ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ימים נוראים
- עשרת ימי תשובה
- ספריה
- דרשות לימים הנוראים
- עשרת ימי תשובה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל
אי ידיעה זו, שכוללת בתוכה חרדה פנימית, חרדה מעוצם הדין, אם תמצה עומק הדין. כשכל באי עולם עוברים כבני מרון, מעללי איש ותחבולותיו, כל הדברים הגלויים והנסתרים כל מחשבות הלב הספונות, אשר רבה הבושה גם אילו היו נראים לעין חבר, הכל, הכל נגלה ומובא בחשבון מדוקדק ומדוד. מאידך גיסא, יש בה גם ציון של שמחה, שמחה אמנם פנימית, להט נפשי המכוסה במעטה של רצינות מתוחה - "אל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח' י'), וההלכה על עטיפת לבנים, שלא כדרכו של עולם. מורגש כי יש כאן זה שאנו קוראים: "גילו ברעדה", לא שמחה רעשנית, אבל התלהבות קדושה פנימית שאין עצב עמה.
מה מקור לשמחה זו? הימים הם ימי דין, ימי הגברת גנוני מלכות, אבל עדיין מה מקום לבן-אדם לשמח ממלכות זו? "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם" (ר"ה טז, א) - אם גזירה היא נקבל, אבל עדיין מה מקום ל"חדות ה' היא מעוזכם"?
"'וייצר את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו, ויפח באפיו נשמת חיים', ומאן דנפח מדיליה נפח (תניא פ"ב ע"פ הזהר). האדם יש בו משהו, עד כמה שבכלל יכול להיות דמיון בין אין סוף לסופי, משהו מההדמות לקונו. ועיקר הדברים בזה היא במדת החופש הבלתי מוגבל, שהאדם הוענק בו. "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג, ב), הרי זה חוץ ממש. עד כדי כך, שגם היסורים הגדולים ביותר אין בהם עדיין בכדי להעמיד את האדם במצב של אונס - "רשעים אף על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה" (עירובין יט, א). "ראה נתתי לפניך היום ...ובחרת בחיים" (דברים ל, טו ו-יט). זוהי עצה טובה שהקב"ה יעץ, כאדם המיעץ את בנו שיצא כבר מרשותו. אולם, אם באדם הרי זאת מציאות מוכרחת, אצל הקב"ה זהו מעשה מכוון, זהו החסד הכי גדול שיכול להצטייר, שהרי בכל רגע ורגע הקב"ה מחדש מעשה בראשית, עד שאילולי דבר ה' לא היה נצב, לא היה העולם מתקיים, ויוצא שברגע זה שעושים עבירה מקבלים חיות מכח האלקי, ויוצא שבכח האלקי עוברים על דברו. הרי זה נורא להעלות על הרעיון, אולם לכאן הגיעה מדת החסד, לתת לגמרי יד חפשיה בכדי שהמעשים שהאדם עושה יהיו לגמרי נובעים מרצונו העצמי, החפשי לגמרי, מבלי כל אפשרות השפעה חיצונית.
"בכסה" הוא איפא לא רק בשבילנו, כ"א, כביכול, בשביל הקב"ה בעצמו. רגע לפני זה הן לא נשללת הבחירה להיות צדיק גמור ולהפוך ממילא את כל העולם כולו. וזהו "על מנת שתמליכוני עליכם", צמצם, כביכול, את השגחתו וכוחו לגלותו רק באותה מדה שיש בחירה ורצון מצדנו להמלכתו, ולא יותר. תלויה איפא מלכות ה' בעולם באדם, ובפרט באדם מישראל. וזהו "שאלו מאה"ש לפני הקב"ה: מתי חל ר"ה? א"ל: ולי אתם שואלים? - אני ואתם נרד לבי"ד של מטה" (ילק"ש תהילים פ"א תתל"א). אמנם ברור, שהאדם צריך להבין כי בתנאי החופש שניתנו לו אין לו לנצלם לדברים אחרים, לפריקת עול, אלא להכיר ולקבל עול מלכות שמים, "ובחרת בחיים". יש בן-חורין ויש עבד שאצלו הפקרא העיקר. והקב"ה אומר הנכם יכולים וראויים לעמוד ברשות עצמכם, היו ראויים לזה. וכשאנו מרגישים את זה, כשנרגיש את הגדלות הטמונה בנו, גדלות שאין אנו חושדים אותה בנו, הרינו מתמלאים רגשי חדוה ותודה לאלקים ורצון למלאת רצונו, כי הרי זה רק מדת דרך ארץ של האדם בן-החורין כלפי קונו.
כטל נחומים רועפים עלינו דברי הנביא אשר קראנו היום, דברי תוכחה רוויה כאב ורחמים: "שובה ישראל" וכו' "כי כשלת בעוונך" (הושע יד, ב). כי אכן יש להודות לפחות בזה - כשלנו. אשר לב לו להבין ולכאוב מצטרף לזה מתוך הכרה מלאה. הננו רואים את דברי התורה הולכים ומתאמתים לאטם: "והפיץ ה' אתכם בעמים וכו' ועבדתם שם וכו' ובקשתם משם את ה' אלקיך וכו'"(דברים ד, כז-כט). אמנם לעת עתה עדיין נמצאים במצב הביקוש, אבל הרי ההבטחה נתונה שם: "ובקשתם" - "ומצאת".
מפעם לפעם אנו שומעים חזרה במילים שונות על דברי הנביא: "אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד). הננו שומעים אי פה אי שם כי אין לנו לסמוך על אשור, הננו שומעים גם התאכזבות בכח סוסנו אנו, ולבסוף הרהורים העולים מפעם לפעם על השטח על האכזבה מהאלהת מעשי הידים ועמל הכפים.
מפלס לו אט אט את נתיבו בבטחה דבר האלקים: "שובו בנים שובבים" (ירמיה ג, כב). האזנים האטומות מתחילות להבחין משהו, ובלב אף הוא באה תזוזה.
ויש ומחשבה מנקרת במח אם הם כך, אנו על אחת כמה וכמה? אם באה התפכחות בחוגים הרחוקים אשר היו בטוחים בשלילתם, אשר היו גאים בכפירתם, אנו שתמיד משכנו את יניקתנו מהשורש, הרי מעכשיו היינו צריכים לפכות ממש רעננות, היינו צריכים להיות המעיין ממנו ישקו העדרים, המטבע אשר עליו יאמר: כזה ראה וקדש. ואולם למרבית הצער אנו על מקומנו עומדים. אנו, דוקא אנו.
"יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו" (ישעיה כט, יג). אם התוכחה שבתורה נאמר עליה: "והפלא ה' את מכותיך", כאן נאמר: "הפלא ופלא". מושג "מלומדה" פירושו דבר מושלם וגמור. במקום אשר בתורה אנו מוצאים תמיד את המושג לימוד על היראה, כאן התחלף במושג "מלומד", יודע כבר. על יראת ה' נאמר: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין" (משלי ד, ה), ישנה יראה קלה מושרשת מבית אבא, מושרשת מהחדר, יראה לפי התפיסה הילדותית, יראה שהיא מצד אחד מדכאת ומאידך מפחידה, אבל לא יראה מרחיבת לב, מרנינת הדעת, משמחת נפש.
ה"מלומדה" אינה מרשה בקורת. היא יודעת את הכל על בוריו, וכמובן שאין לה מקום לטעות, וכמובן שאין לה מה ללמד. הא כיצד? אני לא בסדר? לא ולא, לא יתכן.
"מלומדה" זהו שריון הפלדה שמבעדו לא יחדור שום הרהור תשובה, לא יחדור גם אם יחזור בתשובה - הרי גם התשובה היא "מלומדה".
וכך עומדים אנו בתפילה בימים קדושים ושוכחים כי תפילה אינה עושה אלא מחצה (ויק"ר י'), כלומר התקרבות מצדו של הקב"ה, אבל ההשפעה צריכה למצוא מקום מוכן לה ואם אין זז בלב מאומה, ואם אין חרטה על העבר וקבלה על העתיד ה"ז כלום ממש - "מסיר אזנו משמע תורה, גם תפלתו תועבה" (משלי כח, ט).
נקח לדוגמא תפילה קטנה הנאמרת יום יום בסיום שמונה עשרה "ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה". נחשב נא ברצינות, האם חושבים אנו ע"ז מתוך הכרה מלאה?
"'לא יהיה בך אל זר', איזהו אל זר שבגופו של אדם? - זה יצה"ר" (שבת קה, ב). ישנה תכונה אצל האדם הרואה בעצמו אלהות, החושבת שבשבילה נברא העולם. ו"בך" לכולם נאמר כל אחד מצווה לבדק אחר ה'אל הזר' הנמצא בקרבו, האורב בתוך גופו פנימה, העושה לאל את כל פעולותיו ומאמציו.
"'השיבנו' - אמרה כנס"י לפני הקב"ה: שלך הוא. א"ל: שלכם היא. א"ל: שלכם היא, שנאמר: 'שובו אלי' וכו'. א"ל: שלך הוא שנאמר: 'שובנו אלקי ישענו'. לכך נאמר: 'השיבנו ונשובה'" (איכ"ר ה') וכו'. לכאורה, אינו מובן הויכוח. אולם, כשאנו בודקים את עצמנו, את כוחות נפשנו ואנו רואים אותם בכל כיעורם נדמה לנו שאין לנו שום כח עצמי. לא כן הקב"ה, הרואה כי יש ויש בנו הכח ואם אמנם ודאי "שאם אין הקב"ה מסייעו אינו יכול לו" (קידושין ל, ב), הנה ההתחלה היא מוכרחה לבא מידו של האדם וזהו שמסיימים: "שובנו אלקי ישענו", שגם שובנו אנו תלוי הוא בסייעתא דשמיא.
"על מנת שתמליכוני עליכם" (ר"ה טז, א). כביכול, אין מלכות בלי המלכה. גנוזים באדם כוחות אלקיים והוא צריך לגלמם. והנה ניתנו לנו הימים האלה בהם ה' קרוב, בהם יש התעוררות לתשובה. בין מיצרי שנים, כשמתנגש העובר עם הנצח. טפחות נתונים ימינו ואין יודע קיצו. כש'המלך אביון' עומד מול ה'מלך עליון', מתנדף חיש מהר רגש הגאוה המנופחת ותחת זה באה הרגשת היראה של קבלת עול מלכות שמים, ורצון אמת לעבדו באמת. כיצד צריך אדם להתוודות בערב יוה"כ: מודה אני כל רע שעשיתי לפניך בדרך רע הייתי עומד וכל מה שעשיתי לא אעשה כמוהו. הה"ד: "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו" (ויק"ר ג). החידוש שאנו לומדים בזה הוא, שכאשר יש דרך רעה ממילא התוצאות רעות, והדרך הרעה היא 'אל הזר' שבגופו של אדם, זהו הצפוני שצפון בלבו של אדם (סוכה נב, א).
אם נדע את זה, אז נבין כי העבודה העיקרית היא: שתמליכוני עליכם. לא פעולת תעמולה תביא לידי זה, אלא עבודה עצמית מעמיקה. הרגשה זאת אם נעמיקה כראוי פותחת בפנינו אפקים חדשים לא שערנום, עושה אותנו לאדוני המעשים, מכניסה בנו את ההכרה כי אכן בידינו לעשות הרבה לעולם כולו. כל אחד יכול לקרב את ביאת המשיח, כל מעשה יכול לקרבו. או אז נעשה יותר רציניים, יותר מחשבים במעשינו, ויותר ויותר שמחים בחלקנו.
(מכת"י)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
