ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- עבודת ה', מצוות ותשובה
- תשובה
אף ש"י עגנון, החסיד הגליצאי, כותב (ב'ימים נוראים') שכבר מעת שהיו מברכים ראש חודש אלול, הדגים שבנהר הוויסלה, שעבר בבוצ'ץ', היו קופצים מהתרגשות ומחרדה, ואף המשרתת הנוכרייה בבתי היהודים נכנסה למעין פחד ועגמומיות.
עד היום בישיבות מסוימות אוסרים על תלמידים להיפגש לצורך שידוכים, ובוודאי להתחתן, באלול.
אך מה לעשות, כמעט כל הרמזים על אלול גם רוויים אופטימיות ואהבה. אלול כראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי", פירושו בנמשל חתונה בעליונים בין הרעיה, כנסת ישראל, ובין הדוד, הקב"ה, הנחשב לאהוב. זה אפוא הזמן שאין מתאים ממנו, לכאורה, לקיים גם את המשל: חתונה ועת דודים כפשוטם.
ההשכמה לסליחות מובילה ליום הכיפורים, החג של הסליחה. ועל כן נאמר (בסוף מסכת תענית) שלא היה שמח מהיום הקדוש, כי זה זמן כפרה וסליחה וכן בחינת חתונה – מתן תורה של לוחות שניים. הסליחות במשך ארבעים יום הן הפרומו ליום הכיפורים. (דווקא תקיעת השופר של האשכנזים רומזת אולי ליום הדין, לראש השנה. ואינם מתחילים בסליחות אלא לקראת יום הכיפורים. וע' ברמב"ם, הל' תשובה, פ"ג סוף ה"ד.)
שורש הנחמות
אבל גם האשכנזים אינם מבטלים את הבשורה שבהפטרות התקופה – שב דנחמתא: סדרת שבע ההפטרות הפותחות ב"נחמו נחמו עמי". לכולי עלמא נחמות אלו הן התהפכות לטובה של ה"תלתא דפורענותא", שלוש של פורענות הנקראות בשבתות של ימי בין המצרים. תקופה של נחמה אינה אלא שמחה, של גאולה מסוימת המרחפת בחלל אווירו של עולם בעת הזו. לא במקרה יום הכיפורים מתנקז ל"זמן שמחתנו" האולטימטיבי - חג הסוכות.
יש כאן בהחלט מורכבות הדורשת הבנה ופתרון.
הביאור כנראה הוא על פי דברי מו"ר בעל הפחד יצחק, הרב הוטנר, שהיה תלמידו המובהק של הראי"ה קוק במחשבה. הוא הסביר שלמילה נחמה יש שתי הוראות, שלכאורה אין קשר ביניהן: א. חרטה - "כי ניחמתי כי עשיתים" בסוף פרשת בראשית ועוד. ב. ניחום אבלים ופיוס המצטער.
אלא שבאמת שורש שתי הנחמות־התנחומים אחד הוא.
רק כשיש יכולת לשדד מערכות בהסתכלות על המציאות, מתוך התרוממות לספירות עליונות, לתפוס את החיים כ"פלנטה אחרת" - מתאפשרת חרטה. אותו המושג עצמו הוא גם המסייע למתבוסס באפר על מתו, לקבל את פוטנציאל התנחומים. נחמה־חרטה היא הלוז של תהליך התשובה. וממש אותה נקודת הבנה עצמה היא גם הבסיס לגילוי שיש חיים פרט לאלו הפיזיים שנגמרים במוות. הנשמה היא נצחית, ולכן האבל מסוגל ומחויב לקום מעל מתו, לחזור לשגרה ולהתנחם (ר' רמב"ן על דברים, יד, א).
לכן כשרבי עקיבא צוחק כשהוא רואה את סימני החורבן, בסוף מסכת מכות, בשעה שחבריו מתאבלים, הוא מסביר להם את עמדתו על פי אותה נקודה עליונה שלעיל. והם משיבים לו: "ניחמתנו, ניחמתנו" (על בסיס הכפילות "נחמו, נחמו" שבהפטרה. מהרש"א, שם). הוי אומר שר' עקיבא הגדול מציג זווית השקפה חדשה על החיים הפרטיים ואף על ההיסטוריה. בזווית זו גנוזים הן התנחומים וכן החזרה בתשובה.
בתחנונים אובילם
חז"ל בפסיקתא (הובאה בתוספות במגילה לא, ב בד"ה ראש חודש) מציינים ששבע הפטרות דנחמתא מסתיימות ב"תרי דתיובתא" - שתי הפטרות של תשובה. אלו הנקראות בצום גדליה ובשבת שובה. והם הם הדברים; הנחמות והתנחומים משתלבים בתשובה ומכינים אותנו לקראתה.
זאת ועוד, אלול מייצג את ההתחלה של ארבעים הימים שהם של פיוס ונחמה, בעקבות הכעס על חטא העגל. אחר ארבעים האמצעיים, שהיינו נזופים (החל מי"ז בתמוז ועד סוף אב, שרק אז, לפי מנהגים אחדים (ע' במשנה ברורה סי' תקנ"א סק"ב) מסתיימת התקופה שנאמר עליה "ממעטין בשמחה"), משה עולה שוב אל הר סיני ויורד בסוף ארבעים הימים האחרונים, עם לוחות שניים בידו, ביום הכיפורים. ארבעים ימים אלו מייצגים כבר סליחה וכפרה - ימי שמחה.
אין מקור, לא מהתורה ואף לא מדרבנן, לנדרש מהיהודי שומר המסורת; לא בנעשה באלול בפרט ולא בפרקי זמנים אלו בכלל. הכול כמעט לוט בערפל. כמו שמצוי לעיתים, רק מנהג ישראל מצליח לתת ביטוי מה אחר הצצה לרובדי העומק של קטע זמן זה במעגל לוח השנה היהודי.
יש כאן דיאלקטיקה פרדוקסלית, שבה שמחה ופחד משמשים בערבוביה. זו נרמזת בפסוק "גילו ברעדה" (תהילים ב, יא לפי האבן עזרא, שם). לעיתים דווקא דמעות של שמחה הופכות לכאלו של צער ודאגה, והן אלו שחוזרות שוב לשמחה – הפעם עמוקה יותר - בשלב שלישי.
טבעם של יהודים והנהגת ה' אף פעם לא היה פשוט. מסתמא יש כאן יסודות הלקוחים מעולמות הגאולה העתידית: "בבכי יבואו בתחנונים אובילם" (ירמיה לא, ט. ור' רד"ק על אתר).
מי יודע? אולי הפתרון הנ"ל הוא גם הכיוון להבין את האנדרלמוסיה השוררת בעולם בכלל ובארצנו בפרט בנגלה, לנגד עינינו. כל המבקש מרגוע יתבונן במילות שיר המעלות הנאמר לפני ברכת המזון של שבתות וימים טובים. שנה טובה.
מתוך העיתון 'בשבע'
הכותב הוא רב השכונות רמת שרת ורמת דניה בירושלים
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.

מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.

אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.

חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.

שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.

לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.









