ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- ברכות
אומרת הגמרא (ברכות ו, ב):
ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה.
המשנה מביאה מח' ביחס לסוף זמנה וכמו שנאריך לקמן, אך ביחס לתחילת זמנה לא נזכר במשנה, כשם שלא נזכר בשחרית. ועל פניו זמנה מתחיל עם סוף זמן שחרית, בחצות היום. [אך יש בדבר מח' ראשונים אם זמנה העיקרי משש שעות דעת רוב הראשונים או שש ומחצה כך נראה ברש"י].
הברייתא שהובאה להוכיח שתפילות כנגד תמידין (כו, ב) אומרת את הדין הבא ביחס לזמן מנחה:
ואיזו היא מנחה גדולה - משש שעות ומחצה ולמעלה; ואיזו היא מנחה קטנה - מתשע שעות ומחצה ולמעלה.
ומימרא זו צריכה עיון רב. מה מקומה בברייתא? בבחינת תנא אהיכא קאי דקתני כיצד גדולה וקטנה? ועוד מה קמ"ל בחלוקה זו?
שיטת רש"י
ונראה ברש"י (כו, ב ד"ה מנחה גדולה וד"ה מנחה קטנה) דאתא לאשמועינן שיש עדיפות לקטנה על פני גדולה. כך מבין בו הגר"א (רלג, ס"ק א ד"ה מי). ונ"ל שלמד זאת ממה שאנו יודעים שתפילה כנגד תמידין, ורק במנחה קטנה הזכיר את התמידין וביאר שהוא משום שאז הוא הזמן בו הקריבו בכל יום את התמיד, ואילו ביחס לגדולה רק כתב שהוא הזמן הראשוני שאפשר להתפלל בו מנחה. ולא ציין שהוא הזמן בו היו מקריבים בערב פסח שחל בערב שבת. כלומר, ר"ל שהתפילה שכנגד תמיד זמנה במ"ק.
ונראה שסבר דע"כ י"ל שיש מדרגות בתפילה, דאל"ה הדרן לקושיין מאי קמ"ל בחילוק שבין גדולה לקטנה.
שיטת רא"ש
אך דעת הרא"ש והטור אינה כן. דכ' הטור (סימן רלג) 'זמנה משש שעות ומחצה ולמעלה'. וכן בשו"ת הרא"ש (כלל ד, סימן ט):
ותפלת המנחה זמנה מכי ינטו צללי ערב דהיינו מו' שעות ומחצה ולמעלה, כדאמרינן צלותא דאברהם מכי משחרי כותלי.
אך לשיטתם יש לבאר את דברי הגמ' אודות מ"ק, דהוה סגי למימר זמן מנחה משש ומחצה. והראוני דברי הרא"ה שיש בהם בכדי לענות (כו, ב ד"ה איזו היא מ"ג):
אי זו היא מנחה גדולה. פי' זמנה הגדול של מנחה והתחלתו, משש שעות ומחצה ולמעלה. ואי זו היא מנחה קטנה. כלומר זמנה הקטן והסמוך שמכאן ואילך יש לו להזהר בתפלת המנחה ואין לעשות שום דבר שראוי לו לימשך אחריו הרבה עד שיתפלל כדאיתא בשבת.
דהיינו, חז"ל למדונו שיש שני זמנים למנחה: הזמן הראשון הוא תחילת זמן מנחה, והשני הוא בכדי שנדע מאיזה שלב מתחילים הדינים של המנעות מפעולות העשויות לגרור את האדם ולהפסידו מתפילה. אך לא שיש עדיפות לזמן אחד על פני חבירו.
יש לציין שהגר"א הנ"ל סובר שדעת הרא"ש כדעת רש"י, ומותר לכת' להתפלל משש ומחצה אך עיקר זמנה, או בלשון אחרת מצוה מן המובחר, להתפלל בזמן מנחה קטנה.
שיטת רמב"ם
בנוגע לזמן מנחה כתב הרמב"ם (ג, ב-ג):
כבר אמרנו שתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה, ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום בתשע שעות ומחצה תקנו זמנה מתשע שעות ומחצה והיא הנקראת מנחה קטנה, ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה, אמרו שהמתפלל מאחר שש שעות ומחצה יצא, ומשהגיע זמן זה הגיע זמן חיובה וזו היא הנקראת מנחה גדולה.
נהגו אנשים הרבה להתפלל גדולה וקטנה והאחת רשות, והורו מקצת הגאונים שאין ראוי להתפלל רשות אלא הגדולה, וכן הדין נותן מפני שהיא כנגד דבר שאינו תדיר בכל יום, ואם התפלל הגדולה חובה לא יתפלל קטנה אלא רשות.
נהגו אנשים הרבה להתפלל גדולה וקטנה והאחת רשות, והורו מקצת הגאונים שאין ראוי להתפלל רשות אלא הגדולה, וכן הדין נותן מפני שהיא כנגד דבר שאינו תדיר בכל יום, ואם התפלל הגדולה חובה לא יתפלל קטנה אלא רשות.
והרי שכתב שהמתפלל משש ומחצה יצא, משמע שהוא דיעבד, וכן בהוראת הגאונים, שעיקר החיוב יש לעשותו במנחה קטנה. מובן מכך שזמנה העיקרי הוא כנגד זמן ההקרבה הרגיל בפועל של הקרבן והוא מנחה גדולה.
הלכה למעשה
כתב שו"ע (רלג, א):
מי שהתפלל תפלת המנחה לאחר ו' שעות ומחצה ולמעלה, יצא. ועיקר זמנה מט' שעות ומחצה ולמעלה.
וכתב משנה ברורה (ס"ק א):
עיקר זמן תפלת המנחה לכתחלה הוא מט' ומחצה ולמעלה כנגד התמיד שהיו מקריבין בכל יום ומ"מ אם התפלל משש ומחצה ולמעלה יצא אחרי דעיקר זמנו של תמיד מדאורייתא מתחיל מאותו זמן ויש מהראשונים שמקילין לכתחלה משש שעות ומחצה ולמעלה ועכ"פ אם רוצה לאכול או לצאת לדרך או שעתה יוכל להתפלל עם הצבור ואם ימתין על מ"ק לא יהיה לו מנין לכו"ע מותר להתפלל לכתחלה משש שעות ומחצה ולמעלה:
ובדרך זו, על מש"כ 'הגיע זמן חיובה' משש ומחצה העיר ערוך השולחן (רלג, יב) שאין זה חובה אלא אפשרות, ואף לרמב"ם אם יש לו צורך להקדים את המנחה, מותר, אך ללא סיבה עדיף לאחר את התפילה. ויותר מכך חיזק ערוך השולחן את דבריו שאפשר להתפלל מנחה גדולה ממה שמצא אחד מן הקדמונים שהזהיר להתפלל דווקא מנחה גדולה.
סוף זמן מנחה
כשם שביחס לתפילת שחרית מצאנו מח' תנאים ביחס לסוף זמנה כך הוא במנחה. וטעם מחלוקתם מקביל, שכך מבואר בגמ' שכשם שנחלקו על סוף זמן הקרבת תמיד של שחר כך נחלקו על סוף זמן הקרבת תמיד של בין הערבים. אומרת המשנה בתחילת הפרק:
תפלת המנחה עד הערב; רבי יהודה אומר עד פלג המנחה... מפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב - שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב; רבי יהודה אומר: עד פלג המנחה, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה.
שתי שאלות מרכזיות מבררת הגמרא ביחס לשיטת רבי יהודה: א. מהו פלג המנחה? ב. האם הלכה כמותו?
פלג המנחה
ביחס לפלג המנחה הגמ' מסתפקת האם מדובר בפלג מנחה ראשון או השני. למסקנה מביאה ברייתא בשם רבי יהודה:
דתניא, רבי יהודה אומר: פלג המנחה אחרונה אמרו, והיא אחת עשרה שעות חסר רביע.
דהיינו את הזמן מהנץ החמה ועד השקיעה מחלקים לשנים עשר חלקים, ושעה ורבע זמנית קודם השקיעה הוא זמן המנחה. נקרא פלג משום שאת הזמן ממנחה קטנה, תשע וחצי, ועד שקיעה, שתים עשרה, שעתיים וחצי אלו חולקים אותם (וזהו לשון פלג) ונקודת האמצע היא סוף זמן מנחה אליבא דרבי יהודה.
דעבד כמר עבד
ביחס לסוף זמן מנחה מסתפקת הגמ' האם הלכה כרבי יהודה, כשם שהלכה כמותו בשחרית ומשום דתנינן כוותיה בבחירתא. ולכאורה תמיהה זו צריכה עיון שהרי היכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא. ואם כן יחיד ורבים הלכה כרבים! הגמ' מביאה שני מעשים חולקים על מנת להוכיח כשיטת צד אחד, אך ללא מסקנה ברורה 1 ובמקום זאת אומרת:
השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר - עבד, ודעבד כמר - עבד.
מסקנת הגמרא הינה ייחודית, (לשון זו מופיעה אך ורק בסוגיין, וכעין זה רק בעוד כשני מק') והיא שכל אחד יעשה כפי רצונו, כרבי יהודה או כרבנן. ויש לעיין בדבר זה, הכיצד ניתן ביד כל אדם להחליט?! ועוד יש לשאול, אימתי צריך המתפלל לקבל על עצמו שיטה מסוימת? האם יכול לשנות דעתו.
בשאלות אלו נחלקו רבותינו הראשונים:
רבינו יונה ורא"ש
רבינו יונה כתב כך (יח, א ד"ה דעבד):
אף על פי שנראה מכאן שאם ירצה יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ואילך דלר' יהודה משם ואילך אינו זמן תפלת מנחה ולדברי רבנן יכול להתפלל מנחה עד הערב אפ"ה אין לו לאדם לעשות בענין שיהו מנהגותיו סותרין זה את זה שאם יתפלל מנחה לפעמים מפלג המנחה ואילך כרבנן ולפעמים יתפלל ערבית באותו זמן קודם שקיעת החמה כר' יהודה נמצאו דבריו סותרין זה את זה שפעמים דן אותו יום ופעמים דן אותו לילה אלא יעשה כל שעה כמו רבנן שיתפלל מנחה עד שקיעת החמה ותפלת ערבית אח"כ או כמו ר' יהודה שיתפלל תפלת המנחה לעולם עד פלג המנחה בלבד ויתפלל ערבית אח"כ כל זמן שירצה ואפילו קודם שקיעת החמה.
וכן היא דעת הרא"ש (ד, ג בסופו) שלנהוג כמנהג שניהם לקולא במקום דסתרי אהדדי א"א. ומדמה זאת הרא"ש (ריש המסכת א, א) לשדרה וגולגולת שהן תרי קולי דסתרי אהדדי. ונבאר את המקרה.
הגמרא בעירובין (ז, א) דנה לגבי היכולת להכריע במחלוקת כשני צדדים גם יחד, אך במקרים שונים. כלומר במקרה א כדעת א במקרה ב כדעת ב. ושם מלמדת הגמ' שא"א להכריע כשני הצדדים אם יש סתירה בעצם ההכרעה. וזו לשונה:
כי לא עבדינן כחומרי דבי תרי - היכא דסתרי אהדדי, כגון שדרה וגולגולת. דתנן: השדרה והגולגולת שחסרו, וכמה חסרון בשדרה? בית שמאי אומרים: שתי חוליות, ובית הלל אומרים: חוליא אחת. ובגולגולת, בית שמאי אומרים: כמלא מקדח, ובית הלל אומרים: כדי שינטל מן החי וימות. ואמר רב יהודה אמר שמואל: וכן לענין טריפה. אבל היכא דלא סתרי אהדדי - עבדינן.
ביאור הדברים: נחלקו ב"ה וב"ש כמה צריכה השדרה להיות חסרה בכדי שכבר לא תטמא באוהל, וכמו סתם עצם. ב"ש אומרים שרק אם חסרות שתי חוליות אזי לא מטמא באוהל, ולחומרא. ואילו ב"ה סוברים שאפילו חסרון של חוליא אחת כבר מפקיעה את אפשרות טומאת אוהל, ולקולא.
ובמקביל למח' זאת נחלקו גם בחסרון בשדרה ביחס לדיני טריפות. לפי בית שמאי, רק בחסרון שתי חוליות בשדרה נחשבת הבהמה לטריפה ולקולא, ואילו לבית הלל אפילו בחסרון חוליא אחת הוי טריפה ולחומרא.
ואומרת הגמ' שמי שמחמיר לעניין טומאה כב"ש שכל עוד לא חסרות שתים מטמא, ומאידך מחמיר כב"ה שאפילו חסרון חוליא אחת מטריף – עליו אמרו כסיל בחושך יהלך. והמכריע לקולא לשני הצדדים נקרא רשע.
ולמקרה זה מדמה הרא"ש את סוגיין – א"א להחשיב את הזמן שאחר הפלג הן ליום והן ללילה במקביל כיון שהוא תרתי דסתרי.
אמנם, אף רבינו יונה ורא"ש מודים שאם רגיל להתפלל כרבנן עד הערב אך פעם אחת התפלל בפועל לאחר פלג מנחה ורצה לצאת ידי חובת ערבית – יצא.
שיטת המאירי
לעומתם כתב המאירי כך (כו, ב ד"ה מש"כ שמסוף):
ואיני נסכם לדעת זה (של רבינו יונה) כלל. אלא ביום אחד אין ראוי לו להתפלל בו מנחה וערבית, אבל מיום ליום אין לחוש כלל ואין כאן משום תרתי דסתרן אהדדי דבדרבנן לא חיישי' והרי זה כשני שבילים אחד טמא ואחד טהור שהלכו שני בני אדם זה באחת וזה באחרת שאם באו לישאל בבת אחת שניהם טמאים ובזה אחר זה שניהם טהורים ומ"מ דוקא לתפלה אבל לק"ש לא יקרא בתחום חמה לעולם.
המאירי מסכים לטעמו של הרא"ש שכיון שעוסקים בתפילה יש מקום יותר להקל (כפי שיובא להלן), אך לא מסכים כלל שצריך לקבוע כל אדם לעצמו התנהגות תמידית. אלא בכל יום יש ספק מחודש על הדין ויכול לנהוג אחרת.
ויש לעיין מה שורש הויכוח שבין המאירי לרא"ש? מדוע המאירי מדמה את מסקנת הגמ' לשני שבילין ואילו הרא"ש מדמה זאת לשדרה וגולגולת?
הסבר קהילות יעקב
הקהילות יעקב (ברכות סימן א) מבאר שנחלקו בהגדרת הכרעת הגמרא דעבד כמר וכו'. לשיטת הרא"ש יש כאן בגמ' הוראה לכל אחד להכריע כדעת זו או זו, ואין דנים כאן בגדרי ספקות דרבנן משום דלא אמר' במחלוקת ספד"ר לקולא במקום שלכל צד יש קולא וחומרא. וכן דעתו בנוגע לשחיקת תבלינים ביו"ט (ביצה יד), וכן משמע מדברי הר"ן ביחס לדין הסבה בד' כוסות (פסחים קח).
אך דעת המאירי כיון שהוא ספיקא דרבנן יש לדון בו לקולא. וכל יום מתעורר ספק מחודש ולכן יכול להקל בו לפי רצונו, ממש כשני שבילין. אך באותו יום עצמו א"א משום דהוי כמקרה של שני שבילין בבאו שניהם בבת אחת. עיי"ש עוד באריכות.
שיטת ר"ת
ר"ת כתב (ב, א ד"ה מאימתי) שאפשר לעשות תרתי דסתרי, ולסמוך על רבי יהודה דאחר הפלג הוי לילה לעניין קריאת שמע, וכן לסמוך על רבנן לעניין תפילת מנחה לאחר הפלג.
וכ' הרא"ש (א, א) שטעם הדבר אליבא דר"ת הוא שהקלו בתפילה. ויש לעיין מדוע הקלו?
ונ"ל שסברת ר"ת שכיון שיסודה של התפילה היא רחמי, והרי בתשלומין ראינו שבשאלת תשלומי מנחה האם אמר' עבר יומו או דילמא לא אמר' עבר יומו משום שתפילה הוי רחמי, אסיקנא דתפילה הוי רחמי ולכן הזמן אינו מעכב. ונראה דה"ה הכא. הרחמי של התפילה גובר על תרתי דסתרי של פלג המנחה.
שיטת הרמב"ם
שיטת הרמב"ם צריכה ביאור. וכך לשונו (ג, ד):
הא למדת שזמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה עד תשע שעות ומחצה, וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע, ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה.
כיצד כותב זמן מנחה קטנה עד רבע לאחת עשרה, אך יש לו להתפלל עד השקיעה?! מצינו בזה כמה הסברים:
כסף משנה (הלכה ד) מבאר בשיטת הרמב"ם שסובר כרבינו יונה והרא"ש, שעל האדם להחליט כמי נוהג, כרבי יהודה או כחכמים. ומה שכתב 'ויש לו', היינו שאם יחליט כחכמים יכול להתפלל עד השקיעה.
לחם משנה (הלכה ב) מבאר ברמב"ם, שסובר דאמר' תרתי דסתרי משום שערבית רשות. וכעין מה שכתב ברא"ש בהסברת שיטת ר"ת בתחילת המסכת (א, א) שבתפילה הקלו, ונ"ל שאפשר לבסס דבריהם על הסתפקות הגמ' בתשלומין בין זמן לרחמי, והכרעה שרחמי עדיף, ולכן אפשר לומר זאת גם ביחס לזמני היום שאפשר לעשות בסתירה.
נק' נוספת חשובה בדבריו, דקשה אמאי בהלכות קרבן התמיד לא כתב שיכול לעשות כשניהם? ומסביר הלח"מ שאמנם כתב שיכול להקריב כל היום, ובזה כלל את שתי הדעות. ואין הדבר סותר את דברי רבי יהודה, שאף הוא סבור שמעיקר הדין יכל להקריב עד הלילה, אלא שלכתחילה יש להתפלל בזמן ההקרבה הקבוע והוא ט' שעות ומחצה. אך אם כן, מדוע אפשר להתפלל אחרי תשע וחצי, הרי ההקרבה עברה? וי"ל שתפילת מנחה תוקנה כנגד קטורת של בין הערבים שבאה לאחר מנחה ובעבורה.
בכיוון דברי הלח"מ כתב ערוך השולחן (או"ח רלג, ו) כמר וכמר היינו שר' יהודה ורבנן מסכימים זה לזה על נחלקו על עיקר התפילה מתי נקבעה לפי הזמן שבדרך כלל (ר"י) או כל הזמן האפשרי (רבנן). ולכן למעשה כו"ע מודים שלכתחילה יש להתפלל עד פלג המנחה, אך בדיעבד אם עבר זמן הפלג, אומרים חכמים שעדיין יתפלל כל עוד לא נגמר היום.
להערות - [email protected]
^ 1.
בנוגע לשאלת יחיד ורבים עיין ברכת אברהם יבמות יד, ב אותיות ה-ז. ובנוגע להבנת ההוכחה ממעשה רב הונא ורבנן עיין צל"ח במקום.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
