בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עשרת ימי תשובה
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • עשרת ימי תשובה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

undefined
6 דק' קריאה
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: מפני מה אין אומרים ישראל שירה לפניך בר"ה וביוה"כ. אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה" (ראש השנה לב, ב). תמוה הדבר, שהמלאכים, שיודעים מה זה יום הדין ("ומלאכים יחפזון" וכו'), ישאלו שאלה מעין זו.

"'שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעוונך'... עד כסא הכבוד" (יומא פו, א). הדרישה היא לתשובה רבתי. לכאורה, יש מקום לדבר עוד הרבה עד שנגיע לדבר על תשובה מלאה ושלמה. בראש ובראשונה נדמה שיש לבקש, שכל הציבור, שאינם יודעים מה זה שבת וכו' הם יחזרו ויגיעו למצבנו. ואילו כאן תשובה - עד ה'!

הענין הוא שאין תשובה אם אינה מגעת עד כסא הכבוד. אם לא נעקר השורש הפורה רוש, הוא פורח ומפרה וכל העמל של התשובה למחצה הוא לריק. רואים זאת בבן סורר ומורה, שקבעו שסופו ללסטם וכו' (סנהדרין עא, ב), כלומר במובן של בטחון מלא, שלא יתכן אחרת בדרך הטבע. וזהו גם: "הרואה סוטה יזיר עצמו מן היין" (סוטה ב, א), כי יש לעקור הגורם היסודי, ואם לא עקרו היסוד לא יעזור כלום. ההמשך הוא הכרח התפתחותי שאי אפשר להמנע ממנו.

לומדים כאן עוד דבר: "הרואה סוטה יזיר עצמו " - בכוונה שזה יעזור גם במובן כללי, שלא תרבינה סוטות. כי איזה קלקול שבנו מרבה קלקול אצל אחרים. "ת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה" (שבת קיד, א). וזה ללא גוזמא, כי זהו - משניאו (שם). ואם הת"ח מרשה לו לעצמו כך, הרי שמכאן היתר לאחרים פי כמה וכמה. וגם במובן פנימי - המעשה הטוב משפיע, ונקודה פסולה פוגמת הכל.

אנחנו נלחמים עכשיו על צביון הדת בארץ. אילו לא היו יכולים להצביע על אותן נקודות חלשות שישנן אצלנו, כי אז היו הדברים נשמעים. מעכשיו הרי אומרים: אף כאן אין כונה לשם שמים, ומכאן שאפילו במקום שכן מכוונים, אין זה משפיע. סיפור המעשה בדידי באשה מכוסת שערות ראשה, שנתפסה בקלקלתה כשהערימה על הנהג להכחיש שנות ילדתה, שזה גרם לחלול שם שמים. וכהנה רבות. וע"כ חזרה עד כסא הכבוד של ישראל היא היא שמחזירה הכל. "כי כשלת בעוונך", עוון מזיד, כשלון שוגג, כי המזיד האחד מוליד כשלונות על גבי כשלונות.

זהו תוכן התפילה "וידע כל פעול" וכו', אולם ה"ז ענין של בחירה. אלא שאמרו (ע"פ שהש"ר ה' ב'): "פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" וכו'. התוכן, כי פתחו של אולם פתוח ועומד. "באוהל מועד נשמע הקול ובחוץ נפסק, יכול קול חלש ת"ל קול ה' בכח וכו'" (תו"כ לתחילת ויקרא). בתוך המקדש, בתוך האולם, בבתי הישיבות וכו' רועם קול ה' בכח, אולם הוא נפסק בפתחו של אולם, ובכדי שלא יפסק יש לפתוח פתחו של מחט. מחט הוא הכח המחבר והמאחד. כל עוד שהם שני עולמות, החול והקודש, אין השפעת החודו של מחט, המקשר החול עם הקודש הוא המזרים קודש לחול.

וזהו תוספת חול על הקודש שביוה"כ, שאל"כ הקודש לחוד והחול לחוד והאמת היא רק בסידור, ומכאן חילול השם, ומכאן שהקודש נעשה טפל לחול, ומכאן שהקודש מתבטל ונטמא. החודו של מחט הוא בידי אלה העוסקים בחולין על טהרת הקודש ומוסיפים מן החול על הקודש.

"וידע כל פעול" וכו', כי אין אוה"ע מסוגלים מצד עצמם, אבל "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י), "אין חיה רעה שולטת באדם אא"כ נמשל עליו כבהמה" (סנהדרין לח, ב). שם ה' משפיע מאליו ומפחיד. התיקון בא ראשית ע"י תיקון עצמנו ביסוד והתחלה של הטובים והחשובים והמשך בכלל ישראל ואז - "וידע כל פעול" וכו'. בהכרח.

ומעתה נביא עוד מאמר (דברים רבא ב' י"ד): "שאלו המלאכים מתי ר"ה ומתי יוה"כ וכו' אני ואתם נרד לבי"ד של מטה" וכו'. עובדא זאת של גדלות האדם, שאין ר"ה בלעדיו, הוא הפותח והוא המביא, הפתיעה המלאכים. והם חזרו ושאלו: "מפני מה אין אומרים ישראל שירה", הרי כאן מתגלית גדולתם. וענה הקב"ה שהיא הנותנת, כל עוד שספרי מתים ג"כ פתוחים, והרי בידם של ישראל להפכם ממתים לחיים. א"כ לא הגיעו לתעודתם, כי כגודלה של האפשרויות כן גודל האחריות.

וזהו המאמר ביומא (פו, ב): "שתשובה מקרבת הגאולה" ומוכיח זאת מפסוק "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב" (ישעיה נט, כ), ולכאורה הרי פסוק בתורה הוא: "ושבת עד ה' אלקיך וכו' ושב ה' את שבותך" (דברים ל, ב-ג). אלא שזהו רק בתשובת הכלל, ובא ללמדנו שגם לשבי פשע ביעקב, שאין זה אלא רק יחידים, בסופו של דבר יביא לידי תשובה מלאה - "ובא לציון גואל"

* * *

"אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביוה"כ. אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה" (ראש השנה לב, ב). לכאורה אינו מובן מהי השאלה, וכי משו"מ היה לומר שירה בימי הדין.
"אחת שאלתי וכו' שבתי בבית ה' וכו' ולבקר בהיכלו" (תהילים כז, ד) - סתירה מרישא לסיפא.

חידושו של דוד המלך ישראל היה בשילוב הזה, בהחדרת התורה בענפי החיים אשר היו מתחשבים רק עם החישובים המעשיים.
תוספת חול על קודש, אין פירושו הארכת הקודש, אלא חול שהוא תוספת על הקודש. ויש המובן בעבודת האדם, הארת החול באור של קודש, פריצת חומת ההבדל שבין החול לקודש.

"פתחו לי פתח כחודה של מחט" וכו' (ע"פ שהש"ר ה' ב'). פתחו של אולם, אליבא דאמת, פתוח ועומד, אולם קיימת מחיצה, מחיצה דקה, מחיצה חלושה, אולם מחיצה בכל זאת. הטרגיקה של הדבר הבנוי על חוק הבחירה החופשית.

"קול ה' בכח", ועם זאת, הרי רק "וידבר אל משה", אין הקול נשמע ואין הקול עובר את פתחו של ביהמ"ק, פתחו של אולם (עפ"י תו"כ לתחילת ויקרא). מבנה העולם הוא כך, שרק האדם מסוגל וקרוא לפתוח הפתח אל פתחו של אולם. וע"כ יתכן שיש זרמים חזקים של קדושה ואין הם מורגשים, ואף הימים הנוראים יכולים לעבור ולא להשאיר הד ולא להכיר בהם בעולם המעשה.

וכשלא נפרצת המחיצה שבין החול לקודש, שאין הקול עובר הלאה מפתחו של אולם, מצטופף הציבור היודע וחש שיש דבר כזה בפתח האולם, ונשאר שאר הציבור מבחוץ ולא חל ומרגיש מה מתרחש שם בפנים, ואין הללו מבינים את הללו.
דוד מלך ישראל השכיל לפתח את הפתחו של מחט, למצא את דרך האיחוי, את החוליא המקשרת שבין שני העולמות. לעומת אלה המסתגרים פתח את מלכות ישראל בתור מלכות התורה.

במאבק הזה אנו נתונים, לעומת חלק המצטופף באולם עצמו, הציבור שלנו נתון במאבק עצמי מתוך נסיון של צירוף מלאכותי של קודש וחול. אנו קרואים למיזוג אורגני בין שני החלקים. להוסיף מן החול על הקודש. לא שזה פוסק מלהיות חול, אלא שעם היותו חול הוא מהוה כסא לקודש. הוא אולי מסתמל בצירוף הזה של ערב יוה"כ שמצד אחד "כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי" (יומא פא, ב), מצד שני חיוב התוספת, ה"ז כאילו לגלות שגם האוכל והשתיה היא תוספת ליוה"כ.

תוספת חול על הקודש, היינו שהבניה ספוגה הכרה שלא כוחי ועוצם ידי וכו', שמה שהיה צריך להגיע ורק זה הוא שמגיע וכל מאמץ הוא גם מיותר גם ללא הועיל. תוספת חול וכו' היינו שלא יתכן להגיע לאיזה דבר של קיימא כשזה בנוי על איסורים. תוספת חול היינו לשמור על יהדות של שיראים, של מסירות נפש עבור הזולת, גם כשלבושים בבגדי עבודה. תוספת חול, היינו שדיני התורה יהיו מסוג זה, שאלכסנדר שמע עליהם מעבר להרי החושך (ילק"ש תהילים ל"ו תשכ"ז). שלא יהיו מלווי ריבית נושכי נשך גם ע"י היתר עסקה משל שומרי תורה, שיהו מצויינים בחיים צנועים ללא רדיפה אחרי מותרות.
לזה קרוא עם ישראל בעמים, לזה קרואים החשובים בקרב העם עצמו. ותפלתנו: "וידע כל פעול" וכו' היא מצד אחד מופנית כלפי מעלה ומצד שני מופנית אלינו, לפתח של חודה של מחט.

"כשמתכנסין מלאכי השרת לפני הקב"ה לומר: אימתי ר"ה ואימתי יום הכפורים, הקב"ה אומר להם: לי מה אתם שואלים, אני ואתם נלך אצל בית דין של מטה" (דב"ר ב' י"ד). התפקיד הוא של ישראל לעשות ר"ה ולעשות יוה"כ. ישראל כעם ה' אינו מצמצם את דבר ה' במפתנו של אולם. הוא קרוא לפתוח את ה"פתחו של מחט", ליצור את הטיפוס של יושב בית ה' כל ימי חייו, שהופך את הבית לבית ה', שהופך את השדה למקום שיח עם קונו.

אנחנו נמצאים במאבק על הדמות של עם ישראל, מאבק שהוחרף ביותר. אבל צריך לציין שאותה אי הבנה הגדלה והולכת היא משום שעדיין אנו נמצאים במאבק פנימי של ההצלחה למיזוג זה, של תוספת חול על הקודש. לא במובן של הגדלת האולם, אלא במובן של החוט והמחט, הפותח פתח לפתחו של אולם. אותו מאבק שצריך לשמש פתח למאבק יותר גדול בין אור וחושך, אשר יכניס חיים גם לאוה"ע הקרויים מתים.

והוא הענין שבו פתחנו, היא השאלה אם כך מתגלה ומתבלט כוחם של ישראל בר"ה, הרי מן הדין שיאמרו שירה. וע"ז התשובה: עדיין ספרי חיים ומתים פתוחים, עדיין לא תוקן עולם במלכות שדי.

(מכת"י)
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il