בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • אחדות ומחלוקות
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
3 דק' קריאה
הימים ימי תעמולה, הצהרות, הכרזות, סיסמאות. אחד הערכים הנישאים בקול תרועה: האחדות. מי לא בעד אחדות?
אומנם רמת האמינות של הדרישה הזו נמוכה במיוחד, מכיוון שהיא באה תמיד כלפי צד אחד של המפה הפוליטית, לעיתים מפיהם של מי שעד עתה התנהלו באופן הפוך לגמרי ולא חשבו שהערך הזה חיוני. אך פוליטיקה אינה הנושא שלי, אלא הערכים שמאחוריה.
המטיפים לאחדות מצטטים כמובן את הרב קוק. זה הנשק הכבד, שאמור לשכנע את ההולכים לאורו שעליהם לוותר על הערכים האחרים שלמדו ולימדו מתוך תורתו. בשורות הבאות אעמיד דברים על דיוקם, גם אם היריעה קצרה מלהכיל את הנושא לכל רוחבו (שעליו כתבתי ספר שלם).

בלתי תלוי בתנועה הציונית
הראי"ה עצמו, אשר אהבת ישראל שלו הייתה רחבה ללא שיעור, ואשר התאמץ בעד האחדות, הקים את הסתדרות 'דגל ירושלים' כתנועה מקבילה־מתחרה לציונות החילונית. הוא דגל בעצמאות ובהליכה נפרדת, שלא כתנועת המזרחי שהייתה סיעה בתוך התנועה הציונית. הייתה לכך סיבה כבדת משקל – הרצון לממש את ערכי הקודש כשזוכים לשיבת ציון וקיום הבטחת התורה והנביאים, ללא מגבלות מיותרות.
לכן הוא שאף לעצמאות כלכלית ואי־תלות בגורמים אשר אינם מאפשרים את קידום ערכי הקודש. כאלה שבמקרה הטוב מכבדים את הקודש, או כאלה שמזלזלים בו ורק "זורקים פירורים", בסגנון מעליב.
כך כתב: "שכל המוסדות וכל ענייני הכספים שיש להם יחס אל ענייני הקודש בארץ ישראל מוכרחים להיות עומדים ברשותם והנהלתם של שלומי אמוני ישראל... לייסד קרן קיים רליגיוזי שיעמוד בקרבנו בעבודתו הירושלמית כמו הקרן הלאומי העומד לסייע את העבודה הציונית" (אגרות ג, עמ' קעח).
"ההסתדרות ירושלים תאמץ ותחזק את כל המקודש על אדמת הקודש בשלטון עצמי מבלי שום התרפסות כל־דהו לאיזה כוח של חול... דגל ירושלים יינשא בידי תמימי דעים שלומי אמונים, הכופים אוזניהם לקול מורים (רבנים), וליבם וידם אמונה בטהרת קדושת ישראל בכל מערכי ליבם" (שם, עמ' רכא).
"הנה כל המפעלים שכבר ישנם בחוגו של עולמנו הכשר - הלא אנו שואפים לחזקם ולאמצם, להעמידם ברשות עצמם שלא יצטרכו לקבל תמיכה מכוחות כאלה שהם באמת מבזים אותם בפיהם ובעטם" (שם, עמ' רכו). הוא אף הגדיר את שחרור הקודש מגורמים זרים כעניין ראשי של דגל ירושלים! (אגרות ד, עמ' כט).
וכאן הבן שואל: הרי הוא עצמו כתב כל כך הרבה בעד האחדות! אכן. אך לא על חשבון הערכים המקודשים. או במילים אחרות – לא על חשבון הקווים האדומים, כאלה שישנם לכל תנועה או קבוצת אנשים. לכן לא היה מוכן בשם האחדות לוותר על הפרהסיה היהודית של תל אביב, וניצל את כל כוחו עד שהצליח לכפות על הנהגת העיר המתהווה את "חוקת השבת", שלפיה קדושת השבת תהיה ניכרת ברחובות העיר באיסור תחבורה ומסחר. זאת למרות התנגדות עזה וקולנית של גורמים חילוניים קיצוניים שפעלו בעת ההיא. הוא לחם נגד משחקי כדורגל בשבת ללא הרף, ואפילו שלח את חניכי בני עקיבא בירושלים "לפוצץ" משחק שהתקיים בשבת.
ושוב הבן שואל: אם כך, מה נשאר מהאחדות? רק סיסמאות יפות בלשון ספרותית גבוהה?

ללא הבדלה החברה מתנוונת
ובכן, לא רק סיסמאות. ממש לא. אלא שאחדות אין משיגים בוויתור על עקרונות מקודשים. כך פירש בעצמו את הדרך, באופן בהיר ועמוק (אורות הקודש ב, עמ' תלט, 'הבדלה והכללה'):
"שני קווים עוברים לפנינו בהדרכת הכלל והפרט: קו המבדיל וקו המחבר... בהדרכת הכלל באה הבדלה כיתתית, הבדלת שבט לוי... הבדלת חברים מעמי הארץ, ובכלל הרי הוא התוכן הרחב של הבדלת ישראל מן העמים".
המשפט הזה לא נראה כמשהו שעשוי להוביל לאחדות. והנה ההפתעה:
"אבל בתוך עומקה של הבדלה זו, התחברות והכללה גנוזות הן... האומה המיוחדה, סגולה מכל העמים, בשמרה את כל סגולותיה הפנימיות, בהתבדלה מכולם, הרי היא מוכנה להיעשות לאור גויים... השבט הלוי, בהתייחדותו בתנאיו המובדלים... מתקדש ומתנשא עד היותו לברכה לכללות האומה. והכהונה, בקדושה המיוחדה, הרי היא מתעלה עד כדי שאיבה עליונה של רוח הקודש, לאושר הכלל כולו... החברים, יחידי הסגולה, בהיבדלם מעמי הארץ, הרי הם שומרים את שאיפתם הרוממה... שבהתפשטם הרי הם למקור ברכה לרבים".
במילים אחרות, אליטה השומרת על דרכה הייחודית, אך פניה לרומם את העם כולו - היא הברכה הגדולה ביותר. אדרבה, בהיעדר ההבדלה הזו, החברה מתנוונת, שלא כפי שחושבים בטעות מטיפי ה"אחדות" המגושמת, שדווקא היא תוביל בהמשך להתפוררות החברה:
"וזאת היא נחלת ד' בכל דרך הקודש - הפרדה על מנת התחברות, להפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכול בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי. וסוף כל סוף, על ידי החשכת החיים נעכר אור הדעת הצלול, והאהבה הגסה המיוחדה של כל בריה מתגברת ונעשית מזוהמה, עד שהכול מתפרד".
לבסוף מביא הראי"ה ציטוט תמציתי מפנימיות התורה:
"סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא" (זוהר, משפטים). כלומר, דווקא הסטרא אחרא מתהדר בתחילת הדרך באחדות, זו המזויפת. לכן דרכו תוביל דווקא לפירוד.
כולנו ראינו לא פעם כיצד תרועות "אחדות" שטחית מסתיימות, ולעיתים מהר מאוד, בשנאה ובפירוד. זאת משום שאחדות זו אינה עמוקה ואמיתית, ובנויה על רמיסת הקווים האדומים של כל אחד מהצדדים.
סטרא דקדושה נראה בתחילת דרכו מתבדל ונפרד, אבל זוהי שמירה על ייחודיות, ורק היא תוביל בהמשך הדרך – שאינה קלה, אך הכרחית ואין בלתה – לאחדות.

מתוך העיתון'בשבע'
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il