ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
בבבא קמא ע ע"ב מסייגת הגמרא, שאף רבי עקיבא מודה בעדי גניבה ועדי טביחה שמצטרפים, משום שאף שעדי הטביחה בפני עצמם מעידים על חצי דבר, מכל מקום הואיל ועדי הגניבה מעידים על דבר שלם ומתקבלים שוב מצטרפים אליהם עדי הטביחה.
יש לברר מה הטעם בדינו של רבי עקיבא שעדות על חצי דבר אינה מתקבלת. כמו כן יש לברר במה חכמים חולקים ומדוע מודים בסימני גדלות, כלומר, מה החילוק בין שנות חזקה לסימני גדלות. לאור החילוקים השונים נדונו במפרשים מקרים נוספים שהובאו בש"ס, מדוע תלויים הם במחלוקת או מדוע בהם כולם מודים.
שיטת חכמים – החילוק בין שנות חזקה לסימני גדלות
לגבי החילוק המופיע בגמרא בשיטת חכמים מצאנו כמה שיטות בראשונים. הרשב"ם (ד"ה אלא), וכן התוס' בבבא קמא (ע ע"ב ד"ה למעוטי) בשם ר"י וכן בעל המאור , מבארים שהחילוק הוא בין מקרה כמו סימני גדלות שבו כל כת יכלה באותו רגע לראות את הכל, שאז עדות על חצי דבר פסולה, לבין מקרה כמו שנות חזקה שנדרשת עדות מתמשכת, שאז כל יום עומד בפני עצמו וניתן לחלק לכתות שונות שיצטרפו.
הרי"ף , וכן התוס' אצלנו (ד"ה אלא למעוטי) בשם רבנו שמשון, מסבירים שהחילוק הוא בין מקרה שיש משמעות ונפקא מינה כלשהי מעדותם או לא. לשערה אחת בבת אין שום נפקא מינה אולם לאכילת פירות במשך שנה יש נפקא מינה, שהיא מחייבת את האוכל לשלם על הפירות. ואמנם אם נצרף את שלוש הכתות תתקבל טענתו שהוא קנה את הקרקע ולא נחייבו כלל על אכילת הפירות, אך בכל זאת בגלל שלולא הצירוף יש משמעות כלשהי לכך יש תוקף לעדות.
רש"י בבבא קמא (ע ע"ב ד"ה אכתי) מפרש שלגבי סימני גדלות לפי כל אחת מהכתות בפני עצמה עדיין קטנה היא, כי כל אחת מעידה רק על שערה אחת, אולם לגבי שנות חזקה כולם מעידים שהיה מוחזק בה. לכאורה דבריו סתומים ולא מובן מה ההבדל, הרי גם בחזקה כל כת מעידה רק על שנה אחת ולדבריה אינו מוחזק בה.
אולי אפשר לפרש את כוונת דבריו כהסבר הרשב"ם. בסימני גדלות ניתן לראות את כולם בבת אחת ולכן אם בכל זאת כת מעידה רק על שערה אחת הרי הם כמעידים שיש כעת רק אחת והיא קטנה. לעומת זאת בחזקה, הואיל ובשנה זו לא שייך להעיד על שנה אחרת, כאשר הם מעידים רק על שנה אחת אינם כמעידים שהיה רק שנה אחת אלא הם מעידים על חלק מחזקה וביחד כולם מעידים על חזקה.
אולם מלשונו לא כל כך משמע שכוונתו לפרש כרשב"ם, ואכן הרמב"ן (בסוגייתנו ד"ה אבל לרש"י) מבאר דבריו באופן אחר. גם דברי הרמב"ן אינם בהירים די צרכם, ונראה לפרש דבריו שלגבי סימני גדלות אין שום משמעות לשערה אחת כי יכולה להיות גם ילדה קטנה מאוד שיש לה אחת, אולם לגבי מוחזקות גם לשנה אחת יש משמעות משום שהיא כבר מהווה סיוע לכך שזה מוחזק בה והוא בעליה, אלא שסיוע זה עדיין אינו מספיק כדי שנוציא ממון על פיו ואנו מזקיקים הוכחה גדולה יותר של שלוש שנים. הרמב"ן עצמו הביא תחילה את פירוש הרי"ף אך צידד בעד פירושו של רש"י וכתב שהוא מחוור יותר.
הר"ן (ד"ה אלא למעוטי) הסביר את דברי רש"י באופן דומה לדברי הרמב"ן, אולם לשונו שונה מעט. הוא מסביר את דבריו על פי שיטת הרמב"ן בחזקת שלוש שנים (ראה בסוגיית 'חזקת שלוש שנים'), שהראיה משתיקת המרא קמא היא לאלתר אלא שעד שלוש שנים יש רעותא מכך שאין שטר בידו. לפיכך עדותם היא עדות גמורה 1 . כך הסביר את דברי רש"י גם הגר"ח מבריסק , כמובא בברכת שמואל (בבא בתרא סימן מט). אולם לכאורה מדברי הרמב"ן עצמו בהסבר רש"י (ואף בדעת עצמו!) משמע באופן מעט שונה, וכפי שנכתב לעיל, שכן ביאר "אף על פי שאנו צריכין עדות אחרים מפני שאנו חוששין שמא יצאת מרשותו ולא עמדה בחזקתו אלא אותה שנה, מכל מקום אם תעמידנה בחזקתה בעדות זו שלו היא, נמצאת עדות זו התחלת עדות שניה". אילו היה מפרש כר"ן היה לו לומר שצריכים עדות אחרים רק כדי שלא תהא רעותא מהחזקת השטר.
טעם הדין וטעם החילוק לשיטת חכמים
המלחמות (בבא קמא) דחה את שיטת הרשב"ם ובעל המאור , שלדבריהם יוצא שהטעם אינו מצד "חצי דבר" אלא מצד שתולים שעדי שקר הם, משום שלדברי כל כת הייתה שערה נוספת שגם הכת השנייה יכלה לראות ובכל זאת אינה מעידה שראתה אותה. משמע שהבין שלדעת הרשב"ם ובעל המאור טעם הפסול בחצי דבר הוא מצד חשש שקר. לעומת זאת, הנתיבות (דיני תפיסה אות ז ד"ה ולפי עניות) הביא את חילוקם ולאחר מכן כתב שאפילו אם מחמת אונס לא יכלו לראות יותר משערה אחת עדותם פסולה, ואם כן הבין שהטעם אינו מצד חשש שמשקרים.
להבנת הנתיבות וכן לפי חילוקי הרי"ף ורש"י יש לומר שזו גזירת כתוב, אך ניתן להטעימה שאין שם עדות לאמירות בפני בית הדין שאין להן שום משמעות, ולכן אף אם בצירוף עדויות נוספות ניתן להרכיב מכך משמעות, לא ניתן לצרף משום שכל חלק בפני עצמו כבר בטל ואין לו שום תוקף. בכך יש להסביר את התוספת של בעל המאור שהלך בדרכו של רש"י "כיון שהיה יכול לראות זה בשעה שראה זה ולא ראה" והוסיף "לא מצטרפי". אך עדיין קצת תמוה, מדוע שלא נקבל ולא נצרף אם אין לכל כת שם עדות, הרי סוף סוף יש נאמנות לשני עדים ואם מצירוף העדויות אנו יודעים מה אירע מדוע שלא נחייב על פי זה. ואולי הטעם הוא שאם העדים רואים דבר שאין לו משמעות הלכתית הם לא מדקדקים לזכור כראוי, וכעין דברי הגמרא בדף לט ע"א ובשבועות לט ע"ב "כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה". ואולי יש גם יותר חשש שקר, כי הואיל ואינם רואים בכך עדות גמורה הם פחות רואים בחומרה את האיסור לשקר בכך.
והנה ברמת המשמעות שצריכה להיות לעדות כדי שתיחשב לדבר שלם נחלקו הראשונים. לפי רש"י צריך שתהא משמעות דווקא לאותו עניין שאנו בסופו של דבר מקבלים עדותם, ולכן לא רצה לנמק שיש משמעות מדבריהם לגבי הפירות, שכן בסופו של דבר משמעות עדותם היא לגבי החזקה בקרקע, ולכן נימק שיש משמעות גם לגבי החזקה בקרקע. לדעת הרי"ף מספיק שתהא משמעות כלשהי אפילו אם זה לעניין אחר, ואפילו אם בסופו של דבר לאחר הצירוף משמעות זו נופלת ואינה נותרת. הוא לא רצה לקבל את דברי רש"י משום שלדעת רש"י מספיק שיש משמעות כלשהי אף שלבדה אינה מספיקה.
ב חידושי רבנו מאיר שמחה (על סוגייתנו) מקשה על הרי"ף מסנהדרין פו ע"ב. שם עולה מהגמרא שעדי גניבת נפש ועדי מכירת נפש תלויים במחלוקת רבי עקיבא וחכמים, שלחכמים מצטרפים ולרבי עקיבא לא, והרי שם לכל כת אין משמעות בפני עצמה ומדוע חולקים חכמים. ומתרץ שדווקא בסימני גדלות חולקים חכמים וסוברים שנחשב ללא משמעות בגלל שהשערות הן רק סימנים ולסימן אחד לבדו אין שום משמעות, אולם בעדי גניבה ועדי מכירה אף שכל אחד לבדו אינו מספיק כדי לחייב מכל מקום כאשר גם גנב וגם מכר, כל אחת מהסיבות הללו הוא גורם המשפיע על החיוב, כביכול הגניבה גורמת לחצי חיוב והמכירה לחצי חיוב, ובמקרה כזה מודה רבי עקיבא שאין זה חצי דבר, ולא נחלק אלא בחצי סימן שאין לו שום משמעות. דבריו דומים להסבר הרמב"ן בחילוקו של רש"י, ולפי זה גם הרי"ף צעד בדרכו של רש"י שמספיק שיש משמעות עקרונית אף שבפועל לא גורם להחלת שום דין. ומבאר שלגבי חזקת שלוש שנים לא רצה להסביר כרש"י כי סבר שחזקת שלוש שנים מועילה מצד שהיא מהווה הוכחה מכך שחברו שתק, ואם כן גם זה רק סימן, ואילו רש"י סבר שמועיל מצד מוחזקות, וכלשונו של הרמב"ן כאן (עיין עוד בסוגיית 'חזקת שלוש שנים' שלדעת הרמב"ן חזקת שלוש שנים מועילה מצד שהופכת אותו למוחזק) 2 . הלחם משנה (עדות כא, ט) תירץ את הקושיא על הרי"ף באופן אחר וכתב שלדעת חכמים יש משמעות משום שהם פוסלים את גונב הנפש לעדויות.
התוס' בבבא קמא בשם ר"י דחו את חילוקו של רי"ף ממשנה בגיטין סג ע"ב האומרת שאשה הממנה שליח קבלה זקוקה לשתי כתי עדים, אחת ששמעו שמינתה את השליח והשנייה שראתה שהשליח קיבל את הגט. ולכאורה קשה הרי כל כת מעידה רק על חצי דבר, שכן הגירושין לא חלים אלא בצירוף שני הדברים, והרי שם אין משמעות למעשה מעדות אחת מהכתות. הרמב"ן בסוגייתנו מיישב שיש משמעות לעדי המינוי בלבד והיא שהשליח נעשה שליח. מהתוס' שלא קיבלו זאת משמע שהבינו ברי"ף שצריך משמעות למעשה אך לפי יישוב הרמב"ן ברי"ף גם חלות דין נחשבת ל'דבר' העומד בפני עצמו. אם כן, לשיטת רש"י מספיקה משמעות כלשהי לגופו של העניין אפילו כשאינה מחילה שום דין; לדעת הרמב"ן ברי"ף רק כשמחילה (ולהסבר רבנו מאיר שמחה אף כשלא מחילה); ולדעת התוס' בבבא קמא ברי"ף רק כשיש נפקא מינה למעשה. בכל מקרה ההיגיון העומד מאחר כל החילוקים הללו הוא אם יש שם עדות לדברי כל כת.
חילוקו של הרשב"ם (להבנת הנתיבות) עדיין טעון הסבר, מדוע השאלה אם יכלו לראות הכל משפיעה על ההגדרה אם יש שם עדות לדבריהם או שנחשב חצי דבר ואין לכך שם עדות, וכן הקשה עליו הרשב"א בסוגייתנו, מה לי אם יכלו לראות באותו זמן מה לי לא יכלו לראות הרי סוף סוף בשניהם הם מעידים על חצי דבר. הקובץ שיעורים (בבא בתרא אות רנה) מיישב שלשיטת הרשב"ם פסול חצי דבר אינו בהגדה אלא בראייה, שראיית חצי דבר היא ראייה פסולה, ולא נחשב חצי ראייה אלא אם היה דבר שלם לראות באותו רגע. בשיטה זו יותר קשה להטעים כדברינו למעלה, כי לשיטתו סוף סוף בשני המקרים הם ראו רק דבר חלקי ללא משמעות ובכל זאת אנו מחלקים בדין בין מקרה שיכלו לראות יותר למקרה שלא יכלו, אך אולי גם בשיטתו יש לומר שאם מודעים לכך שיכלו לראות יותר הם מרגישים שעדותם לקויה וחסרה ולכן גם פחות מדקדקים, לעומת מקרה שבו ברור להם שאינם יכולים לראות הכל ברגע זה טעומבינים שהם עומדים להצטרף לכת נוספת, ולכן כן חשים אחריות על עדותם.
בשאלה זו, אם הפסול הוא בראייה או בהגדה, נסתפק בחידושי רבנו מאיר שמחה (על סוגייתנו), וכתב שאם נאמר בשיטת הרי"ף שהפסול הוא בראיייה תתורץ קושיית השיטה מקובצת עליו בעניין שנות חזקה. השיטה מקובצת הקשה מה לי בכך שיש משמעות מעדותם לגבי תשלום הפירות הרי הם כלל לא התכוונו להעיד על הפירות. אם הפסול הוא בראייה יתורץ, שהרי בשעת הראייה הייתה ראייתם שלימה ולא אכפת לנו מכוונתם בשעת ההגדה.
טעם הדין לשיטת רבי עקיבא
טעמו של רבי עקיבא לדעת כולם ודאי אינו מצד חשש משקר, שהרי הוא פוסל גם במקרה שלא יכלו לראות את הכל באותו זמן, ויש להסביר כהסבר השני שהפסול הוא משום שלחצי עדות אין שם עדות. אם כן, לשיטת הרשב"ם לפי הבנת הרמב"ן זוהי בדיוק המחלוקת, האם הפסול הוא מצד חשש משקר או מהטעם השני. ולהבנת הנתיבות שלדעת כולם אין זה מצד חשש שקר אפשר להסביר את המחלוקת על פי דברי הקובץ שיעורים שלדעת חכמים זהו פסול בראייה ולדעת רבי עקיבא הפסול בהגדה.
לשיטת הרי"ף שורש המחלוקת הוא שלדעת רבי עקיבא לא מספיק שיהיה שם עדות לעניינים אחרים אלא צריך שיהיה דווקא לגבי אותו הדבר שבו אנו מקבלים את דבריהם ופועלים על פיהם, או שלדעת רבי עקיבא צריך דווקא עדות שנותרת משמעותית גם לאחר צירוף הכתות. (ולדברי רבנו מאיר שמחה יש להסביר שלדעתו לא רק בחצי סימן יש בעיה אלא יש צורך שבפועל העדות תחייב).
ולשיטת רש"י נראה שנחלקו אם צריך שתהיה משמעות למעשה מדבריהם או שמספיק שיש סיוע ומשמעות עקרונית מהעדות ודווקא בחצי סימן שאין לו שום משמעות יש בעיה.
^ 1.הברכת אברהם (בבא קמא מהדו"ת ע ע"ב ס"ק ב) מבאר זאת, שדומה הדבר לעדות על מעשה שיש בו תנאי, שאם יש עדות על המעשה בלי התנאי זו עדות שלימה וניתן להביא כת אחרת שתעיד על קיום התנאי. לכאורה יש לשאול מה מצרף בין שתי העדויות הנוספות, של השנה השנייה והשנה השלישית, הרי הראשונה כבר העידה על הראייה ושוב כל אחת מהשתיים האחרות מעידה רק על חצי דבר. אפשר להשיב על פי דברי הגמרא רבי עקיבא מודה שאם כת אחת מעידה על דבר שלם שוב מקבלים גם את ההשלמה שבכת השנייה למרות שהיא אינה מעידה על דבר העומד בפני עצמו, ואם כן כאן לאחר שהראשונה העידה ונחשבת כעדות על דבר שלם שוב ניתן לקבל את שתי הנוספות. אולם מסברא יש לומר שדברי הגמרא נאמרו דווקא במקרה שלאחר שקיבלנו את עדות הראשונים יש תוספת משמעות גם לעדות האחרונים, כמו במקרה שם, שמכח עדות המכירה והטביחה מחייבים תשלומי ארבעה וחמישה, ואם כן כאן יובן כיצד מקבלים את הכת השלישית אך עדיין לא יובן כיצד מקבלים את הכת האמצעית. אולם באמת נראה שהקושיא כלל לא מתחילה, כי במקרה שלפנינו עדות של כל אחת מן הכתות בפני עצמה מעידה על כך שהשדה שייכת לו, ואולם מצידנו לאחר שכבר קיבלנו את עדות הראשונים שוב איננו זקוקים לעדות על כך מפי השנייה, אך מצד העדות עצמה של השנייה – יש לה משמעות (לולא הכת הראשונה היינו יודעים מהשנייה שהוא הבעלים).
^ 2.אפשר לבאר את נקודת המחלוקת בין רש"י לרי"ף באופן שונה ולומר שגם לפי רש"י החזקה מועילה מצד ראיה אלא שלדעתו שנה אחת כבר מהווה ראיה מסויימת אלא שאינה מספיקה כדי להוציא להוציא ממון ולכן יש לה משמעות ואילו הרי"ף סבר שבפחות משלוש שנים מצוי שהבעלים שותקים ואינם מוחים ולכן שנה אחת דומה לשערה אחת שאין לה שום משמעות. עוד יש לבאר שלדעת כולם שנה אחת כבר מהווה ראיה מסויימת אלא שלדעת הרי"ף הואיל ואין זה סיבה (כמו בעדות על גניבת איש) אלא רק סימן, כל שהסימן אינו שלם אינו נחשב כבעל משמעות, ואילו רש"י סבר שהואיל ויש ראיה מסויימת והסימן הולך ומתחזק ככל שמעידים על יותר שנים יש להחשיב את העדות כבעלת משמעות בשונה מסימני בגרות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
