ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
הרחבנו בסוגיא הראשונה בביאור שיטת רבי יוסי שעל הניזק להרחיק עצמו, וראינו את דברי נתה"מ המגדיר את מהות נזקי שכנים באופן אחר מאשר נזקי ממון רגילים. אמנם, הגמ' עצמה אומרת (כה, ב) שרבי יוסי מודה לחכמים במצב של גירי דיליה. וכמה שאלות עולות: מהו המקרה המוגדר גירי דיליה? למה בדיוק מודה רב יוסי לחובת התשלום או לחובת ההרחקה? מה הטעם בהודאה זו? ננסה לעיין ולפתוח פתחים לחלק מסוגיא זו.
בדברי רבותינו הראשונים מצאנו כמה שיטות בביאור המושג גירי דיליה. ונבארם בעז"ה:
שיטת רש"י בגירי דיליה
רש"י (ד"ה בגירי) כתב:
היכא דמטי ליה הזיקא מתוך ידיו של מזיק כההיא דאמרי' בהבית והעלייה (ב"מ דף קיז) הנהו בי תרי חד דייר עילאי וחד דייר תתאי איפחית מעזיבה וכל אימת דמשי ידיה נפלי עליה דתתאי דכשנופלין מידו ממש על התחתון קרי ליה גירי דיליה וכי פסקי והדר נפלי לא קרי ליה גירי דיליה.
בדברי רש"י עולה ההגדרה של ג"ד כפעולה היוצאת מתוך ידו של האדם, ועל כן הוא נחשב לאדם המזיק. כך כתב אף בב"מ (קיז, א ד"ה איני):
והא מודה רבי יוסי בגירי דיליה: אף על גב דאמר על הניזק להרחיק את עצמו - הני מילי היכי דלאו אדם עצמו מזיקו, כגון אילן ובור, שבשעת נטיעתו אינו מזיקו, אלא השרשים גדילין ומתפשטין מאליהן לאחר זמן, אבל היכא דאדם עצמו מזיקו וזורק בו חציו, כי הכא ששופך המים על ראשו - מודה הוא דלא גרמא דניזקין הוא דתיפטר, אלא מזיק ממש הוא, ואדם מועד לעולם, ער וישן, שוגג ומזיד.
א"כ, כל מקום בו אין הנזק מגיע ישירות מכחו של האדם, אין זה אלא גרמא. אך לפי זה, קשה על רש"י, שכן לשכנתבונן במשניות, נבחין שיש מקרים רבים בהם ודאי אין הדבר מגיע מכוחו של האדם ואעפ"כ המשנה מחייבת הרחקה. להלן רשימת המקרים המובאים במשניות:
א. בור. ב. שיח. ג. מערה. ד. אמת המים. ה. נברכת הכובסים. ו. גפת. ז. סלעים. ח. זבל. ט. סיד. י. מלח. יא. זרעים. יב. מחרישה. יג. מי רגלים. יד. ריחיים. טו. תנור. טז. נחתום. יז. צַבַּעִים יח. רפת. יט. חנות. כ. כותל-דוושא. כא. סולם. כב. שובך. כג. גורן. כד. ריחות(נבלות,קברות,בורסקי). כה. משרה. כו. אילן מן הבור. כז. אילן מן השדה.
לדוגמא, מקרים ו – יא אינם מגיעים מכחו של האדם, וכן מקרים כד, כה ו-כז. אז כיצד א"כ יבארם רש"י? אלא שלפי הסברו לגיריה ככחו של האדם יבוארו דברי רש"י (כב, ב ד"ה לימא) שכתב שהרבה מקרים בפרקנו זה אינם אליבא דרבי יוסי, וכמו שהראנו.
וכן משמע מהגמרא האומרת 'לימא מתניתין דלא כר"י', וזהו באופן כללי, ומה ששאלו כאן הוא דוגמא לשאר המקומות אלא שבמקרה זה יש אכן הסבר מדוע משנה זו אכן אליבא דרבי יוסי.
וקשה כיצד יסביר רש"י את הדין של גרמא דגירי, והרי גרמא ודאי פטור, ומדוע כאן חייבוהו להרחיק? ונראה לומר שגרמא הוא כאשר האדם עושה פעולה ומתנתק וזה מוליד פעולה נוספת. אך כאן כאשר ידיו מחזיקות בסולם ממש (ראה חזו"א) אזי אף שהוא גרמא כיון שגוף הנזק לא נעשה רק מכוחו, בכל זאת כיון שהוא המקרב בידיו ממש את הנזק חייב הוא להרחיק ונחשב לגירי דיליה.
שיטת תוספות בגירי דיליה
לעומת דברי רש"י דלעיל שהרבה מפרקנו אינו אליבא דרבי יוסי כתוב בתוס' (כב, ב ד"ה לימא) שכל הפרק הוא אליבא דרבי יוסי, וזה מוכח ממה שרק במשנה זו שאלה הגמ' שמא אינו כר"י. ועוד שתוס' גורסים 'לימא תנן סתמא דלא כר"י?!' ומזה נראה שלתוס' הוא לשון תמיה, שהרי ברור שכל המשניות השנויות בסתם להלכתא והן אליבא דכו"ע. ודבר זה מביא את תוס' ודעימיה לבאר בשונה מרש"י את המושג 'גירי דיליה'. וכך כתבו שם התוס':
משמע דכולהו אתי כר"י והוי כולהו גירי דיליה דמההיא שעתא משתכחא היזיקא ולא פליג רבי יוסי אלא באילן.
היינו שהגדרת ג"ד היא במיידיות ההיזק ולא בכוחו של הפועל, וממילא מובנים כל המקרים, שמרגע הנחתם התחיל היזקם. וכך מפרש התוס' בתחילת הפרק את המשנה (יז, א ד"ה לא יחפור):
ואומר ר"י דלא קאמר אלא שמאותה שעה מתחיל ההיזק וכיון דבתחילת ההיזק הוו גירי דיליה מודה ר' יוסי.
ונראה שאף שיטת הרא"ש (ב, טז) כשיטת תוס', שג"ד הוא במיידיות ההיזק. וכן נראה מדברי המאירי שכתב (יז, א ד"ה אמר המאירי תחילת הדברים):
והשני שהנזק מגיע או מתחיל לבא מצד מעשה זה לאלתר כגון חפירת בור סמוך לבורו של חברו שבשעת חפירתו מחליש ומרפה עפר כותלי הבור וכל כיוצא בזה חייב להרחיק בו וזהו נזק הנקרא בלשון תלמוד גירי פירוש חצים ר"ל שהוא כמי שעמד ברשות עצמו וירה חצים לחצר חברו ואומר ברשותי אני עושה שהדין נותן לעכבו.
שיטת הרמב"ן
שיטה שלישית, המחמירה ביותר, היא שיטת הרמב"ן שכתב כך (כב, ב ד"ה לימא):
ושמענו שכל היזק המזיק במקום שמניחין אותו אף על גב דלית ביה גירי השתא, דלבתר שעתא הוא דמזיק, כגיריה דמו ועדיפי נמי מגיריה דממש הוא ומיחייב לסלוקי היזיקא.
דהיינו, גיריה הוא מצב בו הנזק אינו צריך עוד תיווך בכדי להזיק. הוא יכול לפעול במקומו ומשם מזיק. עפ"י יסוד זה כותב הרמב"ן שמבואר מדוע כל המשניות הן גם אליבא דר"י. אלא שמעט מן המקרים קשים על כך, ועל כן הרמב"ן טורח לבארם לפי יסודו, עיי"ש.
המקורות לגיריה דיליה
לאחר ביאור ג' שיטות יש לבאר עוד את מקורם וסברתם. וננסה ללכת במקביל בשני הצירים: א. מקור. ב. סברא.
המושג גיריה דיליה מופיע בש"ס מעט פעמים (חלק מהן המשך אותה סוגיא) ונציין את הסוגיות בהן הביטוי מופיע: א. ב"ב כב, ב. ב. ב"ב כה, ב. ג. ב"מ מד, א ביחס למוציא יין מחבית, והחמיצה – הוי ג"ד. ד. ב"מ קיז, א – ביחס לשני בתים זה מעל זה. ה. סנהדרין עז, ב ביחס להורג אדם ע"י בידקא דמיא דהוי ג"ד.
רש"י הסובר שג"ד הוא כחו, לומד זאת בהשוואה לשאר המקומות בש"ס, ושם העניין הוא כוחו. וכך רש"י עצמו, הובא לעיל, שולח למסכת ב"מ על מנת להבין את המושג. וכשם שבשאר נזיקין המחייב הוא כוחו, כך גם בנזקי שכנים. ועוד אפשר לומר שהביטוי גירי – חיצים מלמד שעיקר הנזק הוא מיריית החץ היינו כוחו.
לעומתו, יתכן והראשונים האחרים סוברים שאין לדמות בהכרח למקומות אחרים, אלא כאן בשכנים הגדרות מעט שונות, וזה מחוייב מכך שהמשניות אצלנו, מסתמא הן אליבא דהלכתא כרבי יוסי, ועל כן הכרח הוא לבאר דלא כרש"י, ואת הדיוק מהביטוי הלשוני ניתן להבין הן כחץ העף מיידית מהיורה או בכך שכל הנזק נעשה ממקום הירי ולא נצרכת עוד פעולה.
ואמנם, הן תוס' והן רמב"ן לא מזכירים בסוגייתנו כלל את הגמ' האחרות והיה נראה כדברינו שגירי שונה בשכנים. אך שוב חפשתי ומצאתי שהרמב"ן בסוף קונטרסו דינא דגרמי מבאר כדרכו את הסוגיא בב"מ:
ולא פליג ר' יוסי אלא בשרשי האילן שהם נולדים ואינם מזיקין באותו המקום שנטע זה שם אילנו, אלא לאחר זמן קופצין ובאין אצל הבור ומזיקין אותו, ואין בכל השנויין במשנת לא יחפור מי שיערב עליך טעם אלא הזרעים במפולת יד שאחרי זמן הם מחלידים את הקרקע, ודמי לעובדא דמיא דהנהו תרי דדיירי חד עילאי וחד תתאי בפרק הבית והעליה.
ולפי זה נראה שאכן סברת גירי מקבילה היא לרמב"ן בכל המקומות אלא שהרמב"ן נסמך על כך שהגמרא שאלה דווקא ביחס לסולם ולא בשאר המשניות. וכדלעיל.
גירי – ביטול טענת נוטע בשלי
מכאן נעבור לביאור השיטות בחלוקתן עפ"י סברא. דברים אלו הן הסברו של הברכת אברהם על סוגיין (עמוד נט, אות ד).
הבר"א מבאר שהפטור מהרחקה לפי רבי יוסי מבוסס כמפורש בדבריו" 'זה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך שלו', ואם כן, היסוד המחייב הרחקה בשכנים, הלא הוא גירי דיליה, הוא מצב בו המזיק לא יוכל לטעון כך, היינו לא יוכל לטעון שעל הניזק להתרחק. וביישום הגדרה זו נחלקו כאמור רבותינו הראשונים:
רש"י סובר שאדם המזיק בכוחו ממש אפילו שהוא ברשותו כיון שכוחו מהלך אל מחוץ לתחומו ממילא הוא אינו ברשותו, ואין ביכלתו לטעון 'הרחק אתה ממני' שהרי כוחו נכנס לרשות חבירו.
תוס' סובר שכאשר המזיק הניח דבר שמיד הולך, ולכה"פ מתחיל ללכת לשכינו, אע"פ שהוא לא כוחו ואע"פ שהתחיל ברשותו – אין הניזק יכול להתרחק. שכן הנזק כבר נעשה אלא שדרוש זמן להשלמתו, ועל כן אין המזיק יכול לטעון שהוא אינו מזיק אלא פועל רק בתוך שלו.
ולפי הרמב"ן אע"פ שהוא לא מיידי, כיון שכל הנזק שיגיע אל מחוץ לרשותו כבר נמצא בפועל הרי זה נקרא מזיק. ואם אמנם לא היה מזיק ממקומו, ממילא א"א היה להגדיר את מעשה הראשון כ'נזק', שהרי אינו יכול להזיק כלל אא"כ ישנה מקום.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
