בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • ענינו של ראש השנה
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
5 דק' קריאה
יום המרטיט את נימי הלב הוא ראש השנה. יום הדין, שבו כל באי עולם עוברים לפני הקב"ה כבני מרון. אלא שיום זה נושא עימו גם תמיהה גדולה, שאולי דווקא מתוכה נוכל מעט לגשת לעומקו של יום.
למעשה, ראש השנה מלא ספקות, ורבות מהלכותיו נראות כקביעות דיעבדיות. כך למשל עצם הזמן שבו ראש השנה מתקיים. המשנה במסכת ראש השנה (יח, א) מונה שישה חודשים שבהם שלוחי בית הדין היו יוצאים לבשר לעם על קביעת החודש. אחד הימים היה ראש חודש אלול, מפני ראש השנה.
ישנה בעיה מובנית בקביעת זמנו של חג זה, משום שכאשר היו קובעים את ראשי החודשים על פי ראיית הלבנה המתחדשת, ראש השנה – שחל ביום הראשון של החודש – היה נתון בספק. אם יגיעו עדים באותו היום, הרי שכבר מהלילה חל החג, אך אם לא, רק למחרת בית הדין יקדש את החודש, מה שקרוי חודש מעובר. תארו לעצמכם סיטואציה בימינו, שבה כולם מתכנסים לבית הכנסת עטופים בטליתות ויראת שמיים נסוכה על פניהם, עומדים בתפילה לפני מלך מלכי המלכים הפותח את שעריו לשבים בתשובה – ופתאום כל האירוע מתבטל למפרע, כי מתברר שחודש אלול השנה התארך ביום נוסף, ורק למחרת יתחיל א' בתשרי!
התוספות (שם ד"ה ועל אלול) אומרים כי כך בדיוק היו עושים, ובגלל הספק הזה קבעו חז"ל כי ראש השנה יארך תמיד יומיים, בניגוד גמור לכל שאר חגי ישראל.

שני ימים ומאה תקיעות – מספק?
אם לא די בתסבוכת הזאת, נוסף לה עוד נדבך. חז"ל במסכת ביצה קבעו כי אף שיום אחד מימי ראש השנה מסופק מלכתחילה, הרי ששני הימים נחשבים כקדושה אחת – בניגוד לשני ימים טובים של גלויות, שנולדו גם הם בעקבות ספק דומה, ונחשבים לשתי קדושות נפרדות (טור אורח חיים סי' תר).
עד כדי כך מגיעים הדברים, שרבותיו של רש"י התייחסו לשני ימים אלו כאל יום אחד ארוך, ומשום כך התנגדו לברך שהחיינו גם ביום השני של ראש השנה, שהרי בירכנו כבר ביום הראשון. אם כן, האם ראש השנה הוא יום אחד ארוך או שני ימים מסופקים?
גם במצווה העיקרית של החג, תקיעת השופר, ישנו ספק משמעותי. הגמרא במסכת ראש השנה (לג, ב) מבארת כי סביב פירוש הציווי "יום תרועה יהיה לכם", נחלקו אם תרועה היא כגניחה (כלומר מה שאנו קוראים שברים), או כיללה (תרועה בלשון ימינו). משום כך, מספרת הגמרא, רבי אבהו התקין שיש לתקוע תקיעה, שברים, תרועה ותקיעה נוספת, משום ש"מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל".
ואכן, הרמב"ם כתב בהלכותיו (שופר ג, ב) כי האריכות בתקיעות השופר שלנו איננה אלא מפני הספק!
הדברים הללו קשים ביותר, שהרי רבותינו הראשונים והאחרונים חיפשו לאותם מאה קולות טעמים. כך למשל התוספות (לג, ב ד"ה שיעור) מביא את דברי הערוך, כי אנו תוקעים מאה קולות כנגד מאה פעיות שייללה אימו של סיסרא. הרמ"ע מפאנו כותב (עין גנים ח"ב, סוד התקיעות) שמאה התקיעות הן על פי דברי המדרש, שאישה המצויה על המשבר פועה מאה פעיות. מה הטעם בכל ההסברים הללו, אם ריבוי התקיעות הוא רק מחמת הספק?

לא או או, אלא גם וגם
השאלה שהעמדנו על אודות הספקות בתקיעה, היא אולי זו שתפתח לנו צוהר להבנת העניין כולו. על שאלה זו ממש כתב בזוהר פרשת פנחס (דף רלא, ב) שאין כאן כלל ספק, אלא רק הבבלים הם אלו שלא ידעו את סוד היבבה והיללה, ולא הבינו כי את שני הסוגים אנו צריכים.
לכאורה היינו יכולים להעמיד את דברי הזוהר כמחלוקת בינו לבין דברי התלמוד, אלא שהגר"א לימדנו כי בשום מקום אין הש"ס חלוק על הזוהר (שאילתא קכא, בסוף נפש החיים). מלבד זאת, לפי ביאורו של רב האי גאון לדברי הגמרא, אין צורך לומר כן. לדברי הגאון, "כך היה הדבר מימים קדמונים, מנהג בכל ישראל, מהן עושין תרועה יבבות קלות, ומהן עושין תרועות יבבות כבדות שהן שברים, ואלו יוצאין ידי חובתן ואלו יוצאין ידי חובתן.... וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהו כל ישראל עושין מעשה אחד, ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואין אותן כחלוקה" (מובא בחידושי הר"ן על ר"ה לד, א). כלומר, אין באמת ספק אם יבבה היא תרועה או שברים, אלא שני האופנים אפשריים. לכן, כאשר הזוהר כותב כי הבבלים לא ידעו ששני האופנים נכונים לפי הסוד, אין הוא מתכוון לרבי אבהו בתקנתו, אלא לעם שבשדות. רק כדי שהם לא יחשבו כי יש כאן חשש שמא לא יצאו ידי חובה, התקין רבי אבהו לעשות את שני האופנים גם יחד.
יש לשים לב: רבי אבהו לא ביטל אף אופן מהתקיעות כדי להוציא מידי חשש שמא לא יצאו ידי חובה באחד מהם, אלא אדרבה, צירף את שני האופנים. מדוע? מהי הסיבה שגרמה לרבי אבהו לצרף את שתי השיטות הללו, שכל אחת מהן לגיטימית, וכך להוסיף עוד מספר רב של תקיעות? לאן נעלם ה'טרחא דציבורא'?

יום האחדות הכוללת
השאלות האלה, שהתחדדו עד הקצה, מובילות אותנו להעמיק במשמעותו של ראש השנה. המהר"ל בספר גבורות ה' (פרק לח) מלמד אותנו כי כל מציאות ראשונית, בין שהיא ראשונה בזמן ובין שהיא ראשונה בחומר, היא שורש ועצם לכל הפרטים שיבואו בעקבותיה. משמעות הדבר מתבארת באופן נרחב בפרקי 'האחדות הכוללת' שבספר אורות הקודש. מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל מבאר כי "כל המאורעות שבעולם, כל היצורים, כל מעשיהם וכל פרטי ענייניהם... הכול הוא תמצית מההופעה של כללות ההוויה" (שם, פסקה ג). כלומר כל פרטי הפרטים הנראים מחולקים, אינם אלא התפרטות של צדדים המצויים באופן בלוע ואחדותי, בלי חילוקי גדרות וגוונים, בשורש העליון. כלומר בעולם העליון מציאות אחדותית מכילה את כל הגוונים באחידות מופלאה, אך במציאות התחתונה הדברים מתפרטים, כפי שאור בהיר מתפרק במנסרה לגוונים שונים. כך מבאר הרב זצ"ל את המשמעות של המושג "אחד" הנאמר כלפי הקב"ה בקריאת שמע: "הוא ציור הכול, שהוא כולל כל הכוחות הפרטיים באחדות אחת" (עולת ראיה א, עמ' רמט).
אולם יש חילוק בין המציאות העליונה לתחתונה. בעולמות העליונים, במקומות רוחניים שבהם אין חילוקי מקום וזמן, כל פרטי הפרטים והגוונים יכולים להופיע באופן מאוחד, כך שלא ניתן להכיר את השינויים בין התכונות השונות. לעומת זאת, במציאות הממשית הקונקרטית, שבה כבר יש גבולות של מקום ושל זמן, הכול הופך מפורט ומגוון, בעל הגדרות וחיתוכים חדים.
ראש השנה הוא זמן ביניים, מציאות גבולית, שיש בה מהעצם האחדותי ויש בה מהמציאות העכשווית. למציאות אמצעית שכזו קוראים 'כתר'. כך מסביר האר"י הקדוש, כי הכתר הוא בחינת אמצעי, המחבר בין כל מציאות מאצילה לנאצלת, עד שמחד ישנם בה כל הפרטים שיאצלו אחר כך, ומאידך הם אינם מופיעים באופן ממשי: "והוא כי הנה כתר הוא דוגמת החומר הקדום הנקרא היול"י שיש בו שורש כל הד' יסודות בכוח ולא בפועל, ולכן נקרא תהו כי הוא מתהא מחשבות בני אדם, באומרם הנה אנחנו רואים שאין בו צורה כלל, ועם כל זאת אנחנו רואים שהוא נאצל ויש בו כוח הד' צורות" (ע"ח שער מב פ"א).
כך גם ראש השנה הוא הכתר של כל השנה, ומשום כך מסביר הזוהר כי מדרגתם הרוחנית של ישראל מצויה בבחינת אותו כתר (זוהר ח"ג דף ערה, א; פע"ח שער ר"ה פ"ב), כלומר מדרגה שיש בה מהמציאות האחדותית העליונה, ומאידך היא כוללת בפרטיה את כל האפשרויות.
כך קורה גם בראש של השנה – כאשר היום הכללי הזה מגיע לעולמנו, הוא נפרד ונעשה שניים; ועם כל זאת, הוא חשוב כיום אחד ארוך – "יומא אריכתא".
כך גם התרועה. במציאותה העליונה היא כוללת כוח שיש בו גם תכונת שברים וגם תכונת תרועה יחד, אלא שבמציאות שלנו הדברים מתפרקים לשני חלקים נפרדים, ומשום כך רבי אבהו היה צריך לצרף את כל סוגי התקיעות יחד.
השנה ראוי לנו להתכנס אל רעיונו של ראש השנה. להעמיק בשאיפה המאחדת שיום זה כולל בתוכו. האחדות שבה זכינו בעקבות המלחמה, אסור לה שתחלוף מאיתנו. רק בזכות האחדות אנו זוכים למדרגות גבוהות ונשגבות, שכל השאר כבר יתפרט ויתברך מתוכן. השנה, רק יחד – ננצח!

הכותב הוא ר"מ בישיבת מעלות, מייסד פרויקט 'רבנן דאגדתא' ומחבר הספר 'האר"י והראי"ה'.
מתוך העיתון 'בשבע'



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il