ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- מנהיגות
- הדרך להנהגה
- ספריה
- קומי אורי
- יב - הנהגה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הדסה הינדה מלכה בת דוד אריה
סיפור תולדותיו של משה מתחיל באופן שאינו מרמז על קורותיו בהמשך. אחרי גזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", מספרת התורה על איש מבית לוי שנשא את בת לוי, על הבן טוב הרואי שנולד להם ועל ניסיונות המשפחה להצילו מגזירת פרעה. השמות של בני המשפחה אינם מוזכרים, אפילו לילד הנולד אין בינתיים שם, את שמו הוא מקבל מבת פרעה שמצילה אותו. נראה כאילו התורה בחרה דוגמה אחת סתמית מיני רבות כדי לתאר בפנינו את תלאותיה של משפחה אחת הנאנקת תחת הגזירה הנוראה. אבל הרושם הזה מתברר מיד כמוטעה. התורה ממשיכה לספר לא רק את אשר נעשה עם משה התינוק והילד, אלא גם את אשר הוא עושה כאשר הוא גדל, וכאן אפשר כבר לזהות קווי אופי והתנהגות, המכשירים אותו להיות מנהיגה של האומה וגואלה הראשון.
המעשה הראשון המסופר על-אודותיו: "ויהי בימים ההם, ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו".
העובדה שבנה המאומץ של בת פרעה ("ויהי לה לבן") מתייחס לסבלם של העברים, איננה מובנת מאליה וראויה לציון, אבל אין זו התעניינות אקדמית נטולת רגש. פעמיים מוזכר בפסוק "אחיו", לומר לנו שיחס האחווה הוא שהדריך את משה בצאתו אל אחיו לראות בסבלותם ולהזדעזע מהאיש המצרי המכה איש עברי. וברש"י ממ"ר: וירא בסבלותם - נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. וכן בספורנו: נתן לבו לראות בעני אחיו.
במדרש עצמו מרחיבים חז"ל: "שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם... ר"א בנו של ריה"ג אומר, ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, משוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, משוי זקן על בחור ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאילו מסייע לפרעה... ראה שאין להם מנוחה והלך ואמר לפרעה, עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת ואלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים, א"ל לך ועשה להן כמו שתאמר, והלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח".
נראה אם כן שרגש האחווה אל אחיו, שהצער ונתינת הלב והבכי על צרותיהם, זה הבסיס, זו התכונה היסודית, המאפשרת להטיל עליו את השליחות להיות מנהיגם.
אבל אין די בצער שבלב, משה משתדל להקל עליהם בתחבולות שונות כפי שבארו חז"ל.
לא מרים יד על אחיו
אחרי התיאור הכללי "וירא בסבלותם", נתקל משה באירוע חריף המצריך תגובה מסוג אחר. "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו", כאן כבר אי-אפשר להסתפק במיני תחבולות המשתמעות לשתי פנים, ועל כן התגובה מיידית ונחרצת: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול". משה איננו מנסה לחנך את המצרי המכה, הוא איננו שואל אותו "רשע למה תכה", הוא פשוט קם ומושיע את אחיו העברי והורג את המצרי. בספורנו: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו - ומצד האחווה התעורר לעזור". פשוט אמרנו, אבל אין זה כל כך פשוט. משה ודאי יודע את הסיכון שהוא לוקח על עצמו, על כן דואג הוא לוודא שאין איש ואף טומן את גופתו של המצרי. כלומר, הוא אמנם נחרץ והחלטי, אבל לא אימפולסיבי, הוא פועל בשיקול דעת. שיקול הדעת הזה ודאי הורה לו שלמרות אמצעי הזהירות, אפשר שהדבר יתגלה, אבל זהו סיכון שכדאי וצריך לקחת אותו מול הפגיעה באחיו.
ביום השני פוגש משה שני עברים נצים. בפעם הזאת משה נפגש עם יחסים בלתי מתוקנים בקרב אחיו שלו, בני עמו. גם כאן אין משה עומד שווה נפש, אבל התגובה שלו שונה: "ויאמר לרשע למה תכה רעך". ובספורנו: "מפני היות כל אחד מהם אחיו, לא התעורר לעזור, אבל הוכיח במישור". על בני עמו אין הוא מפעיל את ידו, אלא מנסה לחנך ולתקן.
התורה מספרת לנו על אירוע נוסף שבו נתקל משה והתערבותו למנוע עוול: "ולכהן מדין שבע בנות ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהם, ויבאו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען וישק את צאנם". משה איננו יכול לראות בשוויון נפש את העוול שהרועים עושים לבנות יתרו. שני הצדדים זרים לו, אין לו שום יחסים קודמים עם אף אחד מהם, אבל העוול מקומם אותו וחוש הצדק מדריך אותו לפעול "ויקם משה ויושיען וישק את צאנם". אלא שהתגובה שלו במקרה הזה שונה מתגובתו במקרים הקודמים. בספורנו: "בהיות שני בעלי הריב נכרים, לא התעורר להנקם בם (כמו במקרה הראשון) , גם לא הקפיד ליישר ארחתיהם בתוכחות מוסר (כמו במקרה השני), רק קם להושיע את העשוקים מיד עושקיהם".
לפנינו אפוא שלושה מקרים שבהם נחלץ משה להתערב בעוולות הנעשות מול פניו. הצד השווה שבהם הוא המחויבות האישית שמרגיש משה למנוע את העוול. אבל הפעולה שלו משתנה בהתאם לנסיבות. במצרי המכה הוא נוקם (כלשון הספורנו) מבלי שישאל אותו ויתהה לסיבותיו, הוא פועל בזהירות אבל תוך סיכון מודע. במקרה של אחיו בני עמו הוא מנסה ליישר ארחתיהם, וגם זרים עשוקים הוא מציל.
סדר האירועים כפי שזימנה ההשגחה, גם הוא ודאי אינו מקרי. קודם לכל והבסיס לכל הוא להציל את בני עמו מיד נוגשיהם ולהנקם בנוגש. אחר כך חינוך ותיקון בתוך העם ואחר כך ומתוך כך גם התמודדות מול הרוע הקיים בחברות זרות (ע"פ "הגיונות מקרא" של ד"ר ישראל אלדד).
מבחן ברעיית צאן
על התקופה הארוכה שבה שהה משה במדיין יודעים אנו רק שהיה רועה את צאן יתרו חותנו. העובדה שנהג את הצאן אחר המדבר כדי להתרחק מן הגזל, אינה מצביעה בהכרח על אופי של מנהיג, כך הרי צריך לנהוג כל אדם ישר. אבל חז"ל ראו ברעיית הצאן הכשרה מתאימה להנהגת העם והצביעו על כך שאף דוד נלקח ממכלאות הצאן להיות רועה לישראל. כך אמרו במ"ר: "ה' צדיק יבחן, ובמה הוא בוחנו במרעה צאן, בדק בדוד בצאן ומצאו רועה יפה... היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואחר מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית ואחר מוציא הבחורים שהיו אוכלים עשב הקשה. אמר הקב"ה מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו יבא וירעה בעמי... ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן. אמרו רבותינו כשהיה מרע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו... נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה. הרכיבהו על כתפו והיה מהלך, אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בו"ד כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל".
חז"ל ציינו את הרחמים כמידה חיונית למנהיג. מידה זו היא קו אופי של ישראל כולם, אבל היא חיונית ביותר דווקא למנהיג, שמעמסת הטיפול בכלל עלולה לעמעם את רגישותו לצרכי היחיד. דוד ידע לתת לכל חלק בצאנו את המרעה הראוי לו ומשה ידע אף לפתור את מצוקותיו של הגדי הבודד. לא די לדאוג לכלל כולו, צריך לראות גם את צרכיו ויכולותיו של כל חלק בציבור ולטפל אף בפרטים הזקוקים לתשומת לב מיוחדת. אכן, כאשר משה מבקש מהקב"ה להעמיד מנהיג שימשיך את מפעלו, הוא אומר: "יפקד ה' א-לוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה". ומבאר רש"י: "א-לוהי הרוחות - אמר לפניו, רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".
ימים ארוכים צריך היה הקב"ה לשדל את משה שיסכים לקבל על עצמו את השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים. המנהיג לעתיד לא נדחף לשליחותו, אין הוא רודף אחר השררה, אדרבה, הוא בורח ממנה. כבר נוכחנו שמשה נתן עיניו ולבו לסבלם של אחיו, והנה ניתנת לו ההזדמנות לפעול להצלתם והוא מנסה ככל יכולתו להשתמט. האם אבד לו רגש האחווה?! חלילה! משה היה משוכנע שאין הוא מתאים. מי שגם אחרי שיתעלה להיות מבחר המין האנושי, רבן של נביאים הרואה באספקלריא המאירה, יעיד עליו הקב"ה שהוא עניו מכל אדם, ודאי היה עניו כבר בשעה שהוטלה עליו השליחות. ודווקא ענווה זאת היא המכשירה אותו לתפקיד ההנהגה. המלך - המנהיג, שבידיו כוח ושררה והכל מצווים לכבדו ולירא מפניו - דווקא הוא נצטווה לבלתי רום לבבו מאחיו. לבבו צריך להיות חלל בקרבו.
על הניסיון האחרון של משה להשתמט - "ויאמר בי ה' שלח נא ביד תשלח" - אמרו במ"ר: "סבור אתה שהיה מעכב משה לילך, אינו כן, אלא כמכבד לאהרן שהיה משה אומר עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם... אמר משה עכשיו אכנס בתחומו של אחי ויהיה מיצר, בשביל כך לא היה מבקש לילך". בדרך להנהגה עלולים לעיתים לעגל פינות. המטרה הרי כל כך חשובה, גאולתם של ישראל עומדת על הפרק ולא נורא אם מישהו ייפגע או ייעלב. אבל משה לא נוהג כך. גם הדרך אל ההנהגה צריכה להיות נקייה מכל פגם מוסרי. רק אחרי שהקב"ה מבטיחו "וראך ושמח בלבו", נעתר משה ומקבל את השליחות.
הדרך לגאולה מלאה מהמורות, יש בה עליות וירידות. היא איננה מהלך רציף. בתחילת הדרך אפילו מתעבה החושך, השעבוד גובר, תבן אין ניתן לעם ומתכונת הלבנים עליהם לעשות. משה בא בטרוניה אל הקב"ה "למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני". הטענה של משה צריכה ביאור, הן מראש נאמר לו "ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם", וכבר עמדו על כך המפרשים ואין זה מענייננו כאן. אבל לענייננו חשוב להביא את דברי ר"ע במדרש, השם בפי משה את הדברים הבאים: "יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה אכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין". אפשר שהנכונות הזאת להתייצב בטרוניה כלפי מעלה כאשר העם סובל, אף היא מהתכונות הראויות למנהיג, ודוגמה לזה עוד נראה בהמשך דרכו של משה. אומנם הלשון בוטה, כמעט חוצפה כלפי מעלה, ובאמת אמרו בהמשך המדרש: "באותה שעה בקשה מידת הדין לפגוע במשה. וכיוון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר, לא פגעה בו מידת הדין". ההתייצבות המוחלטת בשביל ישראל אכן ראויה, ואף אם המנהיג עובר את הגבול הראוי לטובתם של ישראל , נסלח לו.
מן ההר אל העם
לפני מתן תורה משה עולה אל הא-לוהים ושב אל העם ומביא אליהם את ההדרכות לקראת המעמד. על הפסוק "וירד משה מן ההר אל העם", אומר רש"י: "מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו, אלא מן ההר אל העם". וכבר העירו ש"עסקיו" של משה ודאי גם הם היו עניינים העומדים ברומו של עולם ואף-על-פי-כן, לא פנה אליהם. הוא היה מסור כולו לתפקידו. מן ההר - אל העם.
לא רק התמסרות מלאה, גם מסירות נפש לעמו. כשיורד משה מן ההר ורואה למול עיניו את העם הרוקד סביב עגל הזהב, הוא משליך מידיו את הלוחות ומשברם. האפשר לנו לתאר העזה גדולה מזו? הלוחות מעשה א-לוהים המה והמכתב מכתב א-לוהים ובהם חרותים עשרת הדברים הכוללים את כל התורה כולה, ואת אלה משליך משה ומשבר. ועל זה איתא בתנחומא: "ומה ראה משה לשבר את הלוחות, משל למלך שהלך למדינת הים והניח אשתו עם השפחות ומתוך שהיתה עמהם יצא עליה שם רע, שמע המלך ובא ובקש להורגה, שמע שושבינה עמד וקרע כתובתה, אמר אם יאמר המלך כך וכך עשתה אשתי נאמר לו עדיין אינה אשתך". ושם עוד: "דבר אחר, למה שברן, כיון שראה משה שהתחייבו כליה ביקש עלילה להצילן, אמר כתוב בלוחות זובח לאלהים יחרם, אמר הריני משברן ואומר לפני הקב"ה עד עכשיו לא היו יודעין עונש ע"ז, שאילולי כן לא היו עושין". בדיעבד, אמנם אמר לו הקב"ה ישר כח ששברת, אבל את המעשה הנועז והמסוכן הזה עשה משה מדעתו כדי להציל את עמו.
משה לא רק משבר את הלוחות, הוא עומד בתפילה לבטל מעל עמו את גזרת הכליון שגזר עליהם הקב"ה. תפילתו אף היא נועזת וכמעט יש בה חוצפה כלפי שמיא עד לשיא "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". וכפי שבאר בארוכה מו"ר הגרצ"י שכאן פוגשים אנו נכונות מצד משה להפסיד את כל עולמו הרוחני למען עם ישראל, לא רק נכונות למסור את הגוף למענם, אלא מסירות נפש ממש. וכך אמרו חז"ל: "שלשה דברים נתן משה נפשו עליהם ונקראו על שמו... נתן נפשו על ישראל ונקראו על שמו שנאמ' לך רד כי שחת עמך".
מנהיג המסור כולו לעמו, הפועל מתוך הזדהות מלאה עם העם, עלול דווקא מתוך ההזדהות הזאת לזהות את צרכיו שלו כצרכי הצבור. אבל משה מעיד על עצמו: "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם". נקיון כפיים מוחלט, כך ברש"י ממ"ת: "אפילו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור והיה לי ליטול את החמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי".
עמדנו על תכונותיו של מנהיג הנלמדים מדבריו, התנהגותו ומעשיו של משה רבנו. שמא יש להוסיף לימוד נוסף העולה מהדרכתו של הקב"ה שמשה מקבלה כמובן. וזאת על פי פרושו של הרמב"ן: אחרי שמשה מקבל את השליחות להציל את העם, הוא אומר ליתרו "אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים". יתרו אף נותן לו את ברכתו: לך לשלום. והנה שוב פונה אליו ה' במדיין: "לך שב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". את הכפילות הזאת מסביר הרמב"ן כך: "כאשר קבל משה ללכת בדבר ה' וחזר למדין ליטול רשות מחותנו, היה סבור ללכת יחידי מתנכר, ולכן אמר אליו (ליתרו) אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים, כאומר אראה את אחי העודם חיים ואשוב... ואז אמר לו ה' במדין לך שוב מצרים כלומר קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מצרים... ותהיה שם עם העם שתוציאם משם ולכן לקח אשתו ובניו, כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר. כי בהיותו בן חורין במדין יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו... לא יביא אותם להיות שם עבדים וימררו את חייהם בעבודה קשה, רק אם היה נכון ליבו בטוח שיצאו בקרוב ויעלה עמם לארץ כנען".
אמנם מצאנו בנושא זה דעות אחרות, אבל הלימוד העולה מדברי הרמב"ן ודאי מוסכם על כולם: המנהיג צריך להיות משוכנע לחלוטין בצדקת הדרך והוא צריך לסדר אמונתו זו לעמו. רק כך יש לו סיכוי לסחוף אחריו את העם. אסור לו לשמור את עצמו או את משפחתו במקום בטוח, רק יחד עם העם. כך ביקש משה על המנהיג שבא אחריו: "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם". וברש"י: "לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג... וכדרך שעשה יהושע ... וכן בדוד הוא אומר כי הוא יוצא ובא לפניהם, יוצא בראש ונכנס בראש". ההדרכה הזאת יאה לא רק למנהיג צבאי אלא לכל סוג של מנהיגות.
_________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: [email protected]
טלפון: 02-9974424
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
