ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
הרמב"ן ו הרשב"א הבינו מהסיפא שאכן רעש אינו נחשב כלל כנזק שניתן למחות כנגדו מול השכנים, ולפיכך נאלצו לדחוק ברישא ופירשו שהנאמר שם "איני יכול לישון מקול הנכנסין והיוצאין" אינו בדווקא ואין הכוונה לנזקי רעש אלא הטענה היא שמרבה עליו את הדרך, כלומר, גורם לעומס של אנשים בדרך ובכך אינו מאפשר לו ללכת שם בזריזות ובקיצור. אילוץ נוסף לחידושם הביא הרשב"א מחילוקו של אביי שבחצר אחרת מותר, ולכאורה קשה הרי הרעש מגיע גם מחצר אחרת ומהי הסברא לחלק, אלא על כרחך שהנזק כאן אינו הרעש אלא ריבוי הדרך ולכן בחצר אחרת אין לשכניו ריבוי דרך בחצרם ואינם יכולים למחות.
צריך לעיין בשיטתם מדוע רעש אינו נחשב לנזק. האם יש כאן משהו עקרוני שרעש הוא דבר לא ממשי?! או שמא הוא יותר נסבל מנזקים אחרים?! הדבר תמוה, במה שונה נזק זה מנזקי ריח לדוגמא שכן מוגדר כנזק כפי שמצאנו לגבי בית הכסא. ואכן כפי שנראה ראשונים אחרים חלקו על כך וסברו שוודאי גם נזק רעש מוגדר כנזק.
רש"י (כא ע"א ד"ה סיפא) כותב לגבי ההיתר בתינוקות של בית רבן: "ואף על גב דקול הבא מחמת אחרים – לא מצי מחויי". מדוייק מדבריו שגם ברישא היכולת למחות היא משום נזקי רעש והחילוק בין הרישא לסיפא הוא אם הרעש בא ממנו או מאחרים. זכותו של אדם לעשות את מלאכתו בשלו אף אם מעשיו גורמים רעש, אולם לאחרים שאין זו רשותם אין זכות להרעיש ולפיכך גם אין זכות לאדם לעסוק בדבר שיגרום להבאת רעש מאחרים. מה הטעם בחילוק זה? ניתן להבינו על פי העיקרון שביאר הנתיבות (קנה ס"ק יח) ביסוד הלכות שכנים, לפיו לא רצתה התורה למנוע מן האדם לעשות בתוך שלו. אמנם היה מקום להרחיב היתר זה בחופש העיסוק ולאפשר לו לעסוק אף במלאכה שתביא רעש מאחרים משום שסוף סוף עושה זאת לצורך עצמו, אך ודאי יובן גם אם נצמצם את ההיתר רק למקרים מהם הנזק נובע מבעל הרשות עצמו.
לשיטת רש"י שהרעש הוא הנזק יש להבין את חילוקו של אביי מדוע התיר בחצר אחרת, כפי שהקשה הרשב"א. ואולי הבין שמחצר אחרת הרעש קטן יותר, אך קצת דחוק לחתוך כך את הדין בסכין חריפה, שהרי הכל תלוי במיקום החצרות. עוד אפשר להסביר על פי דברי החזון יחזקאל (פרק ב משנה ו, בחידושים ד"ה כשם) בדעת הרמב"ם, שנזק של אנשים אחרים הבאים מחמתו לחצר אינו מוגדר כגירי דיליה ולכן לא ניתן לאסור מצד נזקי שכנים, והטעם שניתן לאסור בחצר המשותפת הוא מצד זכויות השותפים, שלא על דעת כך נשתתפו, ולכן בחצר אחרת אין ביכולתם למחות.
הרמ"ה כותב גם הוא שהמחאה המדוברת ברישא היא משום רעש, וציין שאכן במקרה שם יש שלושה נזקים שמחמתם רשאי למחות – רעש, ריבוי הדרך והיזק ראייה – אלא שאחד מתוך שלושה נקט. את החילוק בין הרישא לסיפא מסביר שההבדל הוא אם הרעש נעשה בתוך ביתו, שאז אין יכולת למחות בו משום ש"בנפשיה קא עביד" או שהרעש הוא מהחצר המשותפת ואז ניתן למחות. דבריו מדוייקים במשנה שברישא נקטה "חנות שבחצר יכול למחות" ולא חנות שבבית.
יש לעיין מהו גדר החילוק המדוייק לשיטתו. אפשר לומר שהחילוק הוא אם עושה זאת בחצר המשותפת או לאו, וטעם החילוק הוא שבחצר המשותפת הואיל וזו רשות משותפת יש בידם כח למחות מצד חלקם בשותפות. לפי זה אם יעשה את הרעש מסימטא סמוכה לא יוכלו למחות, ואם כן שיטתו קרובה לרמב"ן שעקרונית אין יכולת מחאה על רעש, ורק בחצר המשותפת יש יכולת אך לא מצד הנזק כי אם מצד זכותם בשותפות (אמנם גם בחצר המשותפת אינם יכולים למחות בשימושים שאינם גורמים לשום נזק, ואם כן גם לשיטתו רעש מוגדר כנזק כלשהו).
אולם נראה יותר להסבירו באופן שונה כי כשמביא את דברי אביי להלכה (סבר שלא נחלקו להלכה אלא רק בביאור המשנה) שבחצר אחרת אין יכולת למחות, הוא מנמק: "דבדנפשיה קא עביד", ומשמע שהבין שמדובר בחצר פרטית ורק בגלל זה אי אפשר למחות בו לפי שהוא עושה ברשותו. לפי זה אם יעשה את הרעש מסימטא סמוכה כן יהיה אפשר למחות בו, ואם כן סבר בדומה לרש"י שרעש מוגדר כנזק אלא שכאשר עושה בתוך ביתו או בחצרו הפרטית לא ניתן למחות בו. הטעם לחילוקו הוא על פי המבואר ביסוד הלכות שכנים שעלינו למצוא את האיזון המייטבי והצודק שבין מניעת ההפרעה והשימושים מן השכן לבין נתינת היכולת להשתמש בחלקו.
אפשרות שלישית בהבנת דבריו עולה מתוך דבריו בהמשך (כא ע"א, אות נו). שם הוא מתייחס בפירוש לחילוק בין פטיש וריחיים שלא ניתן למחות לבין חנות שניתן למחות ומסביר: "משום דגבי פטיש ורחים כי קא עביד ברשותא דנפשיה קא עביד, ואלו גבי נכנסין ויוצאין כיון דמעייל לחצר השותפין מאן דלית ליה רשותא לעיולי מצי מעכיב". אפשר להסביר דבריו על פי הסברנו האחרון שכוונתו לחלק שפטיש וריחיים הם בביתו ואילו הנכנסים והיוצאים הם בחצר, ותוספת דבריו "מאן דלית ליה רשותא לעיולי" באו לבאר שאמנם לו עצמו מותר כמובן לעבור גם בחצר כי זהו חלקו בשותפות, אך אין לו רשות לתת לאחרים משום שזה כבר מוגדר כנזק והואיל ולא מדובר בביתו איננו מתירים לו. אולם אפשר להבין 1 מתוספת דבריו "מאן דלית ליה רשותא" שפטיש וריחיים מותרים אף בחצר משום שזו גם חצר שלו ודווקא אנשים אחרים אינו זכאי להביא לחצר. לביאור זה, בדבריו "דגבי פטיש וריחיים כי קא עביד ברשותא דנפשיה קא עביד" כוונתו אפילו בחצר ונחשב "ברשותא דנפשיה" כיוון שזו גם רשותו. לפי זה, בדבריו בדף כ ע"ב שבחצר אחרת לא ניתן למחות משום ש"בדנפשיה קעביד" אין הכוונה דווקא לחצר השייכת לו אלא גם לסימטא השייכת לרבים, וכפי ההסבר הראשון יכולת המחאה היא רק מצד זכויות השותפים (אלא שלהסבר הראשון בחצר המשותפת יכולים למחות גם בקול הפטיש ולהסבר זה אפשר למחות רק בהכנסת אחרים שאינם שותפים).
המאירי כתב גם הוא שהמחאה ברישא היא משום נזקי רעש, וביאר זאת שכאשר באים קונים לחנות פעמים שיש תרעומות הגוררות צווחות זה על זה. את החילוק בין הרישא לסיפא תלה ברגילות. אדם עשוי לעשות אומנות בתוך ביתו אבל לגבי המכירה אדם עשוי יותר למכור בשוק. לדעתו האמור במשנה "חנות שבחצר" אינה בדווקא אלא הוא הדין שבתוך ביתו אינו רשאי. שורש סברתו כשיטת רש"י שבהלכות שכנים אנו מתירים לאדם לעשות שימושיו בתוך רשותו, וכפי הסייג העולה מרוח דברי שו"ת הרא"ש (כלל קח, י) וההגהות מיימוניות (שכנים י ס"ק ד "עוד אמר") שבהיתרי הלכות שכנים יש לשקול את רווחו של האחד מול גודל הפסדו של השני, כמובא בדברינו לסוגיית 'יסודות הלכות שכנים'. בשונה מרש"י, לדעת המאירי החילוק אינו מהותי בין נזק הנובע ישירות מהשימוש העצמי לבין נזק המגיע מאחרים, אלא החילוק תלוי ברגילות.
הרלב"ח (סימן צז; הובא בפתחי תשובה קנו ס"ק א) חילק גם הוא כעין דברי המאירי, שחנות אסור לעשות בביתו משום שיכול למכור בשוק אולם פטיש וריחיים אינו יכול לעשות במקום אחר אלא בביתו, ולכן לא ניתן למחות אפילו בקול גדול המטריד אותם. וכותב שהטעם שאי אפשר למחות הוא שאינם יכולים להפסיק חיותו, כלומר, בנוסף לצורך לאפשר לאדם לחיות בביתו צריך גם לאפשר לו להתפרנס בדברים שרגילים להתפרנס מתוך הבית. ומדייק שטעם זה מפורש במשנה שכתבה "חנות שבחצר יכול למחות... אבל עושה כלים יוצא ומוכר בתוך השוק", כלומר, בגלל שיש אפשרות למכור בשוק אינו רשאי למכור בתוך ביתו, ולכן לצורך כך השכנים אינם מחוייבים לסבול אפילו הפסד קטן. החתם סופר (חו"מ סימן צב; הובא בפתחי תשובה שם) למד מכך להתיר אף מקרה של פתיחת חנות בבית במקום שהדרך והאפשרות היא לפתוח דווקא בבית. המקרה שם היה לגבי פתיחת בית מרזח לשתיית יין או יי"ש, שאין דרך לקנות בשוק 'על הדרך' אלא יושבים בבית המרזח ושותים שם ומכיוון שאי אפשר למכור בשוק פסק שדינו כדין הפטיש ואי אפשר למחות (אלא אם יגרום לערלים להשתכר שם ולגנוב מהשכנים). ראוי לציין שהפסק ניתן שם בעקבות מצב רגיש, שהרגילות הייתה שאנשים הקימו בבתיהם בתי מרזח והתפרנסו בכך, ואם יקבלו את טענת השכן מחר יעוררו רבים למחות במוכרי יינות ויצטרכו המוכרים לבריות.
לסיכום, ראינו שלשיטת רש"י, המאירי והרלב"ח באופן עקרוני אפשר למחות גם כנגד נזקי רעש וההיתרים בסיפא של המשנה לא ניתנו בגלל שמדובר בנזק רעש אלא מצד סיבות אחרות הקשורות בזכויות שיש לאדם לעשות ולהתפרנס בתוך שלו, וכן נראה יותר גם בביאור הרמ"ה, ולעומת זאת הרמב"ן והרשב"א סברו שאין כלל יכולת מחאה בנזקי רעש. כפי שהקשינו למעלה, לכאורה הסברא בכך תמוהה ודורשת הבנה.
לכן נראה פשוט שגם לדעתם ודאי שבאופן עקרוני גם נזקי רעש נחשבים לנזק ככל נזק אחר, ושלא כפי שכתבנו למעלה בשיטת הרמ"ה, גם לדעתם אסור להזיק מרשות הרבים, אלא שלדעתם בתוך ביתו של האדם לא ניתן למחות בו משום שעל פי רוב השימוש הבסיסי של האדם גורם לרעש ולא שייך לאסור זאת למרות שהוא גורם למטרד אצל השכנים. לפי זה, גם הם יודו ברעש חריג ובלתי סביר שיהא אסור ולא דיברו אלא בדברים הרגילים להיעשות בתוך ביתו של האדם.
הרמב"ם (שכנים ו, יב) סבר שאף הרעש המדובר במשנתנו – קול הפטיש וקול הריחיים – מהווה נזק שניתן למחות כנגדו אלא שהמשנה עוסקת באדם שהחזיק בנזק ולפיכך כבר לא ניתן למחות בו, אך לכתחילה כל עוד לא החזיק ניתן למחות. לעומת זאת בהעמדת חנות בחצר יכול למחות אפילו אם החזיק משום שדומה לנזקי קוטרא ובית הכסא שאין להם חזקה. המגיד משנה מבאר שהרמב"ם העמיד בכך כדי לפתור את הסתירה במשנתנו בה נתקשו כל הראשונים. כאמור, הסתירה הייתה מדוע בסיפא לא ניתן למחות בנזקי רעש ואילו ברישא ניתן. על פי דברי הרמב"ם תמיד ניתן אלא שהמשנה עוסקת בהחזיק בנזק, ומעתה החילוק בין הסיפא שבו מועילה החזקה לבין הרישא שבו אינה מועילה הוא שבסיפא מדובר על רעש הבא מהאדם עצמו ולפיכך אם החזיק שוב לא ניתן למחות בו, אולם ברישא מדובר בחנות בה מגיע רעש מהנכנסים והיוצאים, ובכך לא שייך לדבר על מוחזקות שכן האנשים מתחלפים וכל פעם באים אנשים אחרים, ואם כן אף אם מחל לראשונים אין הדבר יכול להתיר לאחרים לבוא.
למעשה השולחן ערוך (קנו, ב) פסק כרמב"ם, ולפי זה לכתחילה ניתן למחות אפילו בקול הפטיש והריחיים שעושה בביתו ורק אם כבר החזיק לא ניתן למחות, והרמ"א השיג והביא שיש אומרים שאפילו לכתחילה לא ניתן למחות, והוסיף והביא דברי הריב"ש שאם יש חולה בבית ניתן למחות. הריב"ש (סימן קצו) מנמק זאת שהואיל ויש אשה בבית המוחזקת כחולה אין לך גירי גדול מזה והרי זה כקוטרא ובית הכסא, ומביא מקור לדבריו מרב יוסף בדף כג ע"א שהיה אנין ולפיכך דרש לסלק את האומנים שהקיזו דם בסמוך אליו וגרמו לעורבים להגיע לשם ולטנף הפירות, ואם במה שאדם קץ מחמת שהוא מאניני הדעת נחשב כקוטרא ובית הכסא, כל שכן במה שמזיקו בגופו מחמת שהוא חולה או חלוש המזג. רואים מדברי הריב"ש חידוש גדול, שנזקים או על כל פנים נזקי שכנים נמדדים באופן סובייקטיבי, ואף שלכאורה ניתן להתווכח עם הוכחתו, שכן במקרה של רב יוסף יש לומר שלכתחילה נחשב נזק עבור כל אדם אלא ששם מדובר בהוחזק הנזק ובכך יש הבדל בינו לאחרים, שלגבי אחרים תולים שהייתה מחילה גמורה ומועילה ואילו לגביו שהיה אנין מדמים לנזקי קוטרא ובית הכסא שמחילה לא מועילה בהם, אך מכל מקום כך עולה מדברי הריב"ש.
מדברי הריב"ש והרמ"א ניתן ללמוד שאין כאן פסיקה מוחלטת לפיה נזקי רעש מתוך ביתו של האדם ולצורך פרנסתו לעולם מותרים, אלא כאשר גורמים קושי גדול לשכנים הם אסורים כמו במקרה של חולה, ואם כן ניתן ללמוד מכך שגם לגבי בריאים הותר דווקא רעש ברמה סבירה ומקובלת אך מעבר לכך הכל חולים אצל רעש גדול וניתן למחות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
