ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חגים וזמנים
- שמחת תורה
- משפחה חברה ומדינה
- מאמרים אקטואליים
- מלחמת "חרבות הברזל"
"הבה ונתלקח מן השמחה שבנו"
תקדים להתמודדות עם שאלה זו ניתן לראות בהנהגתו של מרן הרב קוק זצ"ל. וכך מספר הרב נריה: "בשמחת תורה שלאחרי שנת תרפ"ט, רב היה הדיכאון, אחרי מאורעות הדמים בארץ... כיצד ירקדו? והנה נכנס הרב למעגל ההקפה הראשונה, ופתח ברגשת קודש, 'הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו ייקום'. זרמי דמעות פרצו מעיני הציבור, ומיד נתלכד מעגל איתנים; וכשהלב שותת דם והעיניים יורדות דמעות, התלהטה מנגינה חדשה שסחפה איתה את כל הקהל" (מועדי הראי"ה עמ' קכד-קכה).
כך היה גם בחג הפורים תשי"ד. כמה ימים לפני כן הותקף אוטובוס בדרכו מאילת ו־11 מנוסעיו נרצחו. ראש הממשלה דאז, משה שרת, פנה לשני יוצרים וביקש מהם לחבר שיר שיעלה את המורל הלאומי. ואז נכתב והולחן השיר "אם גם ראשנו שח ועצב יסובבנו, הבה ונתלקח מן השמחה שבנו".
שמירה על מורל לאומי גבוה בשעת חירום היא חובה הלכתית, שנובעת מהאיסור לפחד במלחמה, ומכך ש"חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולהתחזק" כנגד האויב (רמב"ם, ספר המצוות, לא תעשה נח). חובה זו אינה אמורה רק על החיילים בחזית אלא גם על האזרחים שבעורף (באוהלה של תורה א, ז).
מצד שני, יש להביא בחשבון שבשנה האחרונה עברנו טראומה קשה מאוד, שלא היו תנאים נאותים לעיבוד שלה בזמן אמת. מבחינה זו, להתייחסות נאותה לכאב ביום זה יש אפקט מרפא חשוב.
לכך יש להוסיף שאף שהמורל הוא מרכיב אחד בכושר העמידה במלחמה ממושכת, החוסן הציבורי תלוי גם בעוצמתה של הלכידות הלאומית. עלינו להכיר בכך שלא לכל העם יש נכונות לשמוח, והלכידות נפגעת כאשר קבוצה אחת רוקדת בשמחה באופן שמתפרש על ידי קבוצה אחרת כהתנכרות לכאב שלה. יתר על כן, ישנו ערך גדול בהשתתפות בצער הציבור (תענית יא, א). כאשר אדם יוצא מן הקונכייה הפרטית שלו ומתחבר לכאב הלאומי, זה מעצים אותו. וכך כותב הרב זצ"ל: "ההשתתפות בצרת הציבור בעומק הלב, היא עצמה, היא גם כן שכר מצווה, שזוכים לזה רק... תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" (אורות התשובה יג, ד).
"זמן שמחתנו"
שמחת החג היא לא רק שאלה אידאולוגית או פסיכולוגית. יש בה מצוות עשה מן התורה, כפי שכותב הרמב"ם: "שמונת ימי החג... אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב... שנאמר: ושמחת בחגך" (הלכות יום טוב ו, יז). מכאן נובעת ההלכה שאין אבלות בחג (שולחן ערוך אורח חיים תקמח), ואף אין לקיים אזכרה שלושים יום לפני החג למי שנפטר קודם לכן, כדי שזה לא יגרום לצער בימי החג (שם תקמז, ג). כמו כן, ניחום אבלים וביקור חולים בשבת צריכים להיעשות באופן שלא יעורר צער ובכי (שולחן ערוך ומשנה ברורה רפז).
האיסור לגרום בכייה בחג בא לידי ביטוי במחלוקת בין האחרונים בנוגע לבכי בתפילות ראש השנה (עיין מקראי קודש פרק ב הערה מב). ה'באר היטב' (תקפד, ג) מביא את האר"י ז"ל ששיבח מאוד את מי שבוכה ביום זה. ואילו דעת הגר"א (עשה רב אות רז) היא שאין לבכות בראש השנה, כפי שנאמר בספר נחמיה: "אל תתאבלו ואל תבכו... ואל תיעצבו, כי חדוות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח, ט-י). אחרונים רבים מכל העדות הבחינו בין בכי שבא מתוך התרגשות בתפילות היום, שהוא ראוי, ובין בכי שבא מתוך חרדת הדין, שיש להימנע ממנו.
מנהג האשכנזים הוא לומר "יזכור" במועדים שונים. ההיתר מבוסס על כך שזוהי תפילה (משנה ברורה תקמז, ח). על כך נוסף ב'אוצר דינים ומנהגים' (ערך הזכרת נשמות): "לאותן שמחויבין להזכיר המתים מותר לבכות אפילו בשבת ויום טוב; (מפני) שיש לו עונג כשיבכה ויפיג צערו על ידי זה. אבל מי שאין לו צורך בזה, אם יראה אבותיו בוכין, שמא יבכה עמהם ויבטל עונג שבת ויום טוב". לכן נהגו שכל מי שאינו מזכיר נשמות יוצא מבית הכנסת. אדם שאיבד את קרוביו מרגיש את האובדן בימי החג בעוצמה חזקה יותר, והצער מעיק עליו. אך אם ניתן לכך ביטוי בתפילה, זה מאפשר לו לפרוק את הצער ולשמוח.
תפילה שמביאה להדגשה של הכאב – אסורה, ואילו תפילה שמרגיעה אותו מותרת ואף נדרשת (עיין שולחן ערוך תקעו, יב-יג). רגשות האבל ממוקדים ברצון לא מציאותי להחזיר את העבר, ואילו התפילה ממקדת את המבט של המתפלל בציפייה ובתקווה לעתיד טוב יותר, ומרחיקה אותו מהתבוססות בעבר ומשקיעה בייאוש ובחוסר אונים. מי שקרובו נפטר מבטא את הכאב שלו בתפילה מרוממת שכולה לשון עתיד, כשהוא אומר: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה". ומכאן שיש להימנע מביטוי של הצער בחג באופן מדכא ומעציב, ולעודד ביטוי של הצער באופן שבסופו של דבר מחזק ומעצים.
אין הבדל הלכתי בין ראש השנה לשמחת תורה. לכן יש מקום לקיים מעמד של אמירת "יזכור" ציבורית, שבה נוסיף "יזכור" על הרוגי הטבח. כמו כן מותר לעורר לבכי בפיוטים המרגשים של תפילת גשם, כמו בנוסח האשכנזי: "זכור שנים עשר שבטים שהעברת בגזרת מים, שהמתקת למו מרירות מים, תולדותם נשפך דמם עליך כמים, תפן כי נפשנו אפפו מים". אולם ביטוי של אבלות ממשית נאסר בציבור, ויש לכך התייחסות בדברי הפוסקים בנוגע להשתתפות של אבלים בהקפות.
גם צמצום של שמחת החג אינו ראוי. אחת התקנות שתיקנו חז"ל לאחר החורבן היא להוריד מנה אחת כאשר עורכים סעודה גדולה (שולחן ערוך תקס, א-ב). אולם כאשר מדובר בשבת ובחג, כתב ה'מור וקציעה': "ואיסורא נמי איכא אם מקומו ניכר בשולחן... שאפילו בימי אבל אסור להראות שום דבר של פרהסיא" (שם). לכן לא נכון לקיים הקפות בדומייה או בשירה עצובה (כגון: "קול ברמה נשמע" או "תפילה לעני"). מצד שני, חשוב לתת ביטוי משמעותי לכאב הלאומי בדרכים שאינן גורמות לשקוע בעצבות, כמו הקדשת הקפות להרוגים ולחטופים תוך בחירת שירים עם מילים מתאימות ("ופדויי ה' ישובון" וכדומה). אולם לא להיתקע בכאב אלא לצאת ממנו למקום מעצים על ידי הקדשת ההקפות הבאות לגיבורי צה"ל (ולרקוד עם דגלי ישראל), לבניין בית המקדש וכדומה.
הקושי לשמוח
לא קל לשמוח ביום כזה. התרבות העכשווית מעודדת עצבות. היא רואה בכך ביטוי לאנושיות ולחמלה, ורואה בדרישה לשמוח ביטוי לניתוק של האדם מעצמו ומכאבם של אחרים. אחד השורשים של תרבות זו נקרא "פנטזיית האושר". מי שחי בחברת השפע משוכנע שאמור להיות לו טוב כל הזמן, וכאשר זה לא קורה – ברור שמשהו לא בסדר. אולי זה אומר שאני לא בסדר, ואז יש שקיעה בהאשמה עצמית ובדיכאון. ואולי זה אומר שמישהו אחר לא בסדר, ואז שוקעים בהאשמה ובכעס כלפי אחרים.
התורה מלמדת אותנו שהדבר החשוב ביותר בחיינו הוא מימוש של שליחות גדולה. הדרך למימוש השליחות רצופה קשיים ומאורעות כואבים. ארץ ישראל, התורה והעולם הבא נקנים בייסורים (ברכות ה, א). הצער הוא חלק בלתי נפרד מן החיים. הביטחון שלנו בקדוש ברוך הוא אינו מביא אותנו לצפות שתמיד יהיה לנו טוב, אלא שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה מביא לטוב (עולת ראיה א, רכ). את היכולת לשמוח אנו שואבים מן המשמעות העמוקה שיש לחיינו, עם הכאב שנוכח בהם. זה מאפשר לנו להודות בשמחה על חצי הכוס המלאה ולא להתמקד במחצית הריקה. התודעה הזאת יוצרת תחושה של סיפוק שמביאה לשמחה פנימית ששום אירוע חיצוני אינו יכול לבטל אותה.
ההלכה מדריכה אותנו להכיל רגשות מנוגדים בעת ובעונה אחת. מי שאביו נפטר והשאיר אחריו ירושה, מברך גם "דיין האמת" על הפטירה, וגם "שהחיינו" על הירושה (אורח חיים רכג, ג). לכל רגש יש מקום ודרך ביטוי. כך אנו נוהגים גם בחתונות, כאשר החתן שובר את הכוס לאות אבל על חורבן ירושלים (אורח חיים תקס, ב). מעגל השנה היהודי בנוי מזוגות של ימי חג וימי צער שסמוכים זה לזה וקשורים זה לזה. ומכאן שאבו חברי הקיבוץ הדתי את ההשראה להצעתם לקבוע את יום הזיכרון לחללי צה"ל דווקא בערב יום העצמאות.
ברוח זו יש מקום לתת ביטוי משמעותי יותר לכאב בערב שמחת תורה, מתוך הדגשה של ממד יום הדין שיש בו. וכך כותב ערוך השולחן על הושענא רבה: "מנהג כל ישראל לעשות התעוררות ביום זה בשני אופנים: האחד, כמו ימי דין... והניגון בתוך התפילה כמו בימים נוראים. ובסיבוב ההקפות ובאמירת הושענות בוכים הרבה כמו ביום הכיפורים... השני, שעושים היום הזה כקצת יום טוב" (ערוך השולחן אורח חיים תרסט, יא-יב), ומכאן להגיע לשמחתה של תורה.
הרב הנזיר כותב שנוכחותם של רגשות מנוגדים מתבטאת במילה ששון, שמשמעותה "שמחה מהולה בתוגה, בצער". ומוסיף: "וכן בימות המשיח, בימינו, בהתחלת הגאולה, השמחה אינה מלאה, היא מהולה בתוגה, באבל, במלחמות" (התנוצצות אורו של משיח, עמ' 15). מהלך הגאולה מחייב אותנו להכיל את הכאב ואת השמחה במקביל – לשמוח על גאולתנו עם הצער על המחיר הכואב שאנו נדרשים לשלם על כך.
יהי רצון שיתקיימו בנו דברי ישעיהו: "כי ניחם ה' ציון, ניחם כל חורבותיה... ששון ושמחה יימצא בה, תודה וקול זמרה... ופדויי ה' ישובון... ששון ושמחה ישיגון, נסו יגון ואנחה".
הכותב הוא רב היישוב עטרת וראש המחלקה לחברה ומשפחה במרכז תורה ומדינה
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
