עילות פיטורין לעניין פטור מפיצויים

מדורים
הלכה פסוקה

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
עובד ומעביד

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רויטל בת לאה

3 דק' קריאה

נערך על ידי הרב יואב שטרנברג

תיאור המקרה : התובע עבד בחנותו של הנתבע. בחוזה העבודה נאמר כי זכותו של העובד לקנות סחורה מהחנות בהנחה של 20% ובשני תשלומים. בין התובע לנתבע היו טענות בדבר גובה המרכיב הבסיסי של השכר, שנשחק עם השנים. שני הצדדים פנו לבורר, אולם טרם קבלת הפסק התערערו היחסים בין הצדדים, ובשיחת טלפון כעוסה, אמר הנתבע דברים, שהתובע הבין מהם שהוא מפוטר.

התביעה: התובע מודה, שתוך כדי תקופת עבודתו בחנות, הוא נטל פריטי סחורה. לטענתו, הוא עשה זאת באישור בעלת החנות, אשתו של הנתבע, והיא הסכימה, לטענתו, למכור לו את הסחורה במחיר הקרן. אולם, למעשה לא שילם התובע עדיין על הסחורה, משום שהבין משתיקתו של הנתבע (המעסיק) על עניין הסחורה, שהוא אינו רוצה לעורר את עניין התשלום לסחורה, כדי שלא לפתוח את הסכסוך שיש ביניהם בקשר לעדכון המרכיב הבסיסי של המשכורת.

הלכה פסוקה (260)

הרה"ג דוב ליאור

8 - בדיקת הצפה בגין רטיבות

9 - עילות פיטורין לעניין פטור מפיצויים

10 - בניית מרפסת על גבי חלון חברו

טען עוד

תשובת הנתבע: הנתבע טוען שלא ידע על לקיחת פרטי הסחורה עד לפני חודש וחצי, ולכן לא תבע את תמורתם. בעצם הנטילה המוקדמת, ללא ידיעתו, רואה הנתבע מעשה גניבה, ותובע להחזיר לו את הפריטים. טענת הנתבע היא, שהגניבות של התובע, וכן איחורים לעבודה, הן עילה לפיטורין ללא פיצויים.

פסק הדין: מן הדין, הנתבע חייב לשלם את מלוא פיצויי הפיטורין. אולם, ראוי לפשר בין הצדדים.

הנימוקים:
א. לשון השו"ע (חו"מ סימן שסד סעיף ב): ראוהו עדים שנכנס לתוך בית חבירו, שלא בפני בעל הבית, ונטל משם כלים, אף על פי שהוציאם מגולים, ואף על פי שהבעל הבית הזה עשוי למכור את כליו, אם טען ואמר: דרך גזל לקחם, והלה אומר: ברשותך באתי ואתה מכרתם לי או: נתתם לי, או: בחוב שיש לי אצלך תפסתים - אינו נאמן, שכל הנכנס לבית חבירו שלא בפניו ונטל כלים משם והוציאם בפני עדים הרי זה בחזקת גזלן. לפיכך מחזיר הכלי לבעל הבית ואין כאן שבועה, שהרי העדים ראו מה גזל.

השו"ע כותב, שאם העידו עדים כי אדם נכנס לתוך בית חברו שלא בפניו ונטל כלים משם, הרי הוא בחזקת גזלן, ואינו נאמן לטעון 'לקוח הוא בידי'. זוהי שיטת הרי"ף (שבועות מו:) והרמב"ם (הלכות גזלה ואבידה פרק ד הלכה יב). בנתיבות המשפט (סימן קלז סק"א) הסביר, שטעמם של הרי"ף והרמב"ם הוא, שאפילו אם אותם כלים לקוחים, מכל מקום נחשב כגנב במה שנכנס לבית חברו שלא בפניו. אבל אם נכנס ברשות, או שהיו הכלים במקום שאינו משתמר, אינו נחשב כגנב.

ממילא, בנידון דידן, הואיל והמוצרים שאותם נטל התובע מהחנות היו עומדים למכירה, ובדעתו היה לשלם עבורם, הרי נטלם בהיתר ולא באיסור. ומה שטוען הנתבע שעל אופן כזה שהתובע לא ישלם עבור הסחורה זמן רב כל כך לא הסכים שיטול, וממילא גניבה הם ביד התובע, נראה שהואיל ומלכתחילה התכוון התובע לשלם עבור הסחורה, הלקיחה היתה ברשות, והדמים הרי הם כחוב, והעיכוב בתשלום הוא לכל היותר עיכוב בהחזרת החוב, וזה אינו עושה את הלקיחה לגניבה.

כיוון שהתברר שנטילת הסחורה ע ידי התובע אינה איסור, נראה שהיא אינה יכול להוות סיבה החלטית לפיטורין ללא תשלום פיצויים.

ב. בשו"ת חוות יאיר (סימן קו) כתב: ופעמים רבות שבאו לפני נדון בעל הבית ומשרת שחזרו בהם, פעמים בשאט נפש ולפעמים שחזר הבעל הבית על ידי שאיחר המשרת לבא תוך הזמן יום או יומים ולפעמים היה שוגג ואונס, ומימי לא פסקתי דין ביניהם רק טרחתי מאד עד שמצאתי פשר דבר.

הרי שהחוות יאיר לא ראה באיחורים חוזרים ונשנים סיבה לפיטורין. ומכל מקום יש לקבל קצת את טענת הנתבע שבמצב יחסי עובד ומעביד שכזה, אי אפשר לעבוד ביחד, ויש איזו שהיא הצדקה לפיטורין, ולכן נראה שיש לפשר בין הצדדים בחיוב הפיצויים.

עובד ומעביד

הלכה פסוקה