בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
11 דק' קריאה
נאמנות או קניין?
בנו של איסור גיורא הייתה הורתו שלא בקדושה ולכן לא היה בר ירושה ובעת פטירתו היה איסור מרוחק מבנו ולכן גם לא היה יכול להקנות לו באחד מן הקניינים את כספו שהיה מופקד בבית רבא. רב איקא בריה דרב אמי מצא פיתרון לכך, שאיסור יודה שהמעות של בנו וכך יקנם בנו על ידי ההודאה. הגמרא משתמשת בלשון הקנאה "וליקנינהו באודיתא", ויש לברר האם זהו אכן סוג קניין חדש או שזו רק תוצאה ואין כאן שום קניין אמיתי אלא פשוט בנו יקבל את המעות משום שיזכה בבית הדין הואיל ואביו נאמן בהודאתו. התוס' רא"ש (הובא בשיטה מקובצת) כותב שזו תקנה בשכיב מרע, ולדרכו ודאי שתקנו שיועיל קניינית, אולם רוב הראשונים וכן הפוסקים נקטו שמועיל אף בבריא.
הרשב"א בתשובה (חלק ד סימן נ) כותב שיש מי שמדקדק מהסיפור של איסור שהודאה בכעניין זה היא אחת מדרכי הקניינים, אך הוא דוחה שוודאי אין כאן שום מעשה קניין שהרי "נכסים שאין להם אחריות אין נקנים אלא או במשיכה או בהגבהה או בחליפין או באגב ולא מצינו בשום מקום שתהא קנייתן בהודאה".
הנימוקי יוסף (סט ע"ב ד"ה איבעיא [האחרון]) כותב שחכמי פרובינצא וכן הריטב"א בשם רבו דייקו מסוגייתנו שכל המחייב עצמו בלשון הודאה מועיל הדבר והוא מתחייב בכך אף שידוע לנו שבאמת לא היה חייב. נראה לכאורה מדבריהם שהבינו שזה מעשה קניין, אך הנימוקי יוסף ממשיך וכותב בדיבור שלאחריו: "לאו למימרא שמקנה בהודאה דהודאה לאו קנין הוא... אלא הכי קאמר מהימנינן בהודאתו שמודה שנכסים אלו של פלוני הם". לאור זאת נראה בכוונת דבריהם, שאף שידוע לנו שלכאורה לא היה חייב מכל מקום הואיל והודה אנו מאמינים ותולים שכן היה חייב, ולשונם "המחייב עצמו" אין כוונתה שאודיתא פועלת מכח התחייבות אלא שהתוצאה שנוצרה כאן היא כהתחייבות, שהרי כפי הנראה בעינינו באמת לא היה חייב אלא שאנו מחוייבים לקבל את הודאתו ולהאמין. והנה בתשובות חכמי פרובינציה (חו"מ סימן לה) כתוב שלא ניתן להקנות הלוואה באודיתא, ומוכח מכך שסברו שאין זו הודאה בלבד אלא הקנאה שהרי להודות ודאי אפשר גם בהלוואה. ובעיניים למשפט (קמט ע"א ד"ה ולקנינהו) כתב שבנימוקי יוסף מוכח ששתי שיטות הן, ומשמע שהבין שבדיבור הראשון הביא את שיטת חכמי פרובינצא שאכן סוברים שזהו קניין אך הוא עצמו חלוק עליהם כמבואר בדיבור השני, אולם קצת תימה שהנימוקי יוסף לא ציין כלל שזו מחלוקת.
הקושי לשיטה של נאמנות הוא, מדוע היה מותר לבנו של איסור לקחת את המעות, הרי הוא יודע שבאמת אינם שלו ואם כן רבא זכה בהם, ובכל רגע שמחזיקם הריהו עובר באיסור גזל גמור. ולכאורה צריך לדחוק ולומר שבאמת בעבר איסור נתן את הכסף לבנו, ורב איקא רק שאל שמא כבר הקנה לו ויודה בכך, אך תמוה לפי זה מדוע רבא הקפיד, וצריך עיון. וראיתי מביאים בשם הריטב"א הישנים (המיוחסים לריטב"א ב"מ מו ע"א) שביאר בדרך זו. מאידך, מפשט הגמרא משמע קצת שרבא באמת סבר שאין לאיסור גיורא דרך להעביר את כספו לבנו, ואם מדובר ממש במעשה קניין ככל הקניינים, קשה כיצד רבא לא הכיר קניין זה, ומכך נראה יותר שמדובר ברעיון שפותר את הבעיה בצורה עקיפה, ולכן לדרך של נאמנות מיושב יותר. לדרך של קניין צריך לכאורה לומר שרבא ידע זאת אלא שלא חשש שאיסור ידע זאת.

לעניין איסורים
הגמרא בבבא מציעא מו ע"א דנה באפשרויות הקנייניות העומדות בפני אדם הרוצה להיפטר מחיוב החומש בפדיון מעשר שני ולכן מעוניין להקנות את המעות או הפירות לחברו. התוס' (ד"ה וניקנינהו) בבבא מציעא מקשים מדוע לא הציעה הגמרא שיקנה את המעות באודיתא, ונשארים בצריך עיון. לעומת זאת בבבא קמא (קד ע"ב ד"ה אגב) מקשים באופן דומה על תירוץ הגמרא שלא יכול להקנות לו אגב קרקע כי מדובר שאין לו קרקע, ושואלים מדוע לא הודה שיש לו קרקע 1 , ומתרצים שהואיל ובאמת אין לו קרקע סוף סוף המעות לא יהיו באמת של חברו ואם כן זה לא יועיל לפדיון מעשרות. נמצא שהתוס' בבבא מציעא סברו שצריך להועיל אף לאיסורים ואילו בבבא קמא סברו שלא, וכבר העיר הקצות (סימן קצד ס"ק ד) על סתירה זו. בפשטות מחלוקתם תלויה במחלוקת הנזכרת, האם אודיתא היא דין נאמנות בלבד או שהיא גם מהווה קניין. אם זו נאמנות בלבד, משמעותה שאנו מאמינים לו ותולים שאכן כך הייתה המציאות, אולם אם הוא יודע בעצמו שאין זו המציאות ודאי לא יועיל לו לאיסורים, אך אם יש כאן קניין המשנה את מצב הבעלות, הרי שיועיל גם לאיסורים.
בשאלה זו נחלקו הפוסקים להלכה. הט"ז (יו"ד קסח ס"ק יד - "ולא נהירא") כותב לגבי ריבית, שאם ישראל מלווה מעות ומודה בשקר שהמעות של גוי אסור לו להלוותם בריבית. וכן המקור חיים (סימן תמח ס"ק ה ד"ה ולפ"ז) כותב שלא ניתן בפסח להקנות חמץ לגוי בקניין אודיתא, משום שכלפי שמיא ידועה האמת. לעומתם, הקצות (סימן קצד ס"ק ד מד"ה אמנם אם) סובר שמועיל אף לאיסורים.
המקור חיים לכאורה סותר את דבריו בנתיבות (סימן מ סוף ס"ק א), ששם מפשט הלשון משמע שאין זו נאמנות בלבד אלא קניין, שכן כתב: "באודיתא לכולי עלמא יכול להקנות", אך יש מקום לומר שאין כוונתו להקנאה אלא להודאה שבפועל תגרום לנתינת החפץ לחברו.

עדים
כפי שהובא, המהרש"א (גיטין יג ע"ב) כתב שיש תוקף לקניין אודיתא רק אם יש עדים ששמעו את ההודאה, שאז אין הוא יכול לחזור בו מהודאתו, ויש לה תוקף מחייב בבית הדין. כך כתב גם רבי עקיבא איגר (על תוד"ה ניקנינהו בבבא מציעא מו ע"ב) וכן הקצות . לעומת זאת הפני יהושע (על תוד"ה גופא בגיטין יג ע"ב) והנתיבות (סימן מ סוף ס"ק א) חולקים וסוברים שלא צריך עדים (אם נעשה באופן שלא ניתן לטעון השטאה גם כשאין עדים).
בשיעורי רבי שמואל בגיטין (יג ע"ב ס"ק רנא) מבאר שאף שדין הנאמנות בהודאה קיים גם כשההודאה נעשתה שלא בפני עדים (כשנעשה באופן שאי אפשר לטעון השטאה), ולדוגמא אם אדם יודה כעת בבית הדין שאתמול הודה בפניו שלא בפני עדים הרי שהודאתו תחייב אותו, מכל מקום כדי שהאודיתא תיחשב כקניין ניתן לומר שצריך דווקא עדים, כי תיקנו שהקניין יחול רק כשנעשה באופן שלא ניתן להכחישו. העולה מדבריו הוא שניתן להבין את הצורך בעדים רק אם נאמר שאודיתא הוא מעשה קניין 2 .
לכאורה נחלקו הקצות והנתיבות לשיטתם, שכן אם אין זה מעשה קניין אלא פשוט נאמן בהודאתו הרי שאין צורך בעדים, שכן גם אדם שיאמר כעת שהודה אתמול שלא בפני עדים זה מועיל, אך אם זה קניין מסתבר שזקוקים להודאה כזו שאין יכולת לחזור ממנה ולהכחישה. אולם באמת, כפי שהובא למעלה, בפשטות הנתיבות עצמו כאן סותר לדבריו במקור חיים וסובר שזהו קניין, ומבאר שכל דבר שמועיל לנאמנות ואי אפשר לטעון השטאה צריך להואיל גם לקניין. אולם אין בכך קושי, שכן את המצריכים עדים ניתן להבין רק אם נאמר שסברו שזהו קניין, אולם התלות לצד ההפוך אינה מוכרחת, וניתן לומר שזהו קניין ובכל זאת אין צורך בעדים למרות שניתן להכחיש כמו ששאר מעשי הקניין מועילים למרות שלא נעשים בפני עדים וניתן להכחיש ולומר שלא התבצע מעשה קניין 3 .

הודאה בקרקע לצורך קניין אגב
התוס' (מד ע"ב ד"ה דלא הוה) והריטב"א (שם ד"ה לא צריכא) דנים במנהג שהיה בימיהם שכדי לכתוב הרשאות (ייפוי כח לתבוע במקומם) היה המרשה כותב שהקנה למורשה את זכויותיו אגב ארבע אמות בחצרו גם במקרים שכלל לא היה לו קרקע. ומיישבים את המנהג שמועיל משום אודיתא, שכמו שכאשר מודה שחפץ מסויים שייך לחברו חברו מיד זוכה בו, כך כשמקנה חפץ אגב קרקע הואיל ומודה שיש לו קרקע קונה חברו את החפץ באודיתא.
בהשקפה ראשונה נראה שגם הם ודאי סברו שאודיתא זהו קניין, שהרי מצד הודאה לא שייך שיועיל כאן, שכן הודאה גורמת לנו להאמין שהחפץ של המודה שייך לאחר אך כיצד הודאה שהייתה קרקע תועיל שנחשיב כאילו יש לו קרקע ועל ידי כך יחול קניין הזקוק לקרקע? אולם באמת שאלה זו נכונה גם על הצד שזהו קניין – כיצד ניתן ללמוד מהחידוש של איסור גיורא לכאן, הרי שם חודש שאם אדם מודה בחפץ מוקנה החפץ לחברו, אך מניין שהודאה בקרקע שאינה קיימת תוליד יש מאין ותחשיב כאילו יש כאן קרקע כדי שהקניין על הזכויות יחול. אלא כפי הנראה ההסבר כאן אינו שההודאה על הקרקע ואנו מחשיבים כאילו יש לו קרקע כיוון שהודה שיש לו, אלא ההודאה היא על הזכויות, שמכר לו את הזכויות בקניין המועיל, ולכן נחשב הדבר שעשה קניין על הזכויות, והקרקעות כאן הן רק אמצעי, ואיננו מוכרחים להחשיב כאילו היו לו קרקעות, וכן משמע שביארו הקצות (קצד סוף ס"ק ד) 4 . כעת שהגענו לכך נראה שניתן להסביר את התוס' גם על הדרך של נאמנות. יש לומר שהואיל והודה שנתן הזכויות בקניין המועיל אנו מקבלים את הודאתו על הזכויות.

מיחזי כשיקרא
התוס' בגיטין (יג ע"ב ד"ה גופא) דנים האם תיקנו קניין 'מעמד שלושתם' גם בעל כרחו של הנפקד, ומוכיחים שכן, כי רק עבור מקרה שהנפקד מסכים אין צורך בתקנה מיוחדת, שהרי ניתן לבקש מהנפקד שיזכה עבור הקונה, ורק עבור מעט המקרים שאין החפץ ביד הנפקד ואין לו יכולת לזכות לא היו מתקנים תקנה מיוחדת, ועוד שגם במקרים אלו ניתן להקנות על ידי אודיתא.
האחרונים מתקשים בדברי התוס', שהרי גם במקרה שהנפקד לא מסכים ניתן להקנות בקניין אודיתא ואם כן מדוע נזקקו לתקן מעמד שלושתם. המהרש"ל מתרץ שזה לא הסדר הנכון לשקר, וכפי שמצאנו כמה הלכות שיש להימנע מדברים מסויימים משום מיחזי כשיקרא, ולכן אם יש מקרים רבים כאלו חז"ל מעדיפים לתקן אפשרות אחרת, ורק אילו היו אלו מקרים מועטים לא היו חז"ל רואים צורך לתקן אלא מסתפקים בכך שבמקרים המעטים יקנו באופן של שקר על ידי אודיתא. המהרש"א חולק ומתרץ שקניין אודיתא תקף רק במקרה שההודאה נעשתה בפני עדים, שאז אינו יכול לחזור בו מהודאתו, ולכן אם יש מקרים רבים בהם נזקקים לאודיתא יש לתקן מעמד שלושתם משום שפעמים רבות לא מצויים עדים, ורק אם אלו מקרים מועטים היה לחז"ל להסתפק בכך ולא לתקן קניין מחודש. ניתן לתלות את מחלוקתם בשאלתנו, האם אודיתא זהו מעשה קניין או נאמנות. המהרש"ל הבין שזוהי נאמנות ולכן לא שייך לתקן כך במקום שאנו יודעים שזהו שקר, ואילו המהרש"א הבין שזהו קניין ולכן לא אכפת לי בכך שזהו שקר. אולם במנחת אשר (גיטין סימן יח) דוחה וכותב שאף למהרש"ל יש לומר שזהו קניין ובכל זאת יש להימנע מלעשות קניין באופן של שקר, כפי שמצאנו דוגמאות נוספות בש"ס שנמנעים מלבצע דברים באופן שמיחזי כשיקרא.

הודאה בנכסים שאינם ברשותו ובנכסים שלא באו לעולם
הקצות (קצד ס"ק ד) מיישב את הקושי שבדברי התוס' באופן שלישי וכותב שעל הצד שתיקנו מעמד שלושתם גם בעל כרחו של נפקד יש לומר שנזקקו לתקן זאת למקרה שהנפקד כופר בפיקדון, שאז נחשב שאינו ברשותו של המוכר ושום קניין לא יועיל בו, וכשאר הקניינים כך גם קניין אודיתא לא יועיל בו (ומעמד שלושתם זוהי תקנה מיוחדת שבכל זאת יועיל בו), אולם על הצד שתיקנו רק בהסכמת הנפקד אין סיבה לתקן כיוון שיש כבר אפשרות להקנות בקניין אודיתא.
הגר"ש שקופ (גיטין במהדורה החדשה, סימן ט ס"ק ה) חולק וכותב שקניין אודיתא מועיל אף בנכסים שאינם ברשותו, ומביא לכך סיוע מדברי הרא"ש מהם יש לדייק שמועיל בדבר שלא בא לעולם. הגמרא בדף קלה ע"א אומרת שאם אדם טוען שהוא אח שלהם והם מכחישים ואחר כך נפלו לו נכסים ממקום אחר הם לא יורשים אותו בגלל שלפי טענתם אינו אחיהם. הרא"ש (פרק ח סימן מ) מביא שהמהר"ם למד מכך שאם ראובן אומר שחייב לשמעון ושמעון אומר שראובן לא חייב לו – ראובן פטור למרות ששמעון לא מחל לו והוא עצמו יודע בוודאות שהוא חייב, מפני שנחשב כאילו שמעון מוחל לו. וב משנה למלך (נחלות ד, ח) התקשה כיצד ראובן זוכה הרי מחילה מועילה רק בחוב ובחפצים ממש צריך הקנאה ולא מספיק מחילה, ועוד מקשה כיצד מועילה המחילה לדבר שלא בא לעולם, שכן במקרה שאומרים שאינו אחיהם יש נפקא מינה לנכסים שנפלו לאחר מכן. הגר"ש שקופ מיישב שאלות אלו בכך שמועיל מצד קניין אודיתא, ולכן מועיל גם בנכסים ממש ולא רק בחוב, וכן מדייק מכאן שמועיל אף בדבר שלא בא לעולם כשם שהודאה מועילה מצד נאמנות אף לדבר שלא בא לעולם.
במה נחלקו הקצות והגר"ש שקופ? נראה שהקצות הבין שקניין אודיתא הוא ממש מעשה קניין כשאר הקניינים, ולכן כל הלכות הקניינים תקפות גם לגביו. אולם הגר"ש שקופ הבין שאין זה קניין ככל הקניינים שהתורה או חז"ל קבעו מעשה מסויים שיחיל את הקניין, אלא כאן ההודאה פשוט יוצרת מצב מציאותי שבית דין אמורים לפסוק ששייך לשני, וממילא מציאות זאת גורמת שיהא שייך לשני ויוקנה לו 5 .
הבאנו בפתח הסוגיא את הקושי הגדול שהעלה הרשב"א לדעת הסוברים שאושיתא היא מעשה קניין, מניין לנו לחדש קניין חדש שלא מופיעה במשניות בקידושין, וכן הקשינו שמפשט הגמרא משמע יותר שגם רבא עצמו לא חשב על הפיתרון של אודיתא, וזה קצת קשה אם אודיתא היא חלק בלתי נפרד מרשימת הקניינים. לפי הבנת הקצות קושיא זו אכן בתוקפה, אולם לפי הבנת הגר"ש שקופ מיושב יותר, שכן כאן אין זה קניין ככל הקניינים אלא פשוט יש כאן דרך עקיפה היוצרת מציאות שגורמת בפועל למעבר הבעלות. לכן קניין זה לא הובא ברשימת הקניינים ולכן גם יש מקום לומר שאפשרות זו לא עלתה בדעתו של רבא.

כיצד פועל הקניין?
הקובץ שיעורים (אות תקלז) מבאר שהקניין פועל על ידי כך שאדם נאמן יותר ממאה עדים ואם כן ההודאה גורמת לכך שאילו יגיע הדבר לבית הדין הם יפסקו שהחפץ שייך לשני, ולכן נוצרת גמירות דעת גמורה למודה, וכשם שמצאנו בכתובות קב ע"ב ובמקומות נוספים שיש דברים הנקנים באמירה, ומקרים אלו הם במקום שיש גמירות דעת גבוהה אף ללא מעשה קניין, כך כאן אין צורך במעשה נוסף.
המנחת אשר (סימן מב ס"ק ח) אינו מקבל דרך זו, וזאת לשיטתו בחקירת האחרונים המפורסמת, שעיקרו של הקניין אינו נעשה על ידי גמירות הדעת אלא על ידי עצם המעשה וגמירות הדעת היא רק תנאי לכך, והמקרים בהם מצאנו שנקנים באמירה אלו לא סתם מקרים בהם יש גמירות דעת רגילה אף ללא מעשה אלא מקרים בהם יש שמחה ורצון מיוחדים בהקנאה. המנחת אשר עצמו מסביר שיסוד הקניין באודיתא הוא 'יסוד הראיה' כמו בשטר, וזאת לאור דבריו שמעשי הקניין מחולקים לארבעה אבות – התמורה, הרשות, הראיה והפגנת הבעלות (שם ס"ק א).
דברי הקובץ שיעורים קרובים לדברי הגר"ש שקופ שהובאו למעלה, שהאודיתא יוצרת מציאות הגורמת לבעלות לעבור, וגם לדבריו לא תקשה כל כך קושיית הרשב"א שהובאה למעלה. אולם נראה שעדיין קיים הבדל ביניהם, שלשיטת הקובץ שיעורים אמנם אין האודיתא עוברת דרך מסלול של מעשה קניין אולם היא כן עוברת דרך מסלול של הקנאה (ללא צורך במעשה), שכן עיקר הקניין לדבריו הוא גמירות הדעת, ואילו לשיטת הגר"ש שקופ נראה שאין צורך כלל בגמירות דעת שכן זהו מסלול אחר לגמרי שפשוט יוצר מציאות הגורמת לבעלות לעבור.
לעומת זאת, דברי המנחת אשר נראים כדרכו של הקצות שיש כאן ממש קביעה ותקנה של מעשה קניין בפני עצמו כשם שקבעו ששטר נחשב למעשה קניין משום יסוד הראיה. וכן הרא"ש והסוברים כמותו, שאודיתא מועילה רק בשכיב מרע, ודאי הלכו בדרך זו והבינו שזהו קניין ככל הקניינים, שהרי לדעתם יש כאן תקנה מיוחדת של חז"ל שיועיל לשכיב מרע.




^ 1.לגבי תועלת הודאה בקרקע לצורך קניין אגב נדון בהמשך.
^ 2.אך בשו"ת הרשב"א שהובא לעיל לכאורה כתב להפך, שהרי הוכיח מהסתפקות הגמרא בדף קעה ע"א אם צריך לומר אתם עדי, שודאי אין זה קניין, כי בקניין אין צריך לומר אתם עדי.
^ 3.לכאורה היכולת לומר כן תלויה באופן פעולת הקניין, שבכך נחלקו האחרונים כפי שיובא בהמשך. לפי המנחת אשר שזו מעשה קניין ככל הקניינים ויסודו "המצאת ראיה לחברו" כמו נתינת שטר, מוכרחים שיהיו עדים כי אחרת לא תהיה המצאת ראיה, וכן לפי הגר"ש שקופ שמועיל בגלל שהמציאות הברורה שאילו התיק יגיע לפני בית הדין הם יפסקו לטובת חברו גורמת למציאות שכבר ייחשב של חברו, מוכרחים שיהיו עדים כי אם יכול להכחיש אין כאן מציאות שבית הדין יעביר לחברו. לפי הקובץ שיעורים שבנוי על גמירות דעת, יש מקום לומר שסתם אנשים אינם משקרים, ולכן אם הודה זה גורם לגמירות דעת שלו בקניין אף שיכול לשקר ולומר שלא הודה.
^ 4.אולם הקצות לאור זאת חלק על דברי התוס' שהובאו בהמשך שניתן גם לשעבד מטלטלין אגב קרקע על ידי הודאה שיש לו קרקע, וכתב הקצות שלא מסתבר, שכן לא ניתן לשעבד מטלטלין בשום אופן אלא אגב קרקע ואם כן כשם שכל קניין אחר לא יועיל כך גם אודיתא על המטלטלין לא תועיל. כלומר, כדי לשעבד צריך שיהא קול ורק אגב קרקע יש קול ולכן גם אודיתא לא תועיל כי סוף סוף באמת לא הייתה קרקע ואין קול. ולכאורה צריך ליישב את התוס', שלדעתם האודיתא אינה על המטלטלין אלא על הקרקע, כלומר שאת דבריו שהייתה לו קרקע אנו מקבלים לעניין חלות הקניין על המטלטלין.
^ 5.כעין זה כתב גם הגר"ש קלוגר בספרו קנין עולם (הובא בחתן סופר, שער המקנה והקניינים, אודיתא, סע' ב), שהואיל ואילו היה בא לבית הדין היו מחייבים – פסק בית הדין הוי כהקנאה. וראה חזון איש ב"ק סימן יח (ס"ק ו ד"ה נראה) שגם כן כתב שמועיל גם בדבר שאינו ברשותו, ואף נימק כן וזו לשונו: "נראה דהודאה מהני אפי' בדבר שאינו ברשותו, דהודאה אינו קנין אלא כח הדין לדון ע"פ הודאתו... וממילא כל התוצאות קובע הדין כפי הודאתו, וזהו שקראוהו הפוסקים קנין אודיתא". אולם יתכן שכוונתו שכלל לא נוצר קניין אלא רק הודאה, וכדעת הרשב"א, ואם כן אין זה כדעת הגר"ש שקופ שההודאה יוצרת מציאות קניינית, אך מלשונו "וזהו שקראוהו הפוסקים קנין אודיתא" נראה יותר שכותב זאת לדעת הפוסקים שכן סברו שזהו קניין. ועיין עוד ב"ועוד יש מפרשים" בתוד"ה שכיב מרע (קמט ע"א), לכאורה יש להוכיח משם כקצות, שהרי רצו להוכיח מקניין אודיתא לשאר הקניינים שניתן להקנות אף חפץ מופקד, ולדברי הגר"ש שקופ לכאורה אודיתא שאני.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il