ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- בית המקדש
- הכיסופים והבית השלישי
- מדורים
- תולדותיהם של צדיקים
- מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק
חכמים דרשו (ספרי, דברים שם): "יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ומצא ואחר כך יאמר לך נביא".
כך הסבירו את מהלך חיפוש המקדש בידי דוד, שהשתוקק לכך מאוד. אומנם עד שלא נאמר לו מפי גד הנביא לבנות מזבח בגורן ארוונה, כדי לעצור את המגפה מעל בני ישראל, לא ידע היכן יהיה מקום המקדש. מאז ולדורות עולם יש להקפיד על המקום המדויק של השראת השכינה והאפשרות להתכפר בקורבנות, כפי שניסח הרמב"ם (בית הבחירה, ב, א-ב):
"המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם... ומסורת ביד הכול שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארוונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קורבן כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא".
אלא שלכאורה עזרת נביא במציאת מקום המזבח סותרת את הכלל "לא בשמיים היא"! על שאלה זו עונה הראי"ה (שו"ת משפט כהן, סימן צב), אשר השנה מציינים 90 לעלייתו לגנזי מרומים, כי דין המקדש הוחרג מהכלל הזה, כדרשת חז"ל הנזכרת לעיל. אין זה פלא, מכיוון שבמקדש נושקים שמיים לארץ, בעבודת הקורבנות שלנו ובגילוי שכינה מלמעלה.
הדרישה לבניית בית מקדש קבוע מוטלת על עם ישראל, שמראה בכך את רצונו העמוק והחזק לקרבת אלוקים. חובתנו לדרוש את בניית המקדש חשובה במיוחד ומשפיעה על חיינו. כך מסביר הרמב"ן (במדבר, טז, כא) את הסיבה למגפה בימי דוד. אומנם ה' סירב לבקשתו של דוד לבנות את הבית, אבל "אילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר, לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים". אלא שלצערנו, המקום הנבחר נודע רק בעקבות העונש והמגפה.
ההלכה היא שאפשר להקריב קורבנות גם כשבית המקדש חרב, מכיוון שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. לכן בעלי התוספות שעלו ארצה ביקשו להקריב קורבנות על הר הבית גם בלא בית מקדש. כך שאף לעשות גם הרב קלישר, שדן בעניין זה בהרחבה עם גדולי הדור בזמנו, בהם רבי עקיבא איגר והחתם סופר שהסכימו רק להקרבת קורבן פסח בלא מקדש (אומנם היו גדולים אחרים שהתנגדו לגמרי).
כן, מתכוונים ברצינות
ישיבת 'תורת כהנים' נוסדה בשנת תר"פ, לאור חזונו של הראי"ה ללמד כוהנים את דיני העבודה במקדש כהכנה לגאולה. הראי"ה הוגדר כנשיא הישיבה, ובחשוון תרפ"א כתב בעבורה מכתב תמיכה, המבטא ציפייה דרוכה לבניין הבית במהרה ממש, כעניין שהוא יסודו ושיאו של מהלך שיבת ציון בימינו.
בין היתר כתב שם הראי"ה:
"הציפייה הפנימית לראות כוהנים בעבודתם [...] זהו היסוד הנושא של כל התחייה כולה לכל סעיפיה [...] מאמינים אנו שדבר אלוקינו יקום לעולם [...] ובית המקדש ייבנה [...]. והיום הגדול הזה הנה הוא הולך ומופיע הולך ומתקרב אלינו, והננו חייבים להיות מוכנים בכל המובנים [...] והנה נכנסו כוהנים מתלמידי חכמים שבירושלים, לישיבה בבית הנשקף מול מקום המקדש, והינם עוסקים בלימוד הקודם למעשה".
פרסום תמיכת הראי"ה בישיבה התגלגל לאחד מעיתוני לונדון, ששאל: האם היהודים מתכוונים לחדש את עבודת הקורבנות? יש לציין כי המצב היה רגיש במיוחד, שכן לאחר הצהרת בלפור שניתנה רק כשנתיים לפני הפרסום, התחוללו עדיין סערות בפרלמנט הבריטי ורבו הניסיונות לבטל אותה, הן בלחץ הערבים והן בלחץ חוגי יהודים מתבוללים, ולהבדיל – חלק מעסקני אגודת ישראל. נציגי התנועה הציונית שלחו מכתב בירור אל הראי"ה, ובו רמזו על הבעייתיות שבפרסום.
בתשובתו (כ"ט טבת תרפ"ב) הציע את עקרונות שיטתו, כשהוא מסביר להם את מרכזיות המקדש בתחיית האומה אפילו בתחילת דרכה:
"יסוד תחיית האומה מוכרח הוא, למרות כל צורותיו החילוניות, להיות מבוסס על מקורו המקודש, שהיא שאיפת האומה לשוב ולהיבנות בכל תכסיסי קדושה. והשאיפה הנצחית שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, מוכרחת היא להתבלט ביושר לב ובאמונה רבה בקביעות ובלא הפסקה וחולשה".
מכיוון שהצהרת בלפור הוכרה אחר כך בוועידת סן־רמו בידי מדינות ההסכמה שניצחו – ולמעשה הייתה זו הכרה בין־לאומית בזכותם של היהודים לבנות בית לאומי – היה זה תקדים ובסיס לאפשרות של הכרה בין־לאומית בזכותנו לבנות מקדש. לכן הוסיף הראי"ה:
"ואמונתנו היא חזקה, שימים יבואו וכל העמים יכירו שהמקום אשר בחר בו ה' [...] מוכרח הוא לשוב לבעליו האמיתיים ועליו ייבנה הבית הגדול והקדוש, שיהיה על ידינו, לבית תפילה לכל העמים".
המאמץ באותה עת צריך להתרכז בלימוד ההלכות הנוגעות לעבודת המקדש, כפי שכבר החל החפץ חיים, שכתב ספר 'ליקוטי הלכות' בהלכות קדשים, והקים 'כולל קדשים' להכשיר כוהנים לעבודת המקדש (הוא הזמין את הראי"ה, שהיה אז צעיר לימים, להצטרף לקבוצה זו עד שהגיעה הצעת הרבנות בזוימל והורה לו להעדיף אותה).
"השאיפה להחיות את כל ערכי הקודש בישראל כוללת היא את החפץ לעשות את ירושלים למרכז להתלמוד הרחב והמסודר לכל התורה בכלל ועם זה להלכות הקודש והמקדש, ולכל הלכות מלכים, וסדרי מדינה ישראליים ממקור התורה והמסורה".
שאיפת המקדש אינה רק עניין פנימי שלנו, אלא אבן הראשה למדיניות החוץ של העם המחדש את תחייתו הלאומית, והראי"ה עצמו כבר נקט בפועל סגנון זה:
"והם דברים מבוססים שלדעתי צריכים אנו לשנן אותם בין כלפי פנים ובין כלפי חוץ. והם כדאיים להיות חקוקים על לוח ליבנו תמיד, ובייחוד בימים שאנו חפצים להתעורר בתחייה לאומית כללית... רמז יש בו לכל העולם כולו שלא יחשבו האומות שיש לנו אפילו רגע של ייאוש ח"ו של שכחה מקשור זכותנו, במקום המקדש; שהוא אבן הפינה לכל המקומות הקדושים, מקום מקדשנו. וזה מכבר כאשר נשאלתי מוועדה בריטית רשמית מהי דעתי על דבר מקום המקדש אודות ייחוסנו אליו. אמרתי להם שכשם שאתם רואים שזכותנו על הארץ בכלל, אף שהיה זה דבר רחוק אצל כל העולם כולו עד כה, מכל מקום גלגלה ההשגחה... שמה שהיה רחוק הולך ונעשה קרוב... עד שכל העמים יכירו את צדקת זכותנו, הכתובה בכתב קודש, על ארצנו הקדושה, כמו כן יבואו ימים שכל העמים, יכירו את אמיתת זכויותינו על מקום המקדש. וידעו כולם ויכירו שהחזון של הנביאים שנאמר על המקום הקדוש הזה 'כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים' יתקיים רק כשיהיה הבית הגדול והקדוש הזה, שם על מכונו, בידי בעליו הראשונים, שהם בעליו הנצחיים, שהוא עם ישראל, עם ה' מעולם, הוא ולא אחר" (אגרות הראיה, חלק ד, מהדורת תשמ"ד, איגרת א'קכז).
המקדש ועבודת הקורבנות צריכים אפוא להיות עיקר שאיפתנו במהלך התחייה הלאומית, וחובה עלינו לבטא שאיפה זו בעולם כולו ולהבהיר שלא התייאשנו ואנו מתכוונים לקיים מה שכתוב בתנ"ך. הביטוי "מה שנעשה רחוק שמה שהיה רחוק הולך ונעשה קרוב" מתייחס לאותן שנים ארוכות מתחילת הקמת התנועה הציונית־מדינית שנתקעה במבוי סתום מול האימפריה העות'מנית, עד שלפתע פרצה מלחמת העולם הראשונה שלאחריה באה הצהרת בלפור.
ההשוואה שערך הראי"ה בין הכרת העמים בזכותנו להקמת בית לאומי לבין הכרתם בחשיבות בניינו של המקדש, מורה בעליל כי לדעתו יש לבנות בידינו את בית המקדש לכשיסכימו העמים לכך. דברים אלה מתחברים למה שכתב במקומות רבים אחרים, ולפיהם תמיכת אומות העולם בשיבת ציון הנוכחית תלויה בהבעת הרצינות שלנו לחדש ימינו כקדם, הכוללים מקדש וקורבנות, כמובטח בתורה ובנביאים שאותם הם מכירים ובהם הם מאמינים. מאידך גיסא, אם יראו שאין לנו כוונות כאלה, הם עלולים דווקא לעמוד כנגדנו! ואכן בפרלמנט הבריטי נשמעו במשך שנים קולות המערערים על זכות היהודים החילונים לשיבת ציון, שאינה מתיישבת עם האמור בתנ"ך...
ללא מורא, ללא חשש
הגמרא (זבחים סב ע"א) מתארת שכשעלו בני הגולה מבבל נדרשו לנביא שיאמר להם היכן מקום המזבח. לכן, לדעת הראי"ה, אף אנו נזדקק להודעה מהשמיים היכן בדיוק מקום המזבח. אומנם נסתלקה הנבואה, אבל רוח הקודש לא נסתלקה מהראויים לה בכל דור, כפי כשכתב רבי חיים ויטאל, ולעולם אין פחות מל"ו צדיקים בדור (על פי סוכה מה ע"ב), ולפיכך מקומו המדויק של המזבח יכול להתגלות גם בימינו "על ידי איזה צדיק הראוי לכך"! (משפט כהן סימנים צא, צב).
יש לשים לב לתאריכי הפרסומים הללו, העוסקים בסוגיה רגישה במיוחד, עם משמעויות מדיניות ופוליטיות. פרסום התמיכה היה כשהראי"ה כיהן כרב הראשי לירושלים. המשכו פחות משנה לאחר שנתמנה לרבה הראשי של ארץ ישראל. הראי"ה אינו משנה את דעתו ואף ממשיך לפרסם אותה, ללא חשש מה יאמרו גורמים שונים ובתוכם אלה שהתנגדו לבחירתו לרב ראשי, דווקא בשל אמונתו הדתית בגאולת ישראל, בהם גם סוקולוב, מראשי התנועה הציונית, שהגדיר את הראי"ה בתור "חרד קיצוני, ואינדיבידואליסט שלא יקבל משמעת" (של ההנהלה הציונית).
כל זה מוכיח – למי שזקוק להוכחה – כי דעותיו של הראי"ה אינן מושפעות מתפקיד או הקשר פוליטי כל שהוא חס וחלילה, שלא כדעתם של כמה חוקרים המנסים ליצור חלוקה והפרדה בין תקופות שונות (כגון בין תקופת יפו לתקופת ירושלים).
בשולי הדברים, אף שאין זו עדות גמורה, יש להוסיף את הנכתב בעמודו הראשון של העיתון 'דבר', יום למחרת פטירתו של הראי"ה (ד' באלול תרצ"ה, 2 בספטמבר 1935):
"בשובו מלונדון לא"י, אחרי הצהרת בלפור, מושפע מהתלהבות התקופה, חשב הרב קוק על האפשרות לחדש את עבודת הקורבנות על הר הבית, וייסד ישיבה מיוחדת בשם תורת כהנים ללמוד את הלכות הקורבנות. אומרים שגנרל סטורס העמיד את הרב על הערך המדיני של הצעה זו, והרב הרפה מרעיונו זה".
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
