמל הרכוש וההון, יתמזג ויתגבש לחטיבה אחת ולגוש מוצק אחד עם ה"שדה", סמל העובד והפועל, ושניהם ילכו שלובי יד בדעה אחת ובלב אחד למען טובת האנושות, אז, רק אז, מצאת את חדוות החיים ופתרון הסוציאליות.
קיצורו של דבר: היהדות הדתית מתנגדת רק לסוציאליות פוליטית, הזורעת שנאה על תלמי הלבבות של הנוער, ומחרחרת ריב ומדנים בין אחים, אבל לא לסוציאליות אמיתית, שתורתנו הקדושה כולה ספוגה בה, ושמטרתה לתקן את העולם במלכות היושר ולחתור אל הזמן המאושר של "לא יהיה בך אביון".
הרב ד"ר שמואל (ליאו) דייטשלנדר
הרב דייטשלנדר היה מחנך יהודי, ועסקן פעיל ביהדות החרדית באירופה לפני השואה, יו"ר "קרן התורה" שתמכה כלכלית בישיבות ברחבי העולם, ואבי תנועת "בית יעקב".
מאמר זה פורסם בירחון "בית יעקב" גליון 75, מנחם-אב תשכ"ה, שנה ו' קובץ י', ונכתב מחדש בתוספת מקורות ע"י אחיינו משה ליב הכהן הלברשטט, יט אדר א' ה'תשעט
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
