ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- הבית היהודי
- מזוזה ומעקה
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רויטל בת לאה
מזוזה מביאה לידי יראת שמים
ובפ"ו שם הלכה י"ג כתב הרמב"ם: "חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם', בריך רחמנא דסייען". ואין שתי ההלכות הנ"ל סותרות אחת את השניה, אלא האדם צריך לקיים את המצוה כי כך ציוה ה', ואם היא ממילא שומרת עליו, אין בזה חסרון, ובפרט אם מביאה לידי יראת שמים, ולעורר את האדם משנתו, זה חשוב.
מ"ע לכתוב פרשת שמע ולקובעה על מזוזת הפתח
כתוב בבא"ח (ש"ש כי תבא , א'): "מצות עשה לכתוב פרשת שמע והיה אם שמע ולקבעם על מזוזת הפתח דכתיב וכתבתם וכו' למען ירבו ימיכם וכו'. ומכלל הן אתה שומע לאו. ועוד שהבית נשמר בה' וכמ"ש ה' שומרך אדם ישן על מטתו בפנים והקב"ה שומרו מבחוץ, ומ"מ לא תהיה כוונת האדם בהנחתה בשביל שמירה או שכר עוה"ב אלא לקיים מצות הבורא יתברך, והכל חייבין בה גם נשים ועבדים ומחנכין הקטנים לעשות מזוזה לפתחיהן".
ברכת שד"י שבמזוזה ליוותה את השבטים
לאחר שנמצא הגביע באמתחת בנימין, ציוה יוסף לקרא לשבטים וכתוב (בראשית מג, יט) "וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת". ויש לשאול, מדוע נעמדו "פתח הבית"? אלא, כשביקש יעקב מבניו לרדת למצרים בפעם השניה, ואמרו לו שללא בנימין לא יוכלו לראות את פני המלך, אמר להם יעקב (בראשית מג, יג-יד) "וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ. וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי". אומר המדרש:
"מה ראה יעקב לברכן באל שדי? ללמדך שהרבה יסורין באו עליו, עד שהוא במעי אמו עשו מריב עמו, שנאמר ויתרוצצו הבנים בקרבה, ברח מפני עשו ללבן, ראה כמה צרות, הייתי ביום אכלני חורב וגו', היאך שיצא רדף אחריו לבן להורגו, נמלט ממנו, בא עשו בקש להורגו, הפסיד עליו כל אותו דורון עזים מאתים וגו', יצא מעשו באתה עליו צרת דינה, ואח"כ צרת רחל, ואח"כ הצרות הללו, בקש לנוח קימעא, עד שבאתה צרת יוסף, ואח"כ צרת יצחק אביו שמת עשר שנים אחר מכירתו של יוסף, והכתוב צווח לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז, אח"כ באה עליו צרת שמעון, ואח"כ צרת בנימין, לפיכך היה מתפלל 'ואל שדי', ואומר מי שאמר לשמים ולארץ די, יאמר ליסורי די, לפי כשברא הקב"ה לשמים ולארץ נמתחין והולכין עד שאמר להן הקב"ה די לפיכך כתיב ואל שדי" (תנחומא, מקץ, יב).
אחרי שכך התפלל יעקב אבינו, הבינו האחים שרמז להם יעקב, שהשם שד"י שנמצא במזוזה שבפתח הבית הוא שיצילם מכל צרה, וכשבאה עליהם צרת לקיחתו של בנימין, עמדו "פתח הבית" לרמוז לו למלך מצרים, שיש להם ברכה מאביהם ששם שד"י הקבוע במזוזות בתיהם של ישראל הוא שיציל אותם מגזרותיו (והם לא ידעו שהיתה מזוזה קבועה באותו הפתח, אלא שיוסף הסתיר אותה בתוך המשקוף פחות מעומק טפח).
הכל חייבים במזוזה
חיוב קביעת מזוזה הוא חיוב על הבית ולא על האדם, ולכן חיוב זה חל בין על האיש ובין על האשה, וכל דירה שאדם דר בה חייבת במזוזה.
אופן קביעת המזוזה
מרן בשו"ע פירט את אופן קביעותה (יו"ד סי' רפ"ט) וז"ל:
"בא לקבעה, יניחנה בשפופרת של קנה או של כל דבר (כמו בתי המזוזה שלנו מזכוכית וכד') ויקבענה במקומה, ויברך אקב"ו לקבוע מזוזה. ולא יברך בשעת כתיבתה" (סעיף א'). "איזהו מקום קביעתה, בתוך חלל של פתח, בטפח הסמוך לחוץ, בתחלת שליש העליון גובה השער. ואם קבע למעלה מזה, כשרה, והוא שירחיקנה מהמשקוף טפח. וצריך לקבעה על ימין הנכנס. ואם קבעה משמאל, פסולה" (סעיף ב')... "כיצד קובעה, ימסמרנה במסמרים במזוזת הפתח, או יחפור בה חפירה ויקבענה" (סעיף ד'). "ולא יעמיק לחפור טפח בעומק, שאם עשה כן פסולה" (סעיף ה')... "צריכה להיות זקופה, ארכה לאורך מזוזת הפתח, ויכוין שיהא "שמע" - דהיינו סוף הגלילה - לצד חוץ. הגה - וכן נהגו (ב"י). אבל י"א שפסולה בזקופה, אלא צריכה להיות שכובה, ארכה לרוחב מזוזת הפתח. והמדקדקין, יוצאין ידי שניהם, ומניחים אותה בשפוע ובאלכסון וכן ראוי לנהוג, וכן נוהגין במדינות אלו. ויכוין שיהא ראש המזוזה, דהיינו שמע לצד פנים, ושיטה אחרונה לצד חוץ" (סעי' ז') עכ"ל.
מה שנוהגים לקבוע את המזוזה בזקיפה דוקא כדעת מרן הוא הטוב ביותר, וכמו שפרשיות התפילין מונחות בזקיפה, כך גם המזוזה, וגם לוחות הברית שבארון הקודש היו עומדים בזקיפה, וכן דעת הרמב"ם והגאון.
מדוע לוחות הברית מצויירים עגולים בראשם?
רוב קהילות ישראל נהגו לעשות את שני לוחות הברית מעוגלים בחלקם העליון. האדמו"ר מחב"ד זצ"ל הקפיד על מנהג זה וטען שלוחות הברית היו מרובעים ולא מעוגלים. למעשה, הוא צדק באופן עקרוני משום שלוחות הברית היו באמת מרובעים, ובכל אופן המנהג הוא נכון, משום שעל לוחות הברית היו כתובים כל הדיברות ולא רק ראשי הפסוקים בלבד, והיו גדולים ביותר, ולא נכנסו לארון הברית שהיה אמה על אמה וחצי (50 ס"מ X 75 ס"מ) בלבד, ובגלל זה נעשה נס והיו מגלגלים את לוחות האבן, ואז היה החלק העליון מקבל צורה של עיגול, ואת אותו הנס אנו מתעדים ומראים על ידי שמציירים את הלוחות מעוגלים בחלקם העליון.
יש לקובעה בתחילת שליש העליון
יש לקבוע את המזוזה בתחילת שליש העליון של גובה השער (בא"ח ש"ש כי תבא, ז'). וי"א שגם אם הדלת גבוהה יקבע את המזוזה בתחילת שליש העליון, ובכל פעם שעובר יקח סולם וינשק את המזוזה, וי"א שבכגון זה יקבענה כנגד כתפיו. ולמעשה, אם יש לו שער גבוה ישים באמצע משקוף, כך שהמזוזה תהיה בתחילת שליש עליון. שואל הרב בעל הבא"ח, מה הדין את קבע את המזוזה למעלה מתחילת שליש העליון, האם יסירנה ויקבענה במקומה שנית או לא? והאם יברך שוב או לא? ועיין לבא"ח פרשת כי תבא אות ח' שמסתפק, ומדמה זאת לעולה לס"ת וכדלקמן, ולמסקנה דעתו נוטה שלא יברך.
מדיני קריאת התורה
העולה לתורה צריך לראות את הפסוק שבו מתחילים לקרא לפני שיברך. י"א, אם בעל הקורא הראה לעולה בטעות פסוק אחר והעולה בירך, אין זה מעכב, וכל זה כשהקריאה באותה עמודה. אבל אם יש צורך לגלול את הספר – אין מועילה הברכה שבירך. אבל להלכה אנו אומרים, שהברכה מועילה, כי בברכתו הוא מכוון על כל ספר התורה, והיכן שיקרא החזן יוצא יד"ח, אבל לכתחילה יראה לו בעל הקורא את המקום המדויק.
מזוזה - חובת השוכר או המשכיר?
החיוב במזוזה הוא על מי שגר בדירה, ולכן החיוב הוא על שוכר הדירה ולא על המשכיר. אבל משכיר הדירה, לא יקח את המזוזות עימו אלא ישאירם במקומם, ואפילו הן מהודרות ושילם עליהם מחיר גבוה, וכמו שמובא בשו"ע (יו"ד סי' רצ"א סעי' ב') "וכשיצא לא יטלנה בידו". נשאלת השאלה, האם המשכיר יכול לחייב את השוכר שעתה נכנס לדירה שישלם לו עבור המזוזות שהשאיר בדירה או לא? הרמ"א כותב (יו"ד סי' רצ"א סעי' ב'): "ואם הקפיד על מעותיה, השני צריך לשלם לו" (ב"י בשם הרב מנוח). משמע מכאן, שלדעת מרן אין צורך לשלם, היינו שאינו חייב לשלם, אבל טוב לשלם. ומ"מ אם עשה תנאי שכשיעבור דירה יטול עימו את המזוזות, אזי יכול להסיר את המזוזות המהודרות שלו ולהניח במקומם מזוזות כשרות. אבל אם לא עשה תנאי – חייב להשאירם. ועל זה כותב הרב בעל 'כף החיים' ע"ה בספרו 'קול יעקב' (סי רצ"א): וכשיצא לא יטלנה בידו - עיין בברכי יוסף אות ג' שכתב דאם הוא במקום שאינו מוצא מזוזה לבית שהוא רוצה עתה לדור בו והיא רחוקה ממנו שתבא לידו, כדאי הם הגאונים רבנו האי ורב אחא שאמרו דאם קבעה מיד בבית אחר לית לן בה, לסמוך עליהם בשעת הדחק (היינו, שהם לא חוששים למזיקים שיכנסו לבית).
מכירת בית כוללת כל דבר שמחובר לבית
וכתב: מי שמכר ביתו ולא כתב עם כל מה שבתוכו, ורוצה המוכר ליטול המזוזה הקבועים ביתדות בפתח החדרים או שישלם לו דמיהם, הדין הוא: עם הלוקח, דפסקינן בחו"מ המוכר בית סתם לחברו מכר לו כל מה שבו, כל מה שמחובר. והנ"מ היא, אם מכר בית לחברו, ויש לבית דלת פלדלת מהודרת ביותר, אין המוכר רשאי לקחתה ולהחליפה בדלת פשוטה יותר, כי מכירת הבית כוללת כל מה שמחובר לבית. והגדרת דבר מחובר היא, כל מה שדורש פירוק של בעל מקצוע. אלא אם כן, מלכתחילה עשה המוכר תנאי בחוזה שהמכירה אינה כוללת את הדלת.
ויש לשאול, מה הדין אם יש בדירה נברשות יפות – האם רשאי המוכר להחליפם בבתי מנורה פשוטים או לא? האם בכגון זה נאמר שאינם נחשבים כדבר מחובר שהרי לפירוקם לא דרוש בעל מקצוע, או לא? הכלל הוא: כל הנותן בעין טובה נותן, וכל המוכר בעין רעה מוכר. הגמרא בברכות (דף ה' ע"א) אומרת: "אמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא: בא וראה שלא כמדת הקב"ה, מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב, ולוקח שמח. אבל הקב"ה אינו כן, נתן להם תורה לישראל ושמח שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".
הרה"ג המקובל האלוקי חכם אפרים הכהן זצ"ל הקשה : הרי ענינו הרואות בחנויות שהמוכר שמח ואינו עצב? אלא מה שאמרה הגמרא שהמוכר עצב – הכוונה למוכר דברים מתוך ביתו בשעת דוחקו שאין לו מה לאכול, ואז הלוקח שמח כי הוא מנצל את מצבו של המוכר וקונה ממנו בזול.
ואומר הקב"ה, התורה שלי היא חמדה גנוזה בשמים תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם, וכשאני נותן לכם אותה אני שמח, וק"ו בן בנו של ק"ו שאתם גם כן תשמחו בדבר הזה.
מהדין אין להשאיר מזוזה לגוי
אני יליד העיר העתיקה, ובכל שנה בחודש 'המחרם' של המוסלמים (הוא החודש שמחליפים דירות), הם היו עוברים דירה ממקום למקום, והיו מחפשים דירה של יהודים ואומרים לבעל הבית שישאיר את המזוזה, כי האמינו שהמזוזה שומרת. ומהדין אם משכיר בית לגוי, לא ישאיר את המזוזה בדלת אלא יטלה עימו, כי הרואה יחשוב שהגר בבית הוא יהודי (רמ"א רצ"א, ב').
מזוזות בשערי העיר העתיקה
מהדין שער יפו, שער שכם ושער האריות, חייבים במזוזה, ולכן קבעו בהם מזוזה. אבל בלילה היו באים הערבים וגונבים את המזוזות, כי חשבו שאם זה שומר עלינו, זה ישמור גם עליהם. ועל כן כדי שלא יגנבו את המזוזות, היו עושים חור במזוזת השער (שאינו עמוק טפח כי אז אינו נחשב 'על מזוזת ביתך') והניחו בו את המזוזה, וסגרו בטיט (עיין בספר ארץ החיים סטהון זצ"ל). כיום יש מהכותל המערבי יציאה עד לשער האריות. כשפרצו מחילות מהכותל אל שער האריות, אנחנו היינו הראשונים שנכנסנו בו, ואנו הראשונים שקבענו בו את המזוזה, וקבענו אותה בצורה כזו שא"א יהיה לגנוב את המזוזה. הרה"ג המקובל הרב גץ זצ"ל היה נוהג להתפלל בקצה הכותל המערבי מול קודש הקדשים, והוא עשה שם שער, וגם שם אנחנו קבענו את המזוזה על ידי הברגות שא"א יהיה לעוקרה או להוציאה.
נפלה המזוזה בשבת
אם בשבת המזוזה שבפתח הבית נפלה - אסור לקובעה בשבת. ואומר הרב בעל הבא"ח: אם יש לו בית אחר שיש בו מזוזה צריך שיצא מבית זה וישב בבית שיש בו מזוזה. אבל אם אין לו בית אחר, רשאי להשאר במקומו עד למחר שיתקן המזוזה. וה"ה בחול אם לא מצוי מזוזה ידור בלא מזוזה עד שימצא, אך לא יתעצל אלא ישתדל בכל מאמצי כוחו למצוא (בא"ח שם אות ב').
יניח ידו על המזוזה בכניסתו וביציאתו
וכתב הבא"ח (ש"ש כי תבא אות ג'): "כשיצא מביתו יניח ידו על המזוזה ויאמר ה' ישמור צאתי ובואי לחיים טובים ולשלום מעתה ועד עולם, אל שדי יברך אותי ויתן לי רחמים". וגם כשנכנס לביתו יניח ידו על המזוזה.
מזוזה "אלקטרונית"
יהודי אחד בצרפת המציא בית מזוזה עם סוללה והקלטה, שברגע שאדם מניח ידו לנשק את המזוזה מיד נשמעת הקלטה של "שמע ישראל", ועשה זאת כדי שגם אם יהודי לא מקפיד ללכת לבית הכנסת להתפלל (ל"ע), הוא יכול לפחות לקבל עליו עול מלכות שמים באופן זה. הרי כתוב בזמן שיוצאים למלחמה עומד הכהן ואומר לעם "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם אל ירך לבבכם" וכו' (דברים כ, ג). אומרת הגמרא (סוטה מ"ב ע"א): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם".
כשהראה לי את המזוזה הזו, שאלתי אותו: ומה תעשה בשבת? ענה לי: אני יכול לתכנת שבכל שבעה ימים, עשרים וארבע שעות זה לא יעבוד, ואז אין בעיה בשבת. אמרתי לו ומה תעשה בשני ימים טובים בחו"ל, או אם ר"ה יחול בימים חמישי, שישי, שבת? אמר לי: בזה כבר אין לי פיתרון. אמרתי לו, א"כ אל תשווק זאת, למרות שזה רעיון טוב, ובפרט למי שלא מתפלל ולא קורא ק"ש.
הנחת מזוזה מבפנים או מבחוץ
בבית כנסת שלנו, אם סוגרים את הדלת המזוזה נמצאת בפנים, אבל יש מקומות שהמזוזה בחוץ, ואין נ"מ בזה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
