ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ימים נוראים
- עשרת ימי תשובה
- ספריה
- דרשות לימים הנוראים
- עשרת ימי תשובה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל
הנה ראינו (בדברי ההלכה שלא הובאו כאן - העורך) שתי מצוות - לשמוע ולתקוע. ארבעים ותשע שנים מצווים על השמיעה, וביובל - שנת החמישים, מצווים להשמיע, לתקוע.
"וקראתם דרור בארץ" (ויקרא כה, י) - תלוי בתקיעה, אם לא תקעו לא יוצאים לחפשי (ר"ה ט, ב). התקיעה היא העושה יובל, אולם עוד יותר מזה היא מכשירה את העולם ליובל. אין זה סתם אקט של מעשה תקיעה, כי ע"כ "וקראתם דרור בארץ" אין אף זה רק מעשה המצטמצם בצדו הטכני. עבדים אלה הן בעצם היו יכולים להשתחרר מאז, הן בעיקר זה נוגע לנרצעים, והללו ברצונם נשארו בעבדותם. א"כ, אם היה רצון שלא לשעבד בהם, היה אפשר פשוט לא לחדש דין רציעה. ע"כ, שלא היתה מגמה למנוע בידם, ע"כ, שעכשיו אכשר דרא, וכיצד?
הגמרא (ר"ה ח, ב) מספרת על עבדים אלה שבין ר"ה ליוה"כ "לא היו נפטרין לבתיהן, ולא משתעבדין לאדוניהם, אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן". ותמוה - לשמחה מה זו עושה? הן טענו: "אהבתי את אדוני", ומה פתאום נתחשק להם לצאת?
אלא, תוכן הדברים: שהרי "אהבתי את אדוני" אינה סתם אהבה שאינה תלויה בדבר. אנו לומדים בתורה: "כי טוב לי עמך" - עמך במאכל וכו' (קידושין כ, א), ולא עוד אלא שיש להעדיף העבד על עצמו, ומוסר הכר היחידי לעבד (תוס' שם), וגם אשתו ובנו, היינו השפחה הכנענית שזילא ליה שכיחא ליה וכו' (גיטין יג, א). אלא שטוב זה הוא יחסי לפי מעמדו הרוחני, ולא רק הענין של השפחה הכנענית, אלא גם היין הישן שמקבל (קידושין שם), אם ישים אל לבו בשעה שהוא מקבל, הרי יש מי שנותן. שכן האדון מוותר מרצונו ונותן לו. האדון איפא מראה דוגמא של ויתור, של שימת דגש על הצד הרוחני שבחיים, על קיום המצוה שעדיף על ההנאה הגשמית. ארבעים ותשע שנים נמצא העבד אצל אדוניו ורואה סדר התנהגות אחרת, ורואה הערצת ערכים אחרים מאלו שנראים בעיניו כתכלית הכל, וזה צריך להשפיע.
הוא הדין חזרת השדות. "צא וראה כמה גדול אבקה של שביעית. אדם נושא ונותן בפירות שביעית וכו' מוכר את שדותיו וכו' (שם). הרי שכל זה נובע מאי עמידה בנסיון, מהערכת הרווח הרגעי על קיום המצוה ועל הבטחון בה'. והנה הוא רואה לפניו שבע שמיטות שהאדון שלו מתנהג אחרת, והוא גם רואה שהוא מצליח ואדוניו הוא האדון, אשר לא נשא ונתן בפירות שביעית ודוקא הוא ירד מנכסיו, הרי לפניו לימוד גדול מתוך המוחש.
שנת היובל, התקיעה, היא רק בבחינת המכה בפטיש. עכשיו כבר יש להניח שנשתנתה הכרתו אחרי שמיטות שנים של חינוך בבית האדון, ואין לך הוכחה גדולה מזה, משמחתו לצאת לחירות. "ועטרותיהם בראשיהם", ה"ז בטוי ממין זה שחז"ל מציירים בו לפנינו עוה"ב - "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז, א). אולי בכדי ללמדנו שגם כאן הוא מעין אותו ענין וכביאור הרמב"ם שם (הל' תשובה פ"ח ה"ב) - דהיינו על שלטון שכלם והבהרת ראיתם. זוהי התקיעה של יובל, שהאדון מחוייב במעשה התקיעה.
אכן, גם האדון אינו אלא בשר ודם, ואם בכל זאת עמד בנסיונו הרי זה הודות לשמיעת השופר שזכה לשמוע במשך השנים שעברו, ע"י שהוא שמע זוכה הוא עכשיו להשמיע, למד ועכשיו מלמד. ומתורצת הערת הטו"א (ר"ה כו, ב) מה ענין זכרונות ושופרות ליובל, כי באמת כלפי העבדים ואלה ששדותיהם חוזרים הרי זה מין ר"ה חדש.
ובכדי לדעת מה לומדים בר"ה, נתעמק בתוכן התקיעות. הנה בגמרא (ר"ה כט, ב) רצו לומר דזכרון קאי על ר"ה שחל בשבת, ולמסקנא אין זה כן, אלא תמיד הוא זכרון תרועה. מה אנו לומדים מהלכה זו של ר"ה שחל בשבת, מה תוכן הזכרון שאנו מגיעים אליו? - הרי הוא, שחשש של עבירה, של שמא יעבירנו, שמתערב במצוה פוגם המצוה עד כדי ויתור על המצוה עצמה. הוא הדבר אשר בעצם אנו לומדים גם מהתקיעות עצמן - טהרה מלאה, שכל תערובת פוסלת ופוגמת. שלשה קולות צריכים - ראשון ואחרון קול ישר הם, האמצעי, תרועה, שבור, אולם הכלל הוא שגודל התקיעה כגודל כל התרועות. את"ל כוונת הדברים היא כך: השמעת הקול הראשון מסמלת מלכות שמים שאנו מקבלים על עצמנו, מסמנת דרך החיים של תורה ומצוות. אולם בהא לא סגי, באה התרועה שפירושה שבירת התקיעה, פירושה ניתוחה לחלקיה לשם גילוי תכנה הפנימי, לשם גילוי המניעים הנסתרים הדוחפים לתקיעה זו, להמלכה זו, לבחון ולבדוק גנזי נסתרות, האם לא מעשה שטן באמצע?
"יפשפש במעשיו וימשמש במעשיו" (עירובין יג, ב) וכביאורו של בעל המסילת ישרים ז"ל (פרק ג). ואכן, זוהי אולי הנקודה המיוחדת של מתן תורה, שגם היא מסתמלת בתקיעת שופר והמבדילה בין יהודים לבין גויים, בין אנשים שתורה להם לאנשים בלי תורה. רגישות מסוימת לעבירה קיימת גם בעולם, גם קין, גם אדה"ר מהרהרים בתשובה, אולם העולם רגיש לעבירה שכולה עבירה, לרע שכולו רע, שאין בו שום תערובת של טוב, של מצוה. אין הוא יודע מה זה פשפוש, מכש"כ, שאינו יודע מה זה משמוש.
כשהרג קין את אחיו ניסה לראשונה להכחיש - "השומר אני אנכי", אולם משנאמר לו: "קול דמי אחיך צועקים" וכו', כשראה שמה שעשה מרעיש עליו אפילו את האדמה השקטה והפסיבית הוא נזדעזע ואמר: "גדול עוני מנשוא". אכן, אמירה זו, כשם שמצד אחד יש בה הודאה, יש בה גם מצד שני גילוי על התפיסה הבלתי מושלמת - הוא מזדעזע רק מפני ש"גדול עוני מנשוא", כי זה כבר עובר כל הגבולות. גם בעולמנו ראינו, שהעולם נזדעזע ע"י רצח ששת מליוני היהודים. אולם, גם קודם ידעו ולא נזדעזעו, כי לא ידעו את הממדים, כי חשבו שאין זה כ"כ טוטלי וברוטלי, כי לא ידעו שזה מגיע לגבול של "גדול עוני מנשוא". אף האומה הגרמנית עצמה נזדעזעה כנראה במקצת, והיא ניאותה לשילומים. אולם כאן ובזה נח גם מצפונם, גם מצפון העולם כולו. הם כפרו חטאם ונתישבה דעתם. אצלנו שגור הביטוי טובל ושרץ בידו, ואין אנו חלים ומרגישים עד כמה ביטוי זה יהודי הוא, כולו יהודי. וכי מה בכך ששרץ בידו, הרי סוף סוף כל גופו במקוה, האם החתיכונת הזאת תעכב כל הטהרה? יהדות מלמדת כך. העולם אינו מבין זאת, להיפך כולו שרץ, עם קצת טבילת קצה האצבע לדעת העולם זה כבר מספיק. וזהו בעצם הריב של העולם כולו. אין לך דבר מתועב על היהדות כמו חזיר, ואין לך אהוב על העולם כמו חזיר. כי חזיר פושט את טלפיו ואומר: טהור אני, כי אצל חזיר יש סימן טהרה, וזהו בשביל היהדות התיעוב. כי ע"י זה הוא יכול לעשות כל תועבה ולומר: טהור אני, כי זה משמש לו כחיפוי, כהסואה. והעולם כולו? הוא סובר שאכן כך הדבר וטלפים טהורות בדין שתחפינה.
נקח את העולם הדמוקרטי, ה"ז עקרון יפה של חופש הפרט, אולם עקרון זה גם פירושו רשות לעני לגווע ברעב כרצונו, בעוד שהשני מתדשן מרוב טוב. דמוקרטיה פירושה מתן יד חופשית של "ענין פנימי" של כל מדינה לעשות כל מה שרוצה, רציחת מדינה את אזרחיה היא אין בה איסור. (וכך כשבא ראש מדינת הרצח הסוביטית לארה"ב כאורח כבוד התחמק מכל שאלה על רקע של מצב היהודים שם בטענה שזהו ענין פנימי). ומהו זה? אם לא חיפוי במקצת מהברק של טוב על הכיעור והלכלוך? הוא הדין המשטר הקומוניסטי, הנה הם מרבים לדבר על ה"שלום", והרי שלום באמת אידאל נאצל הוא, אולם אם ננתח כוונתו מה רצונו בשלום זה, שתכנו כדי שיוכל לבצע את מזימתו בעוד שאין כל אמצעי הגנה, אנו מבינים שלא תמיד השלום משמש כאידאל. "אין שלום אמר אלקי לרשעים" (ישעיהו נז, כא) - ושלום לרשעים רע להם ורע לעולם (סנהדרין עב, א).
כנגד זה רועמים דברי הנביא: "שובה ישראל עד ה' אלקיך" (הושע יד, ב), גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד (יומא פו, א). פירושו, גם בספירות הגבוהות ביותר - עד כסא הכבוד, יש מקום לחטא, יש צורך בתשובה. הפניה היא ל"ישראל", כלומר, לחלק המשובח, שיבדקו הם את מעשיהם - דרך פשפוש ומשמוש. "קחו עמכם דברים", אומרים חז"ל (שמו"ר ל"ח): דברי תורה. כי בלי תורה אי אפשר לבצע זאת, כי בלי תורה קצת טהרה מחפה על הרבה טומאה. לפי היהדות אין פרוטקציה, אדרבא - "סביביו נשערה מאד", והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (שבת קיד, א). כי אין מצוה מחפה על עבירה, אדרבא, עבירה פוגמת המצוה והופכתה למצוה הבאה בעבירה. ת"ח שנמצא רבב על בגדו וכו'. וזהו "השיבנו אבינו לתורתך", ורק אח"כ "והחזירנו בתשובה שלימה לפניך". וכשאנו מתפללים "ובכן תן פחדך", "זכרנו לחיים", "למענך" וכו', עלינו לפשפש ולמשמש באיזו מדה אין מעורבת כאן פניה אישית, באיזו מדה זה באמת למענך.
נקח למשל מערכת הבחירות, לדידהו לא הוי מומא ה'לכבוד עצמו' של המועמדים, אולם אצלנו ה"ז מום גדול. הרי גם כלפי הקב"ה במתן עשרת הדברות היתה האמרה החריפה ביותר שהיתה צריכה לשמש כתריס בפני קול ה': "לכבוד עצמו הוא דורש" (קידושין לא, א). ואנן מה נעני אבתריהו? זהו התוכן של התרועה הבאה אחרי התקיעה, שרק אחרי הבדיקה הנכונה חוזר הקול על תיקונו ובאה התקיעה לבסוף.
תוכן זה של תשובה אנו מוצאים אצל ראובן. אצל קין אומרים חז"ל (ב"ר כ"ב י"ג): "ויצא קין מלפני ה'" - כגונב דעת עליונה וכמערים. לא היתה זאת תשובה של ממש, רק לפי גודל החטא. היתה זו תשובה לחצאין, ע"כ אמרו אצלו: "עשיתי תשובה ונתפשרתי". תפילתו עשתה מחצה, כי תשובתו היתה חצויה. לא כן אצל ראובן, הוא בא משקו ותעניתו. במעשה בלהה עשה ראובן מעשה מתוך מחשבה טובה, מתוך רצון עשית מצוה בלבל יצועי אביו, כי תבע עלבון אמו. אולם אביו העמידו ע"ז והוא הבין וחזר, הוא למד להכיר שיכול להיות שאדם נדמה לו שזה מצוה וזוהי עבירה, ומתוך נקודת מבט זו בדק מכירת יוסף. גם שם חשבו שעושים מצוה כי ע"כ בדין דנוהו, אלא שהכל היה בנוי על נגיעה עצמית וכל הדין היה שקר. מי היה מסוגל לראות זאת? - רק ראובן זה, שלמד להבחין בין תכלת לקלא אילן, זה שלמד לחפש ולמשמש במצוה עצמה את המניעים הפנימיים הוא הוא שהכיר כי כאן ג"כ נעשה פשע. וזו היתה זכותו שמבני בניו עמד הושע עם תביעת בתשובה המיוחדת שלו של "שובה ישראל", של פניה לצבור הנעלה ביותר, של תביעת המשמוש בדברים שנראים לגמרי כמצוה, של שברים אחרי התקיעה.
וכתוצאה מזה יש לנו ר"ה של תרועה וזכרון תרועה, וכתוצאה מר"ה כתיקונו יכול להגיע היובל, שלא רק שאנחנו נשמע אלא גם נשמיע, לקרא דרור לכל יושבי הארץ "יכירו וידעו" וכו' ויקבלו כולם עול מלכות שמים. אכי"ר.
(מכת"י)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
