ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- ויצא
בס"ד כסלו התשפ"ו
מפטיר וַיִּבְרַח יַעֲקֹב (הושע יב יג) א
וְעַמִּי תְלוּאִים (הושע יא ז) ס
פרשת ויצא
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת ויצא 148 פסוקים = אֵם הַבָּנִים, בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה
מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ יָ-הּ. (תהלים קיג ט)
סגולת שעה התשיעית ביום התשיעי בחודש התשיעי
ט' כסלו [וכן ט' סיון] בשעה התשיעית בצהרים ידוע לזמן המסוגל לששון ולשמחה, לישועה ולהצלחה, ובאותה שעה נפתחים שערי שמים ונשפע שפע לכל עם ישראל. (ברית מנוחה) ועל מי שנולד בו אמרו חז"ל כי עולה למלוכה, אבל גם מי שמתפלל בו זוכה לדברים הרבה. נוהגים לקרוא בו פרקי תהלים בכל שנה ושנה. (אוצר הסגולות)
כתב הרב חיים ויטאל בהקדמתו לשער ההקדמות וגם בהקדמה לספרו עץ חיים: 'בעניין ספרי הקבלה האמיתיים הנמצאים, אמר לנו מורי האר"י זכרונו לחיי העולם הבא
דספר 'ברית מנוחה' הוא אמיתי וחברו חכם גדול בתורה ובחכמה ונאמן רוח, וכיסה את דבריו בעומק, ונעשה על פי נשמת צדיק אחד קדמון שנגלה אליו אליהו ז"ל ולמדו. והרמ"ק כתב בספרו 'פרדס רימונים' עוד נביא ראיה מספר 'ברית מנוחה' והוא ספר נחמד בביאור עשר נקודות משם בן ד', ומתוך דבריו נראה ודאי היותם דברי קבלה מפה אל פה או מפי מלאך, שאינם דברים מושגים ברוב עיון או דקות שכל אלא השגה נפלאה קרוב אל רוח הקודש. (שער כ"ח, שער הנקודות פרק א)
וַיֵּצֵ'א יַעֲקֹ'ב מִבְּאֵ'ר שָׁבַ'ע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. (כח י) ס"ת 'ארבע' לומר שסוף יציאתו זאת לישא ד' נשים. ואותיות ארבע לא בא כסדרן לומר כי בערבוב נשאן, דהיינו רחל שהיתה ראויה לו איחרה לו לקוחיה, וכן אח"כ השפחות בהיפוך, תחילה שפחת רחל הנשואה באחרונה ואח"כ שפחת לאה הנשואה ראשונה.
פרשה זו סתומה – מפני שהיה צריך להדר אחר אשה ולעבוד זולתו מה שלא נאה לכמותו שמהדרין ומביאין אחריו בַּיִת וָהוֹן ואִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת למדרגתו. (פענח רזא) ולפי שלא נודע יציאתו שהרי היה מוטמן בבית עבר י"ד שנה לאחר שנתברך לכך הפרשה סתומה. וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע בגימטריא 'לארבע עשרה שנה' (1233). יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע ס"ת עֵבֶר. מִבְּאֵר שָׁבַע יש בו אותיות 'ארבע עשרה עֵבֶר'. (הרוקח)
וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה. (כט כח)
שאלה – כיצד נשא יעקב שתי אחיות בחייהן והרי האבות קיימו את כל התורה כולה. וכתיב (ויקרא יח יח) וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח. ויעקב אמר (לב ה) עִם לָבָן גַּרְתִּי. פרש"י - ותרי"ג מצות שמרתי.
תשובה – אמרו רז"ל (יבמות כב.) גֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דָּמֵי, רחל ולאה התגיירו וממילא לא היו נחשבות אחיות מדין תורה ומותר היה ליעקב לשאת את שתיהן. א"נ לאה ורחל היו אחיות משתי נשים שונות, וגוי אין בניו מתייחסים אלא אחר האם, כדנפקא לן מכִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי (דברים ז ד) ולכך הותרו ליעקב. (החזקוני) א"נ קודם מתן התורה עיקר ההקפדה של האבות על קיום המצוות היה בארץ ישראל, ואילו יעקב נשא את שתי האחיות בחרן שבארם נהרים. ואכן זמן קצר לאחר ששב לארץ, מתה רחל, אשתו השנייה. (הרמב"ן ויקרא יח כה, הראב"ע) א"נ עניין זה שהאבות קיימו את כל התורה כולה גם קודם מתן תורה זוהי חומרא בלבד שקיבלו על עצמם, ודבר ברור הוא שחומרא אינה יכולה לדחות חיוב מעיקר הדין. שבני נח קיבלו על עצמם לקיים את דיבורם, ולכן חומרא זו של יעקב לקיים את כל התורה אינו דוחה את חיובו לקיים את הבטחתו לרחל, ולכן נשא ב' אחיות. (לקוטי שיחות ח"ה עמוד 141) א"נ מאחר שלא נצטוו האבות על התורה אע"פ שידעו ברוח הקודש מה שהיו רוצים היו מקיימים, ומה שהיו רוצים היו מניחים. (דעת זקנים לז לה) א"נ יעקב אבינו נשא שתי אחיות ע"פ הדיבור. (גור אריה, יפה תואר) וכ"כ האור החיים - ומה גם אם נאמר שהיו עושים על פי הדיבור, כי האבות נביאים היו, וה' אמר להם לעשות כן. גם יאמן יעקב שעשה מעשה על פי נבואתו שיכול לישא ב' אחיות לפי שעה - לא שיעקר איסור ב' אחיות. (בראשית מט ג) א"נ כיוון שהאבות לא היו מחויבים מצד הדין בקיום המצוות, לכן כשהשיג יעקב אבינו ע''ה, שלפי שורש נשמתו יגרום תיקונים גדולים בכוחות ועולמות העליונים אם ישא את שתי האחיות הללו רחל ולאה, והמה יבנו שתיהן את בית ישראל, יגע כמה יגיעות ועבודות להשיגם שינשאו לו. (נפש החיים שער א פרק כא) א"נ מן הדין רחל התקדשה לו תחלה בשכר עבודת שבע השנים, ואח"כ נתקדשה לו לאה בקידושי ביאה, ואילו היה מגרש אחת מהן לא היה יכול לקיים דבר שעתידה התורה לאסור שהרי השניה היתה אחות גרושתו, וכיון שאביו ציוה לו לשאת אשה מבנות לבן, אי אפשר היה לו לעבור על ציווי אביו. כיון ששתיהן היו מקודשות לו ושתיהן ודאי אי אפשר היה לו לגרש (חידושי אגדות סנהדרין יט א , הדר התורה)
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. (כח יב)
שאלה – למה הראו לו בחלום מלאכים עולים ויורדים, איזה צורך יש לו בזה בחלום, ועיקר החלום הוא הבטחת השי"ת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וגו' וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וגו'.
תשובה – אמרו חז"ל (סנהדרין ל א) דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין. ועוד אמרו (ברכות נה א) אין חלום בלא דברים בטלין. כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבַר בְּלֹא תֶּבֶן, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַחֲלוֹם בְּלֹא דְּבָרִים בְּטֵלִים. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: חֲלוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָתוֹ מִתְקַיֵּים - כּוּלּוֹ אֵינוֹ מִתְקַיֵּים. הטעם שהראו לו מלאכים עולים ויורדים לרמז לו שהחלום הזה הוא חזיון נבואי ואינו דומה לשאר החלומות כי דברי חלומות קי"ל לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין והראו לו עֹלִים וְיֹרְדִים להורות שאינו דברי חלומות רק נבואה. (אגרא דכלה) וַיַּחֲלֹם ובסוף כתיב וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ ולא כתיב 'וְהִנֵּה חֲלוֹם', שלא היה חלום אלא נבואה גמורה. (מנחה בלולה)
ובמדרש (פדר"א פל"ה) הראהו הקב"ה ארבע מלכיות מושלן ואובדן והראהו שר מלכות בבל עולה שבעים עוקים (שלבים) ויורד, והראהו שר מלכות מדי עולה חמשים ושנים עוקים ויורד. והראהו שר מלכות יון עולה מאה ושמונים עוקים ויורד. והראהו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד ואומר (ישעיה יד יד) אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן. אמר לו יעקב (ישעיה יד טו) אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר. אמר לו הקב"ה (עובדיה א ד) אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְ-הוָה. דהיינו שהקב"ה הבטיחו שבעצמו יורידו.
עוד רמזים בחלומו של יעקב
ענין הסולם מורה על העולם והמושלים בו שהם בבחינת עולה ויורד, כי הרשע הוא עולה בו מענג עצמו בתאוות העולם הזה ונגד זה יורדת נשמתו לדיוטא תחתונה, והצדיק הוא להיפך יורד מהעולם ומתאוותיו ומניח אותם ועולה במעלות הסולם להשיג את העולם הבא, וזה מה שאמר וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי
אֱ-לֹהִים עֹלִים היינו הצדיקים עולים לעוה"ב וְיֹרְדִים מתאוות העוה"ז, אך ע"י שמונעים עצמם מתענוגים היה מקום לחוש אולי יחלשו ויחלו, לזה הראה לו וְהִנֵּה יְ-הוָה נִצָּב עָלָיו פרש"י - לְשָׁמְרוֹ.
ועוד מרמז – מה שנאמר (קהלת א יח) וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב, דכל מה שאדם מוסיף ידיעה בתורת ה', הוא יודע כמה הוא רחוק ממנה, וזהו שאמר וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה. אמרו במד"ר (פר' סח יב) וְהִנֵּה סֻלָּם זה סיני, סֻלָּם בגימטריא 'סיני' (130), והוא רמז לתורה, מֻצָּב אַרְצָה שנתנה לבני אדם, אבל וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה שהיא מלאה סתרים (סודות) עד גבהי השמים מעשה מרכבה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים ומשיגים מקצתה, אבל וְיֹרְדִים בּוֹ כי ע"י השגתם ישכילו וידעו כי נעלמה מהם.
וגם רמז – על דרך שאמרו רז"ל (עירובין יג ב) שֶׁכׇּל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ - הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ, וזה מה שרמז וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים משום דוְיֹרְדִים בּוֹ שמשפילים את עצמם, ומשום הכי זוכים לתורה, ואמרינן (תענית ז א) לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה לְמַיִם, דִּכְתִיב (ישעיה נה א): 'הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם', לוֹמַר לָךְ: מָה מַיִם מַנִּיחִין מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְהוֹלְכִין לְמָקוֹם נָמוּךְ, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה.
כתב הילקוט ראובני (אות מה) וְהִנֵּה יְ-הוָה נִצָּב עָלָיו ר"ת עניו. (אמרות ה')
סֻלָּם בגימטריא 'סיני' (130) ואתיות 'למס' היינו שאם יתעסקו בתורה שניתנה בסיני שפיר ואם יעזבו התורה גלות למס כמש"ה (ירמיה ט יב) עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי. ואמרו בתנא דבי אליהו (כסא רחמים על אבות דרבי נתן ל א) כל החרבנות וכל הצרות הבאות לכלל ישראל או לפרטי, הכל בעון ביטול תורה שנאמר (מיכה א ה) בְּפֶשַׁע יַעֲקֹב כָּל זֹאת. (פני דוד)
חידה בפרשה
באיזה מקרה בעליה לתורה ראוי לקרוא יעמוד פלוני בן שם סבו ולא בשם של אביו או אמו . והראיה לכך מהפרשה.
תשובה – מצינו אצל יעקב אבינו ששאל (כט ה) הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר. אמרו חז"ל היה ראוי לומר לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל אבל בני בנים הרי הם כבנים, לפי שנחור אחי אברהם היה איש השם והמעלה ולא היה לבן נודע בארץ בשם בתואל אביו כי היה אדם גרוע וע"כ הוצרך לומר בן נחור. (רבינו בחיי) כתב הרמ"א (בשם תרומת הדשן סימן נ"א וספר חסידים) ומי שאביו מומר לעבודת כוכבים קורין אותו בשם אבי אביו אבל לא בשמו לבד שלא לביישו ברבים.
א"נ מה ראה יעקב לקראו כאן בֶּן נָחוֹר, הלא אביו בתואל היה – לפי שיעקב ידע כי לבן הוא רשע, ובהזכירו את שמו מן הראוי לקללו, דהנה דרשו חז"ל (ילקו"ש משלי תתקמ"ו) א"ר יצחק כל מי שמזכיר הצדיק ואינו מברכו עובר בעשה שנאמר (משלי י ז) זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, וכל מי שמזכיר הרשע ואינו מקללו עובר בעשה שנאמר וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב. אך כיצד יעשה זאת בפני עם ועדה ממכריו של לבן, על כן נתחכם וקללו בדרך רמז 'בֶּן נָחוֹר' ראוי הוא לנוחרו, שהיא מיתה גרועה, כמאמרם ז"ל (פסחים מט ב) עַם הָאָרֶץ שהוא רשע ורודף את הערוה מוּתָּר (היינו ראוי) לְנוֹחֳרוֹ. וזהו כוונתו בֶּן נָחוֹר. אך ידידי לבן ומכריו הבינו שהוא מתכוון לסבו, נחור אביו של בתואל וכך יצא ידי חובת כולם. (עוד יוסף חי – דרשות)
כתב הרמב"ם (הל' ממרים פ"ו הי"א) אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו, לכך הזכיר את נחור שלא היה כה רשע. (תפארת יהונתן)
עַם הָאָרֶץ מוּתָּר לְנוֹחֳרוֹ בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת (פסחים מט ב) שקדושתו יתירה והוא יום המיוחד לתשובה יותר מכל ימות השנה ויש בו סיוע לאדם מכח הארת עצומו של יום לקבלת התשובה, עם כל זה אין תקוה שזה העם הארץ יחזור בתשובה ולכן אין תקנה אל חלק הטוב שבו אלא על ידי נְחִירָה שצריך לעשות כונות ויחודים אשר על ידם ימשוך ויסלק חיות הקדוש של חלק הטוב שיש בקרבו. (בן יהוידע שם)
מוּתָּר לְנוֹחֳרוֹ - ולא קאמר מותר להורגו כו' שכוונו בזה שהנחירה והשחיטה הוא רמז לנטילת דם במקום בית השחיטה ור"ל שמותר לביישו וליטול דמו כדאמרינן אזל סומקא ואתי חיורא. (חידושי אגדות שם)
פירש רבינו האריז"ל שעמי הארץ פוגמים בעשיה ואינו כל כך חמור, אך בשבת דהעשיה עולה למעלה והעולמות נקשרים יחד אף עם הארץ כשחוטא בשבת פוגם עד האצילות עכ"ד קדשו. ואמרו בירושלמי דאימת שבת על העם הארץ ואינו משקר בשבת. דנשמתיה חזי דפגמו בשבת גדול יתר מאד ואימת שבת עליו ואינו משקר. (פתח עינים שם)
וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. (כט יא)
שאלה – אברהם אבינו ע"ה אמר (בראשית יב יא) הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. פרש"י - עַד עַכְשָׁו לֹא הִכִּיר בָּהּ מִתּוֹךְ צְנִיעוּת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם, וְעַכְשָׁו הִכִּיר בָּהּ עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה. כיצד נישק יעקב אבינו ע"ה את רחל ומה היתה כוונתו בזה. וכתב הרמב"ם (איסורי ביאה פכ"א ה"ו) המחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן או שנשק לאחת מהן אע"פ שאין שם תאוה ולא הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר אסור הוא ומעשה טפשים הוא שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו.
תשובה – בכל מצוות שבתורה מצוה להדר אחר הידור המצוה ביופי כל מה דאפשר, דכתיב (שמות טו ב) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ הִתְנָאֵה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה לְפָנָיו סוּכָּה נָאָה, וְלוּלָב נָאֶה (שבת קלג ב) והנה בודאי לא נשתנית מצוה זו כי גם האשה חפץ של מצוה, ומהראוי להדר אחר יופי המצוה כל מה דאפשר, רק במצוה זו כרוך יצה"ר אחר החטא של אדם הראשון ולתאוה חומרית יבקש האדם בהיתר ובאיסור, אבות העולם היו תיקונו של אדה"ר וביטלו היצה"ר מגופם, והיה אצלן ענין המצוה הזאת כתפילין וציצית ואתרוג כענין אדה"ר קודם החטא (בראשית ב כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ. כאשר ראה יעקב את רחל יפת תואר חפץ של מצוה המצטרכת לו מהודר ביופי, וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל לעין כל רואה באין בושת, כדמיון הנושק חפץ של מצוה. מה שאבות העולם הדרו אחר יופי המצוה ולא לשום תאוה. (דרך פקודך, מ"ע א חלק המחשבה אות כ, לרבי צבי אלימלך שפירא מדינוב)
כתב רבינו בחיי – רחל היתה קטנה ולא היתה ראויה להתחתן, או נאמר שהנשיקה הזאת היתה נשיקת הראש או הכתף, כי לא אמר הכתוב בפי רחל.
כתב המלבי"ם – ולא היה נשיקה של תפלות, כי נשא קולו ויבך. ופירש ה'כתב והקבלה' וטעם וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל שהתחבר עמה במחשבתו ורצונו.
ראה שהיתה נאותה לו כי שם יעקב ורחל במאזנים ישאו יחד ז' ז'. היינו 'יעקב רחל' בגימטריא 420 וזה מתחלק במספר 7 = 60. (חומת אנך)
וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים. (כט יד)
שאלה – כיצד נכנס יעקב בבית לבן והתרפים בביתו, ואילו אצל אליעזר כתיב (כד לא) וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים. פרש"י - מעבודת אלילים (ב"ר) תרגום יונתן - וַאֲנָא פַּנְיַת בֵּיתָא מִפּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה, ואמרו חז"ל שהגמלים של אברהם אע"ה לא רצו להיכנס עד שפינה העבודה זרה.
תשובה – יעקב רצה לבדוק את רחל ולאה אם עובדים להם ומה מעשיהם, ובחודש אחד ראה הכל ופירש ממנו שנא' (כט יד) וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים. (מושב זקנים)
ומה הם התרפים שוחטין אותן בכור ומולקין את ראשו ומולחין אותו במלח ובשמן טוב וכותבין על טס זהב שם רוח טומאה ומניחין אותו בכר ומדליקין נרות לפניו ומשתחוין לו והוא מדבר עמהן ומניין שהתרפים מדברים שנאמר (זכריה י ב) כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן. (פרקי דר"א פל"ו)
וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי. וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל (בראשית כט יט-כ) ר"ת 'מאל עשו'. לומר טוב לתת לך מלעשו הנקרא 'אחר' שאין לו שם ולא כתב ולשון, כי אם מאומה אחרת - וְלֹא שֵׁם לוֹ עַל פְּנֵי חוּץ. (איוב יח יז), וְלֹא שֵׁם לוֹ בגימטריא 'עשו'. והוא נקרא חזיר יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר (תהלים פ יד), וחזיר נקרא 'דבר אחר'. דאמרינן (קידושין מט ב) הַאי מַאן דְּעָבֵיד מִילְּתָא - מי שעושה דבר הקזה לִיטְעוֹם מִידֵּי וַהֲדַר לִיפּוֹק שיטעם משהו ואחר כך יצא החוצה. דְּאִי לָא טָעֵים מִידֵּי, אִי פָּגַע בְּדָבָר אַחֵר פרש"י 'חזיר' קָשֶׁה לְדָבָר אַחֵר צרעת שהחזירים מנוגעים הם כדאמרינן עֲשָׂרָה קַבִּים נְגָעִים יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ חֲזִירִים. (ספר גימטריאות לרבינו יהודה החסיד)
לבן ברמאותו רמז לו שדעתו לרמותו - שֶׁהָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים: שְׁנֵי בָּנִים לְרִבְקָה וּשְׁתֵּי בָּנוֹת לְלָבָן, הַגְּדוֹלָה לַגָּדוֹל וְהַקְּטַנָּה לַקָּטָן (ב"ר ע טז) ורמז לו לבן כי מדרך ארץ רחל לעשו שהוא הקטן עתה שמכר הבכורה וזאת אינה שלך כי לאה לך יאתה. אמנם עתה שרצית רחל טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ 'אַחֵר' מסט"א עשו כי גם זאת של עשו אתננה לך. אבל על הגדולה אין אומר ואין דברים שהיא שלך. שְׁבָה עִמָּדִי אין ישיבה אלא עכבה שתתעכב עוד שבע שנים. וז"ש לו לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה כלומר הבכירה כבר היתה לך ומה שעסקנו על רחל היה דבר נוסף על הגדולה כמו שרמזתי לך ולכן מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וכו'. (פני דוד)
וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה. וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים וגו'. (כט יח-כ) פרש"י - הֵם 'יָמִים אֲחָדִים' שֶׁאָמְרָה לוֹ אִמּוֹ: 'וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים'.
שאלה – מה הטעם שנקט יעקב דווקא שבע שנים, כיצד ימים אחדים שאמרה לו אמו נהיו שבע שנים.
תשובה – יָמִים היינו שנה כענין יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ (ויקרא כה כט) ואחדים היינו שבתות שאין להם בן זוג כמו שאמרו רז"ל (ב"ר יא ח) תני ר"ש בן יוחאי: אמרה שבת לפני הקב"ה 'רבש"ע לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג', א"ל הקב"ה 'כנסת ישראל היא בן זוגך'. והנה רבקה אמרה לו שישב שם יָמִים אֲחָדִים היינו שנה שלימה של שבתות, וזה אי אפשר כי אם בז' שנים. (בני יששכר ראש חודש מאמר ב אות ה) היינו כאשר מחשבים את השבתות החלות במהלך שבע שנים, הרי ש1/7 מתוך שבע שנים, זוהי שנה שלימה (עץ חיים) א"נ הטעם שאמר שֶׁבַע שָׁנִים כי אולי קטנה היתה ולא היתה ראויה לאיש עד אחר ז' שנים. (הטור) א"נ לפי שבשנים הראשונות לשבת יעקב בארם היה שרוי בפחד פן ירדוף אחריו עשו ויהרגנו בבית לבן. ורבקה אמרה לו (כז מד) וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ. וחשב יעקב שהכוונה היא שבע שנים שאז ישוב חמת עשו ממנו. ולא רצה לקחת את רחל בתוך הזמן הזה, וכבר כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ה ה"ד) וְלֹא יִהְיוּ שְׁנֵיהֶם לֹא שִׁכּוֹרִים וְלֹא עַצְלָנִים וְלֹא עַצְבָּנִים, וְלֹא אֶחָד מֵהֶן. ובה"ה הוסיף, שמי שאינו נזהר בזה לא יהיו בניו ראויין לחכמה ולחסידות. לפיכך לא רצה יעקב להעמיד תולדות כל השבע שנים שהיה שרוי בפחד ועצבנות. (אזנים לתורה)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
