ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- מידות ובין אדם לחברו
- הלכות בין אדם לחברו
דומני שניתן להתבונן ב'אבות המייסדים' של תרבות הדיון והוויכוח שלנו, הלא הם חז"ל, אשר הורישו לנו את המשנה והתלמודים שכוננו בעם ישראל את תודעת ריבוי הדעות. בחינה מעמיקה של שאלה זו דורשת ודאי יריעה רחבה יותר, אולם ממעוף הציפור נוכל להצביע על כמה וכמה קווים מאפיינים ל'מדיניות יישוב הסכסוכים' שנקטו חכמינו כדי למזער את נזקי המחלוקת. מבט שכזה עשוי לחשוף בפנינו גם את המצבים שבהם נכשלה מדיניות זו, או את קווי הגבול שהיא תחמה את עצמה בהם, ומעבר להם גם החכמים התבצרו בעמדתם באופן שלא אִפשר הכלה והבנה, אלא הפך את הוויכוח לקרע שלא ניתן לאיחוי.
עם לפני אמת
המודל המייצג ביותר למחלוקת שסופה להתקיים מבלי לגלוש למחוזות מסוכנים, הוא כמובן המודל של מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שהמשנה באבות מכתירה אותה כ'מחלוקת לשם שמיים'. המשנה והתוספתא ביבמות (פרק ראשון) מציגות תיאור כמעט אידילי של מערכת היחסים בין בית שמאי לבית הלל, שעל אף המחלוקות החמורות שביניהם לא נמנעו מלשאת נשים אלו מאלו, ונהגו ביניהם אהבה ואחווה, שלום ורעות. אף אם נניח כי תיאור זה אינו מדויק מבחינה היסטורית, ודאי שהוא משקף את הפריזמה הערכית שמבעדה התבוננו תנאים מאוחרים על מחלוקת הבתים שקדמה להם. אין ספק שדעת בית שמאי זכתה בדרך כלל ללגיטימציה מחכמי בית הלל, שהקפידו ללמד את דעת בית שמאי לפני דעתם שלהם, ואף אימצו אותה לא פעם כחלק מתופעה רחבה יותר של 'חציית קווים' בין הבתים.
אם כן, הגישה המרכזית בעולמם של חכמים העניקה לגיטימציה מלאה למצב של ריבוי דעות, ולא תפסה את קיומן של מסורות הלכתיות מקבילות כבעייתי. ניתן לדון בשאלת המידתיות של הלגיטימציה הזו, וחז"ל אכן דנו ונחלקו בדבר, אולם עצם הלגיטימציה לא הייתה נושא לדיון. עיון נוסף יעמידנו על כך שעמדה זו נכונה ללא כל תלות בנושא הדיון או בחומרתו ההלכתית, אף שבנושאים חמורים ייתכן שנהגו זהירות־יתר.
דומני שתמונה מורכבת זו מעידה על קיומה של 'הנחת עבודה' משותפת לשני הבתים: הערך העליון הוא קיומה של מסגרת לאומית כוללת המחויבת לערכי היסוד של מתן תורה וסמכות חכמים, ומתוך כך מאפשרת פלורליזם של ממש במקרים שבהם לא ניתן להגיע להכרעה ממוסדת או עממית. אילו ידיעת האמת כשלעצמה הייתה עומדת בראש מעייניהם של חז"ל, היינו עדים לעימותים חריפים בהרבה ולשימוש בטרמינולוגיה ובאמצעים קשים יותר. העובדה שלא כך אירע, כפי שמעידים המקורות שבידינו, נובעת להבנתי מגישה הרואה את הערך העליון דווקא בעצם קיומו של עם (היינו ציבור מגוון וכולל) המחויב לקיום התורה, ומכאן נובעת הלגיטימציה לדעות חולקות. זהו פלורליזם מחויב, השונה במהותו - הן בהנחות היסוד שלו והן באופני יישומו - מן הפלורליזם המוכר לנו כיום לצורותיו השונות (וקצרה היריעה כאן מביאורו הראוי של מושג זה).
באופן דומה, אם נבחן את שאלת מעמדה של דעת היחיד בספרות חז"ל אל מול דעת הרוב, נוכל לראות שמצד אחד עולה שלא זו בלבד שדעת היחיד זוכה ללגיטימציה במקורות חז"ל, אלא קיימים מקרים שבהם היחיד נדרש לעמוד על דעתו ולא לקבל את דעת הרוב (כפי שמתברר למשל מן הסוגיות שבמסכת הוריות). מצד שני, ניווכח שבמקרים מסוימים היחיד מחויב לציית להכרעת הרוב (כפי שעולה למשל מסוגיית זקן ממרא וממקורות נוספים).
נקודת המוצא היא שישנו משקל שווה לדעות שונות; ועיקרון זה נובע מעובדת נגישותו של כל יחיד לאמת הא־לוהית - מתוקף העובדה שהברית שנכרתה בסיני, ומעמד ההתגלות שנלווה לה, נחוו על ידי כל היחידים, איש איש ביחידותו. בד בבד, מעמד ראשוני זה, שבו עמד כל יחיד לעצמו, הוא המעמד שבו התכוננה 'ההסכמה הכללית', הברית, שהיא היסוד לשיקולים הלאומיים־חברתיים שלהם משקל רב בסוגיות אלו (הטיעון 'שלא ירבו מחלוקות בישראל' ודומיו). תפיסה זו היא התשתית הערכית לגישות השונות בחז"ל בנוגע לאיזון הנכון בין חופש היחיד לסמכות הרבים.
הברית מסמנת את הגבול
ייתכן שלכך רומזים דברי חז"ל בתנא דבי אליהו רבה (מהד' איש־שלום, פרשה טו):
"אמר לי: רבי, שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבן אהבה גדולה: תורה וישראל, אבל איני יודע אי זה מהן קודם.
אמרתי לו: דרכן של בני אדם שאומרים 'תורה קדומה לכול', שנאמר (משלי ח כב): 'קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ'; אבל הייתי אומר 'ישראל קדושים [קודמין]' שנאמר (ירמיהו ב ג): 'קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה".
פירושים רבים הוצעו למדרש מפורסם זה, והוגים שונים עשוהו בסיס להגותם. דומה שאף טענתנו מוצאת לה משכן ראוי בדו־שיח המוצג במדרש. דרכם של בני אדם היא לומר שהתורה קודמת לכול ומטרת קיומו של כל יחיד היא קיום התורה, ולפיכך הדבקות באמת ההלכתית אמורה להיות בלתי מתפשרת; אולם המשיב קובע שישראל הם הקודמים, כלומר שמטרת־העל של התורה היא קיומו של עם ההולך בדרך ה', במלוא חייו ולכל רוחב הדעות האפשריות במסגרת התורה, ולכן האמת ההלכתית של כל יחיד היא רק חלק מהאמת הגדולה יותר והקודמת בחשיבותה: קיומו של עם ישראל.
הנחת המוצא הזו היא הבסיס להכוונתם (הסמויה במקצת) של חז"ל לבעלי המחלוקת - לראות את המכלול השלם של המחלוקת, הפסיפס הנבנה מניגודי הצבעים, ולא לראות את חזות הכול בקיומה של הדעה הייחודית העצמית. הכְוונה זו אינה מובנת מאליה בעולם הדתי, השואף לגלות את האמת הא־לוהית וליישמה. אדרבה, נטייתו הטבעית של אדם מאמין, הרוצה לדבוק בא־ל וללכת בדרכיו בכל נפשו ובכל מאודו, היא לצעוד עם האמת הא־לוהית, כפי שהוא מבין אותה, 'עד הסוף' וללא כל פשרות; ואילו מחויבותו לחברה שבה הוא חי, על מגבלותיה וחסרונותיה, עומדת במקום מִשני לעומת מחויבותו לאינסוף הא־לוהי.
חז"ל הציבו סולם ערכים שונה, שאינו מפחית כמובן מן המחויבות המוחלטת לבורא העולם, אך בהעמידם את 'הסיפור הכולל' כתובנה ראשונה במעלתה וקודמת בערכיותה, הם נִטרלו במידה רבה את פוטנציאל הסכסוך הגלום בכל מחלוקת, ומנעו - הלכה למעשה - את הגלישה לפילוג, לקרע או למלחמת אחים בכל מאבק דתי, הלכתי או מחשבתי, במשך הדורות.
מסתבר שלחז"ל היו גבולות ברורים ביכולת ההכלה שלהם, והם נקבעו ביחס ישר לתפיסה שהצעתי לעיל. הגבול הנוקשה מכולם, שחצייתו חייבה שלילת לגיטימציה מוחלטת, עד כדי התעלמות טוטאלית מדעות אלו, הוא ההזדהות עִם עַם ישראל. היו שתי קבוצות בתקופת התנאים, בשתי המאות הראשונות לספירה, אשר חצו את גבול הגזרה הזה - ושמן נמחק לעד מספרות חז"ל, ואילולא מקורות חיצוניים לא היינו יכולים לדעת על קיומן. אלו הם הנוצרים־היהודים הראשונים, שהחלו את דרכם כקבוצה יהודית לכל דבר, ואנשי כתות מדבר יהודה, שאף לגביהם אין כל ספק בשייכותם הגנאלוגית לעם ישראל. אולם קבוצות אלו הפנו עורף לשייכותם הלאומית עם אחיהם - ולהבנתי, בזה גזרו על עצמם ניתוק לדורות מכלל ישראל.
האם ניתן להשליך את התובנות הנגזרות מתפיסות אלו לדורנו? זו שאלה סבוכה, ומן הסתם יינתנו לה תשובות שונות, אולם דומה שהעמדת קיומו של עם ישראל כמטרה עליונה, מעל המאבק על נכונות העמדה העצמית, בשאלות רוחניות, הלכתיות, ואולי אף פוליטיות וחברתיות, עשויה בהחלט למנוע את החורבן הבא.
מתוך העיתון בשבע
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
