ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- ברכות
ביחס לתפילת ערבית מבררת הגמ' (כז, ב) האם היא חובה או רשות:
אלא מאי אין לה קבע? כמאן דאמר: תפלת ערבית רשות. דאמר רב יהודה אמר שמואל: תפלת ערבית, רבן גמליאל אומר: חובה, רבי יהושע אומר: רשות. אמר אביי: הלכה כדברי האומר חובה. ורבא אמר: הלכה כדברי האומר רשות.
מה המקור לכך שהיא רשות או חובה? בכלל, יש לחזור לברייתא המבררת את יסודה של תפילת ערבית. למ"ד אבות תקנום, למדנו מערבית. ולמ"ד כנגד תמידין תקנום:
ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע - שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה.
בבא זו נשתנה ללא חולק. וצריך להתבונן כיצד שני הצדדים מבארים את אותו המקור. וחשבתי שאפשר לבאר כך: הרי איברים ופדרים אין חובה להקריב, שהרי אם היה שהות ביום לכל הקרבנות אין מביאים קרבן נוסף בכדי שיהיו איברים ופדרים. אלא שיש מצווה בדבר, שאם ישנן או"פ יעלה אותם למזבח. ומכאן למד מ"ד ערבית רשות את דינו, שאין קרבן זה חיובי כקרבנות התמיד.
ואילו מ"ד ערבית חובה יבאר, שלמדנו את זמני התפילה מאו"פ אך לא את מהותה ותוקפה.
קביעה כרשות
אמנם הראשונים, ככלל, פוסקים שהלכה כמד"א ערבית רשות משום שבמחלוקת אביי ורבא הלכה כרבא. ואמנם יש גורסים רב ולא רבא ועדיין, הלכה כמותו, וכדכתב הרשב"א (כז, ב ד"ה ערבית):
ופסקו הגאונים ז"ל דהלכה כמ"ד רשות, דתפלה כאיסורי נינהו וקיי"ל כרב באיסורי, ועוד דתפלה דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל.
אך בהבנת המושג של 'רשות' נחלקו. שאלה יסודית בדיני תשלומין מובאת ע"י הראשונים והתירוצים השונים שלה מהווים כיוונים לזיהוי השיטות השונות.
שואלים הראשונים (תוס' כו, א ד"ה טעה; רשב"א הנ"ל; תר"י יח, א ד"ה טעה ולא התפלל ערבית) מדוע אם לא התפלל ערבית חובה להשלים אותה ע"י שחרית שתיים, והרי ערבית גופא היא רשות? ומביאים הראשונים שני תירוצים:
א. שיטת בעל הלכות גדולות
כתב בה"ג (סימן א, ברכות פרק רביעי):
וכי קאמרינן דתפלת ערבית רשות הני מילי היכא דלא קבעי לצלויי כלל אבל אי צלי או קבלה עליה שויה עליה כחובה והדר מצלי.
דהיינו ערבית הינה תפילת רשות כל עוד לא התפללו אותה, אך לאחר שכבר התפללו, אזי הופכת לחובה. וצריך לברר מתי נהפכת התפילה לחובה?
הרשב"א (הנ"ל) מביא את דברי בה"ג האומר שאפילו התפלל פעם אחת בלבד כבר התחייב בערבית. הרשב"א מקשה על כך שלא מסתבר לומר שכל המושגים והקולות של רשות מתייחסות למי שלא התפלל כלל, ולא התכוון להתחיל להתפלל בקביעות תפילות ערבית. ולכן נראה שנוקט כהסבר התוס' לקמן.
אפשרות שניה מוזכרת ברא"ש והיא שאם התפלל אדם כמה פעמים ערבית הרי זה הפך את הערבית מרשות לחובה עבורו.
הסברה נוספת בדברי הבה"ג מצאנו והיא שכוונתו שההחלטה להתפלל יוצרת חיוב דווקא על אותו לילה (תוס' חגיגה ד"ה או; ויש המבינים כך גם ברא"ש ברכות ב, ד בהסבר הראשון).
ב. שיטת תוס'
מחמת הקושיות המובאות בראשונים על שיטת בה"ג (עיין רא"ש ורשב"א הנ"ל) מבארים בעלי התוס' את 'רשות' של ערבית באופן אחר. וכך כותבים (ברכות כו, א ד"ה טעה):
וי"ל הא דאמרינן דתפלת ערבית רשות היינו לגבי מצוה אחרת והיא עוברת דאז אמרינן תדחה תפלת ערבית מפניה אבל לחנם אין לו לבטלה.
כלומר תפילת ערבית היא חובה כמו שחרית ומנחה, אך שונה היא ברמת חיובה, ועל כן ביחס לשתי התפילות הקודמות הרי היא רשות. . אולי אפשר לומר כאן את סברת 'אפושי פלוגתא לא מפשינן' – לקרב את מ"ד חובה למ"ד רשות.
השוואת השיטות
הרווח בשיטת בה"ג היא לשמר את לשון חז"ל 'רשות' כפשוטו, ואת כל הגמרות הקשות על כך נבאר שעוסקות לאחר שקיבל עליו כחובה.
לעומת זאת, לתוס' ודעימיה, כל הגמ' הדנות בערבית כחיוב מובנות, אך לשון 'רשות' דחוקה ומבארים אותה ביחס לתפילות המחויבות לגמרי.
מח' רמב"ם ראב"ד
כתב הרמב"ם ביחס לתפילת ערבית (א, ו):
וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה שנאמר היא העולה וגו' כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף ע"פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה.
בקריאה פשוטה נראה שדעת הרמב"ם שמנהג ישראל להתפלל הפך את תפילת ערבית לחובה גמורה, כשחרית ומנחה. אך עתה נראה, שהזכיר הרמב"ם בכמה הלכות שתפילת ערבית היא רשות, ויש לזה משמעות אע"פ שכבר קבלו עליהם כחובה. ונלך לפי סדר הפרקים:
דין הראשון נוגע לזמן תפילת ערבית והקדמתה, והוא נתון מחלוקת בין רמב"ם לראב"ד (ג, ו-ז):
תפלת הערב אף ע"פ שאינה חובה, המתפלל אותה זמנה מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר, ותפלת נעילה זמנה כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה. המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וחוזר ומתפלל אותה בזמנה, ואם התפלל תפלת שחרית בשעת הדחק אחר שעלה עמוד השחר יצא, ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, ובלבד שיקרא ק"ש בזמנה אחר צאת הכוכבים.
וכתב הראב"ד:
ויש לו להתפלל וכו'. כתב הראב"ד ז"ל אין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה והלא צריך לסמוך גאולה לתפלה.
דין שני נוגע לחזרת הש"ץ (ט, ט):
ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפלת ערבית חובה לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו.
הדין האחרון שנביא הוא ביחס למי שנזכר באמצע עמידה שכבר התפלל את אותה התפילה. על זה פסק הרמב"ם (י, ו):
מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה.
והשיג הראב"ד במקום: "כתב הראב"ד ז"ל אין כאן נחת רוח עכ"ל. "
ויש לעיין בשורשי הויכוח בין הרמב"ם והראב"ד.
שורש המחלוקת
כתב הכס"מ על הדין האחרון:
נראה שטעמו (של הראב"ד) שאף על פי שתפלת ערבית היתה רשות עכשיו כבר קבעוה חובה כדאמרינן בפ"א. ואין זה דבר מוכרח ויש מקום לדברי רבינו מאחר שמתחלתה היתה רשות:
כלומר, לפי הראב"ד כיון שקבעוה לערבית הרי היא חובה גמורה, וממילא צריך לפסוק גם באמצע ערבית אם נזכר שכבר התפלל. אך לפי הרמב"ם, כיון שמיסודה של ערבית היא רשות, עדיין הדין של ממשיך קיים. ולכאורה שיטת הראב"ד מובנת יותר, שהרי מה משמעות קבלת ישראל את ערבית כחובה, אם היא רשות?
הסבר חד ובהיר לשיטת הרמב"ם מצאנו בדברי גר"ח (חי' על י, ו). תורף דבריו הוא שמהות תפילת רשות וחובה הן שונות לחלוטין ולכן א"א להתחיל על דעת חובה והמשיך על דעת רשות כיון שהן כמו שתי תפילות שלא שייכות זו לזו. ולי נראה להסביר עוד את דבריו בשימוש בדוגמא מהיחס שבין שחרית למוסף. התוס' (כו, א ד"ה איבעיא) מבאר שתפילת מוסף א"א להשלים משום שעבר זמנה, ואינה דומה לתפילות חול משום שהן רחמי. משמע, שמוסף אינו רחמי כלל, אלא יותר שבח או גדר אחר. מ"מ יוצא, שיש גדרים שונים לחלוטין לתפילות שונות. ה"ה בתפילת נדבה, דקיי"ל שצריך לחדש בה דבר, ולא סגי במה שיגיד את אותו הנוסח.
ומכאן נבוא לנפק"מ היוצאות מבירור זה:
נזכר באמצע ערבית
אומר גר"ח, הרמב"ם סובר שאע"פ שקבלו עליהם להתפלל ערבית, היא נשארה בגדרה הראשוני של 'רשות'. ולכן, המתפלל ערבית ונזכר באמצע שכבר התפלל, יכול להמשיך כיון שאין כאן חצי תפילה נדבה וחצי חובה, אלא הכל הוא בגדר אחד של רשות. ומסיבה זו שערבית במהותה היא רשות, לא כתב הרמב"ם שאם התפלל פעם אחת התחייב בה, משום דא"כ משמע שלאחר התפילה הראשונה הפכה להיות כשחרית. אך לרמב"ם ערבית נשארת במהות רשות גם לאחר קבלתה כחובה ע"י עם ישראל.
אך לפי הראב"ד - ערבית, לאחר ההתחייבות בה, הופכת להיות חובה גמורה כשחרית ומנחה.
חזרת הש"ץ
וכך ניתן להסביר את הדין שאין חזרת הש"ץ בערבית (ט, ט), והיא משום שבאמת אין מי שמחוייב בה, ואין צורך להוציאו ידי חובה, וזו מטרתה העיקרית של החזרה. וכך פסק השו"ע (רלז, א). המ"ב בנימוק דין זה כותב:
שאין תפלת ערבית חובה רק מצוה ולא נתחייב בה אדם שיצטרך הש"ץ להוציאו ידי חובתו [רמב"ם] ואפילו האידנא דקבעוה חובה מ"מ לא אלים מנהגא לשויוה חובה כדי לאטרוחי צבורא להחזיר הש"ץ התפלה [ל"ח וא"ר].
הטעם הראשון, ברור כפי שיטת הרמב"ם, שאין חובה. אך הטעם השני שהביא בשם האחרונים נצרך אליבא דהראב"ד, שלכא' היא חובה גמורה, ומדוע תהיה שונה משחרית ומנחה? ולכן צריך את הטעם של לא להטריח.
הקדמת ערבית
וגם את המח' בנוגע להקדמת ערבית אפשר להסביר על פי יסוד זה. לרמב"ם, כיון שבמהותה היא רשות, אין מדקדקים בזמנה, ואין חובה לסמוך גאולה לתפילה. אך לראב"ד שהיא חובה, יש לסמוך גאולה לתפילה.
הכרזת יעלה ויבוא
כתב שו"ע (רלו, ב):
אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה, ואף הנוהגין לומר י"ח פסוקים ויראו עינינו, אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה; ומיהו מה שמכריז ש"צ ראש חדש בין קדיש לתפלת ערבית לא הוי הפסק, כיון שהוא צורך התפלה; וכן יכול לומר: ברכו, להוציא מי שלא שמע, ולא הוי הפסק.
דין זה מיוסד על דברי הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רצג) שכיון שתפילת ערבית היא רשות אפשר להקל בה. אך הב"ח מביא דברי מהרש"ל (הגהות לטור רלז) שחולק על הרשב"א בין השאר בטענה שא"א לומר ערבית רשות כיון שכבר קבלוה עליהם כחובה. אמנם להלכה מסכים הב"ח עם הרשב"א.
ואף כאן ניתן לומר ששו"ע הולך כרמב"ם שגם לאחר הקבלה כחובה, נשארת מהות התפילה רשות. ואילו מהרש"ל סובר שהפכה חובה גמורה.
מהות ערבית
אמנם באופן כללי אין פוסקים הלכות מתוך דברי אגדה, אך כמובן שחלקי התורה השונים מאירים זה את זה. ושמחתי כשהראוני את דברי הרב זצ"ל ששופכים אור על יסוד זה שלמדנו שמהות תפילת רשות אינה כחובה. ואלו דברי הרב זצ"ל בשמונה קבצים (א, תרמז):
התפילה היא צריכה להיות כל כך נובעת מקירות לב עד שכל חיוב עושה אותה קבע וזהו יסוד שיטת הסוברים שאין לתפילה עיקר מן התורה על כן החלק המובחר ביחש לתפילה היא תפילת ערבית שגדלה היא במה שהיא רשות ותפילה נקיה מכל צד קבע נקראת פגיעה ויפגע במקום מדת יעקב שבית תפילה יקרא בית אלהיו לכל העמים ביום אשר יהפך לכל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד'.
להערות - [email protected]
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.

מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.

אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.

חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.

שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.

לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.








