ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- עבודת ה', מצוות ותשובה
- תשובה
אף ש"י עגנון, החסיד הגליצאי, כותב (ב'ימים נוראים') שכבר מעת שהיו מברכים ראש חודש אלול, הדגים שבנהר הוויסלה, שעבר בבוצ'ץ', היו קופצים מהתרגשות ומחרדה, ואף המשרתת הנוכרייה בבתי היהודים נכנסה למעין פחד ועגמומיות.
עד היום בישיבות מסוימות אוסרים על תלמידים להיפגש לצורך שידוכים, ובוודאי להתחתן, באלול.
אך מה לעשות, כמעט כל הרמזים על אלול גם רוויים אופטימיות ואהבה. אלול כראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי", פירושו בנמשל חתונה בעליונים בין הרעיה, כנסת ישראל, ובין הדוד, הקב"ה, הנחשב לאהוב. זה אפוא הזמן שאין מתאים ממנו, לכאורה, לקיים גם את המשל: חתונה ועת דודים כפשוטם.
ההשכמה לסליחות מובילה ליום הכיפורים, החג של הסליחה. ועל כן נאמר (בסוף מסכת תענית) שלא היה שמח מהיום הקדוש, כי זה זמן כפרה וסליחה וכן בחינת חתונה – מתן תורה של לוחות שניים. הסליחות במשך ארבעים יום הן הפרומו ליום הכיפורים. (דווקא תקיעת השופר של האשכנזים רומזת אולי ליום הדין, לראש השנה. ואינם מתחילים בסליחות אלא לקראת יום הכיפורים. וע' ברמב"ם, הל' תשובה, פ"ג סוף ה"ד.)
שורש הנחמות
אבל גם האשכנזים אינם מבטלים את הבשורה שבהפטרות התקופה – שב דנחמתא: סדרת שבע ההפטרות הפותחות ב"נחמו נחמו עמי". לכולי עלמא נחמות אלו הן התהפכות לטובה של ה"תלתא דפורענותא", שלוש של פורענות הנקראות בשבתות של ימי בין המצרים. תקופה של נחמה אינה אלא שמחה, של גאולה מסוימת המרחפת בחלל אווירו של עולם בעת הזו. לא במקרה יום הכיפורים מתנקז ל"זמן שמחתנו" האולטימטיבי - חג הסוכות.
יש כאן בהחלט מורכבות הדורשת הבנה ופתרון.
הביאור כנראה הוא על פי דברי מו"ר בעל הפחד יצחק, הרב הוטנר, שהיה תלמידו המובהק של הראי"ה קוק במחשבה. הוא הסביר שלמילה נחמה יש שתי הוראות, שלכאורה אין קשר ביניהן: א. חרטה - "כי ניחמתי כי עשיתים" בסוף פרשת בראשית ועוד. ב. ניחום אבלים ופיוס המצטער.
אלא שבאמת שורש שתי הנחמות־התנחומים אחד הוא.
רק כשיש יכולת לשדד מערכות בהסתכלות על המציאות, מתוך התרוממות לספירות עליונות, לתפוס את החיים כ"פלנטה אחרת" - מתאפשרת חרטה. אותו המושג עצמו הוא גם המסייע למתבוסס באפר על מתו, לקבל את פוטנציאל התנחומים. נחמה־חרטה היא הלוז של תהליך התשובה. וממש אותה נקודת הבנה עצמה היא גם הבסיס לגילוי שיש חיים פרט לאלו הפיזיים שנגמרים במוות. הנשמה היא נצחית, ולכן האבל מסוגל ומחויב לקום מעל מתו, לחזור לשגרה ולהתנחם (ר' רמב"ן על דברים, יד, א).
לכן כשרבי עקיבא צוחק כשהוא רואה את סימני החורבן, בסוף מסכת מכות, בשעה שחבריו מתאבלים, הוא מסביר להם את עמדתו על פי אותה נקודה עליונה שלעיל. והם משיבים לו: "ניחמתנו, ניחמתנו" (על בסיס הכפילות "נחמו, נחמו" שבהפטרה. מהרש"א, שם). הוי אומר שר' עקיבא הגדול מציג זווית השקפה חדשה על החיים הפרטיים ואף על ההיסטוריה. בזווית זו גנוזים הן התנחומים וכן החזרה בתשובה.
בתחנונים אובילם
חז"ל בפסיקתא (הובאה בתוספות במגילה לא, ב בד"ה ראש חודש) מציינים ששבע הפטרות דנחמתא מסתיימות ב"תרי דתיובתא" - שתי הפטרות של תשובה. אלו הנקראות בצום גדליה ובשבת שובה. והם הם הדברים; הנחמות והתנחומים משתלבים בתשובה ומכינים אותנו לקראתה.
זאת ועוד, אלול מייצג את ההתחלה של ארבעים הימים שהם של פיוס ונחמה, בעקבות הכעס על חטא העגל. אחר ארבעים האמצעיים, שהיינו נזופים (החל מי"ז בתמוז ועד סוף אב, שרק אז, לפי מנהגים אחדים (ע' במשנה ברורה סי' תקנ"א סק"ב) מסתיימת התקופה שנאמר עליה "ממעטין בשמחה"), משה עולה שוב אל הר סיני ויורד בסוף ארבעים הימים האחרונים, עם לוחות שניים בידו, ביום הכיפורים. ארבעים ימים אלו מייצגים כבר סליחה וכפרה - ימי שמחה.
אין מקור, לא מהתורה ואף לא מדרבנן, לנדרש מהיהודי שומר המסורת; לא בנעשה באלול בפרט ולא בפרקי זמנים אלו בכלל. הכול כמעט לוט בערפל. כמו שמצוי לעיתים, רק מנהג ישראל מצליח לתת ביטוי מה אחר הצצה לרובדי העומק של קטע זמן זה במעגל לוח השנה היהודי.
יש כאן דיאלקטיקה פרדוקסלית, שבה שמחה ופחד משמשים בערבוביה. זו נרמזת בפסוק "גילו ברעדה" (תהילים ב, יא לפי האבן עזרא, שם). לעיתים דווקא דמעות של שמחה הופכות לכאלו של צער ודאגה, והן אלו שחוזרות שוב לשמחה – הפעם עמוקה יותר - בשלב שלישי.
טבעם של יהודים והנהגת ה' אף פעם לא היה פשוט. מסתמא יש כאן יסודות הלקוחים מעולמות הגאולה העתידית: "בבכי יבואו בתחנונים אובילם" (ירמיה לא, ט. ור' רד"ק על אתר).
מי יודע? אולי הפתרון הנ"ל הוא גם הכיוון להבין את האנדרלמוסיה השוררת בעולם בכלל ובארצנו בפרט בנגלה, לנגד עינינו. כל המבקש מרגוע יתבונן במילות שיר המעלות הנאמר לפני ברכת המזון של שבתות וימים טובים. שנה טובה.
מתוך העיתון 'בשבע'
הכותב הוא רב השכונות רמת שרת ורמת דניה בירושלים
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
