בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • חנוכה
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • דרכי הגאולה
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
6 דק' קריאה
כישלונות קודמים
השאיפה לפריקת עול זרים עתיקה מאוד בהיסטוריה שלנו. כבר במצרים היו אלה בני אפרים שפרצו בכוח את עול השעבוד והצליחו לצאת מבית עבדים. משהגיעו למסקנה כי זמן הגאולה הגיע, החליטו כי אין לסמוך על הנס אלא יש לקום ולעשות מעשה. כך יכתוב מאוחר יותר הרמב"ם כי משיח אינו תלוי אלא בהצלחה, שהיא־היא ההוכחה: "אם עשה והצליח – הרי זה משיח בוודאי" (הלכות מלכים יא, ד). אבל רוב העם היה שקוע בדאגות היומיום, בעשיית מכסת הלבנים, בניסיון להיטיב ולו במעט את תנאי השעבוד הקשים. אופק העתיד היה חסום בידי ההווה המדכא. יש להניח כי זקני השבטים פקפקו גם בחשבונם של זקני אפרים, וטענו כי יש לחשב את הקץ משנולד יצחק, וחסרות עוד שלשים שנה. כך אכן הסבירו חז"ל, שלקחו בחשבון את שלושים השנים שבין הבטחת ברית בין הבתרים להולדת יצחק.
בנוסף לכך, רוב העם עבד עבודה זרה, וטען כי אינו ראוי להיגאל. חז"ל תיארו ויכוח כזה בין משה לעם: "'קול דודי הנה זה בא' - זה משה. בשעה שבא משה ואמר: החודש הזה אתם נגאלים, אמרו לו: משה רבנו! איך אנחנו נגאלים? כל מצרים מטונפת מעבודה זרה שלנו! אמר להם: הואיל והוא חפץ לגאלכם - אינו מביט בעבודה זרה שלכם, אלא 'מדלג על ההרים'. ואין הרים אלא עבודה זרה" (שמות רבה, יב).
גם חטא לשון הרע היה מצוי בקרבם, ומשה עצמו אומר כי זהו גורם שבגינו העם היה בגלות: "היה משה מהרהר בליבו ואומר: מה חטאו ישראל, שנשתעבדו מכל האומות? כיוון ששמע דבריו, אמר: לשון הרע יש ביניהן, היאך יהיו ראויין לגאולה?! לכך אמר: אכן נודע הדבר, עתה ידעתי, באיזה דבר הם משתעבדים" (שם, ב).
בני אפרים לא התחשבו בכל זה ויצאו, תוך מרד מזוין במצרים, אבל בסופו של דבר הם ניגפו בידי פלישתים, כמתואר בספר דברי הימים (דברי הימים א', פרק ז). הסיבה הידועה לנפילתם הייתה טעות בחישוב הקץ: "'כי אמר אלוקים פן יינחם העם' – זו מלחמת בני אפרים... 'בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב' (תהילים עח, ט), מפני שלא שמרו ברית האלוקים ובתורתו מיאנו ללכת, עברו על הקץ ועל השבועה" (מכילתא).
אבל הייתה לזה סיבה נוספת, והיא שסמכו רק על כוחם, ולכן גם לא הייתה להם עזרה ממרומים: "שהלכו בכלי מלחמותם ונשענו בהם ולא בא־ל יתברך, והפכו עורף לפני אויבים, זהו 'הפכו ביום קרב', הפכו עורף ביום מלחמה" (רד"ק, שם).
עצמות החללים נשארו פזורות בשטח, ולכן גם כשהעם יצא ממצרים, לא נחם אלוקים בדרך ההיא, מחשש שהמראה המזעזע יפחיד את העם והוא ינוס בבהלה למצרים. אך גם בלי לראות, השמועה על התבוסה הנוראה הגיעה לאוזני הנשארים במצרים. לא פלא הוא כי גם לאחר עשר המכות, רוב עם ישראל לא רצה לצאת ממצרים – יש אומרים ארבע חמישיות ויש אומרים אף יותר – וכפי שהתריסו מול משה, כשהמצרים רודפים אחריהם וים סוף חוסם אותם: "הלוא זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים לאמור חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר" (שמות יד, יב). לפי מדרשי חז"ל, מי שסירבו בתוקף לצאת ממצרים מתו בשלושת ימי האפלה (מכילתא).

המעטים שעלו
כאלף שנים מאוחר יותר יעמיד הקדוש ברוך הוא את יחזקאל בבקעה מלאה בעצמותיהם של בני אפרים, וישאל "התחיינה העצמות האלה?" (יחזקאל לז, ג), האם הייתה תוחלת ביציאתם של בני אפרים ללא עת? יחזקאל יענה: "ה' אלוקים, אתה ידעת". גם לאחר השנים הארוכות הללו, שבהן הוכח לכאורה שטעו טעות חמורה במיוחד ומעשיהם היו לשווא, עדיין יש לשאול, שמא בכל זאת הועילו? התשובה האלוקית הייתה שהם אכן יקומו לתחייה! מדוע דווקא הם?
אומנם עברו שבעים השנים שעליהן ניבא ירמיהו, והגיע הזמן. אך רבים מגולי בבל שקעו בייאוש עמוק ואמרו שאין תקווה לגאולה, שהאומה הפכה לעצמות יבשות – "יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו" (יחזקאל לז, יא). חלק גדול מהם נשאר מכיוון שהתבסס כלכלית ולא רצה לעזוב את עסקיו, והייאוש מהגאולה עלה בקנה אחד עם הלך רוחו.
או אז קמו ממשיכי דרכם של בני אפרים והורו את הדרך חזרה לשבי ציון - מי ששאיפת הגאולה חזקה כל כך אצלו, עד שמוכן לסכן את נפשו ולהיגאל בכוח הזרוע, גם בלי עשר מכות ומעשי ניסים שלא ליוו את השבים מבבל לירושלים. כלומר, הרצון העז להיגאל לא היה לריק. הוא נחרת בתודעת האומה ועשה שם את רישומו, שהבשיל בהצהרת כורש. הייתה זו קריאה לעם להחיות את הגורם ששאף להיגאל אבל נכשל, לממש את שאיפתו ולשוב ארצה לאחר גלות בבל.
כך תיארו חכמים: "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות" (סנהדרין צב, ב). בני אפרים החדשים מצאו בארץ ישראל שבטים שכבר התבססו בה, וסבלו שנים רבות מהעוינות של "צרי יהודה", כפי שהם מכונים בספר עזרא. תוך שהם בונים מחדש את ירושלים וחומותיה, נדרשו שבי ציון לאחוז בנשק. המצב מתואר בפסוק "באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח" (נחמיה ד, יא), שהפך לסלוגן חלוצי טרם קום המדינה.
היהודים הרבים שנשארו בבבל נסמכו גם על החשש שמא לא הגיע זמן הגאולה: "העם הזה אמרו: לא עת בוא עת בית ה' להיבנות" (חגי א, ב). אלא שאדרבה, דווקא מי שהיה "זהיר" וחשש מפני משיחיות שלא בזמנה – הואשם בפי חז"ל בחורבנו של בית שני.
שנים רבות לאחר החורבן השני היה עדיין המחדל של היהודים שנשארו בבבל ולא עלו סיבה לרגשות שליליים עזים, כפי שהתלמוד מתאר: ריש לקיש שחה בירדן, בא רבה בר בר חנה והושיט לו יד. בתגובה נשבע לו ריש לקיש כי הוא שונא את בני בבל. זאת מכיוון שהכתוב אומר: "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז" (שיר השירים ח, ט). כלומר, אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו. עכשיו שעליתם כדלתות, באופן חלקי ובקבוצות קטנות, נמשלתם כארז שהרקב שולט בו. לכן חרב המקדש השני (על פי יומא ט, ב).

חשמונאים
סיפורם של בני אפרים לבש צורה חדשה בימי החשמונאים, שיצאו לקרב נגד האימפריה היוונית בלי נביא ובהיעדרה של התערבות ניסית. רבים התייוונו, ואחרים עמדו מן הצד. איש לא ידע מה צופן העתיד, ובשלבים מסוימים החשמונאים כמעט הובסו. בחסדי ה' נעשה נס ומלכות החשמונאים קמה למשך יותר ממאתיים שנה, עד חורבן בית שני. את חג החנוכה חוגג עם ישראל לדורותיו, עד עצם היום הזה.
מן הצד האחר יש המביאים את המרד הגדול נגד הרומאים, שבסופו נחרב בית שני, כדוגמה שלילית למעשים "משיחיים". אבל יש לשים לב לעובדה כי אין בדברי חז"ל ביקורת על עצם המרד. אדרבה, חז"ל אמרו שיכול היה להצליח, והרומאים היו מתייאשים ממצור ממושך. זאת מכיוון שהייתה בעיר אספקה לשבע שנים. שנאת החינם שהתבטאה בסכסוכים בין המורדים, ובעיקר במעשי הבריונים, היא שגרמה לחורבן, כפי שמתאר יוספוס פלביוס בהרחבה (גם אם מהימנותו מוטלת בספק בקשר לעניינים רבים, הרי שעובדה זו קיבלה אישור במקורותינו, הן בסיפור על שריפת האסמים והן במעשה קמצא ובר קמצא).
זמן קצר לאחר החורבן נעשה ניסיון לגאולה נוספת בכוח הזרוע, בידי בר כוכבא. כבני אפרים בשעתם, אף כאן בראשית הדרך האירה ההצלחה פנים לבר כוכבא ולוחמיו. אומנם היו מי שהתריסו נגד המרד ומנהיגו הרוחני, רבי עקיבא. אבל הרמב"ם, בעקבות חז"ל, מסביר כי אכן היה כאן פוטנציאל הצלחה, אלא שעוונות גרמו לכישלונו. כלומר, הבעיה לא הייתה "הזיה משיחית" או תפיסה "לא ריאלית" שמתעלמת מיחסי הכוחות. למעשה התורה אומרת כי פעמים רבות נצא למלחמה ונראה אויב גדול מצבאנו, ולמרות זאת הציווי הוא לא לפחוד אלא לסמוך על עזרת שמיים בשדה הקרב. "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך - לא תירא מהם כי ה' אלוקיך עמך המעלך מארץ מצרים" (דברים כ, א). זה הרי היה חטאם של המרגלים, שבגלל הפחד מהכנענים החזקים סירבו להילחם ונשארו למות במדבר.

מדינת ישראל
בשנת תש"ח שבו ממשיכי דרכם של בני אפרים להיגאל בכוח הזרוע. חוגים שונים – דתיים וחילוניים כאחד – הזהירו מפני הרפתקה צבאית מופקרת, שאחריתה כאחרית מרד בר כוכבא. הם איימו על בן גוריון לבל יכריז על הקמת המדינה כל עוד אין לכך חסות של אומות העולם. אך המהלך הצליח, ומדינת ישראל קמה.
במדינת ישראל הריבונית, בכל שנה כשמגיעים ימי האבלות על החורבן, עומדים "מלומדים" ומלקים בשבט קולמוסם את בר כוכבא, רבי עקיבא ומי שהולכים בדרכם, תוך שהם שוכחים את הסופגניות שאכלו והשירים ששרו כשהדליקו נר של חנוכה, המציין מהלך קיצוני־משיחי עוד יותר. שהרי בניגוד למרידות בסוף בית שני, שהיו מאורגנות ומתוכננות, מרד החשמונאים היה התפרצות ספונטנית בלא תכנון וארגון מראש.
אפשר לשער כי גם בזמנם של החשמונאים היו "מומחים" שדרשו מהם לוותר על חלומותיהם ולהיות ריאליים. אם כך היה, הרי שהיה זה גם ניצחון של מעטים מול יועצים. כשאנו רואים מה רב כוחם של יועצים, דומה שלא היה קל להתגבר על מכשול זה. אילו היו החשמונאים שומעים בקולם ה"ריאלי", לא היינו חוגגים את החג הזה ואת השלכותיו האדירות על חיינו כעם.
חכמים קראו למשיח "בר נפלי" (סנהדרין צו, ב), על פי הפסוק "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת" (עמוס ט, יא). הראי"ה קוק מסביר שהגמרא מכנה את המשיח "בר נפלי" מכיוון שהוא יבוא אחרי ניסיונות נפל. כלומר, גם אם השאיפה המשיחית נכשלת, היא אינה הולכת לאיבוד. השאיפה להיגאל תתממש מעט מאוחר יותר. וכמו ביציאת מצרים שלאחר הכישלון של בני אפרים, בני ישראל יוצאים ביד רמה על צבאותם. מי שלא ינסה גם לעולם לא יצא מהגלות.
הערה: אין כמובן שום הצדקה לתופעת משיחי השקר אשר חלקם הורו לעבור עבירות, מה שמראש מוציא אותם מחוץ לגבולות התורה והגאולה, וחלקם האחר חולמי חלומות והזיות, שהצליחו לעורר ציבור קטן ללכת בעקבותיהם וליפול יחד איתם.
מתוך העיתון 'בשבע'



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il