ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
במסכת שבת (דף קיז ע"ב) רבי אבא לומד מכך שבשבת חייבים לבצוע שתי ככרות. רב אשי מספר שרבו, רב כהנא, היה לוקח שתי חלות אך בוצע חלה אחת בלבד, שכן נאמר "לקטו לחם משנה" – לחם המשנה הוא בלקיטה, ולא באכילה.
התבוננות באמירה זו מעלה מספר מחשבות: ראשית, אכן ביום ששי עם ישראל לקטו שתי מנות של מן, אך בשבת הם אכלו מנה אחת בלבד. לא היה לעם ישראל יותר מן בשבת. בשבת היה להם בדיוק אותה הכמות שהיה להם יום יום. העניין הוא שבשבת אין אפשרות ללקט, ולכן נאלצו ללקוט פי שניים ביום ששי. נראה שרב כהנא אומר שהדרך האידיאלית לזכור את מופת המן הוא על ידי לקיחת שתי ככרות ובציעה של רק אחד מהם כל פעם, כמו שעשו ישראל במדבר. מבחינה עקרונית היה מקום להציע מנהג קיצוני יותר: לקנות שתי חלות ביום ששי, לאכול אחד ביום ששי ואת השני בשבת. כמובן שבדרך זו לא נשים לב שיש כאן לחם משנה, ולכן יש צורך ששתי הככרות יהיו לפנינו בו זמנית.
הדבר מעלה תהייה נוספת: בכל דברינו טמונה הנחה שהצורך בלחם משנה הוא זכר למופת המן. אם כך הדברים, על פניו אין קשר מהותי בין מעשה המן וחובת השבת. אם כך, התזכורת של המן מתבצעת (תרתי משמע) בשבת, אך היא שונה, לדוגמא, מחובת הקידוש.
נראה שהראשונים חלוקים בשאלה זו.
הר"ן (על דפי הריף שם) מביא את שיטת ר"ת, האומר שחובת נשים בלחם משנה נובעת מכך שאף הן היו באותו הנס, בנס המן. הר"ן עצמו מתפלא על שיטה זו: לכאורה נשים חייבות בלחם משנה כמו שהן חייבות בקידוש ובכל שאר חיובי שבת! נראה שר"ת סובר שלחם משנה הוא זכר לנס של המן, ואינו מחובר מהותית לחובת השבת.
חמדת השבת (104)
הרב בצלאל דניאל
81 - בין צלי ובישול
82 - איסור שנגע בצלי
83 - האם גוש מאכל שומר על חומו
טען עוד
הרב שלמה קלוגר (בשו"ת האלף לך שלמה) מסביר הסבר מפתיע, שמסקנתו שנשים אינן חייבות בלחם משנה. הוא מצדד כשיטת ר"ת, שלחם משנה הוא זכר למן. אך הוא מזכיר לנו שהמן ניתן במסגרת התלונות של עם ישראל. מבחינה עקרונית היה נכון יותר שעם ישראל יאכלו אוכל טבעי יותר, אך לא הייתה להם סבלנות, ולכן הקב"ה הוריד להם את המן מן השמיים. אם כך, אותו זכרון למן הוא מורכב: מצד אחד, זה זכר לנס. מצד שני, זו תזכורת לכך שהקב"ה שינה את הטבע בשל התלונות שלנו. התזכורת הזאת אינה בהכרח טובה. היא מזכירה לנו לא להיות חסרי סבלנות, בגלל שהקב"ה ידאג למזונותינו לפי רצונו. הוא מראה מהמדרש שחסרי הסבלנות בעם ישראל היו הגברים, ולא הנשים. לכן הגברים זקוקים ללחם משנה, להזכיר להם לסמוך על הקב"ה יותר, ואילו הנשים אינן זקוקות לכך!
האשל אברהם (סימן רעד) מציע תשובה שונה: הוא אומר שהנשים יוצאות ידי חובת לחם משנה בכך שהן שומעות את ברכת 'המוציא' על לחם המשנה של הגברים. והוא הדין לכל אחד: אפשר לשמוע את ברכת 'המוציא' של אדם אחר על לחם משנה, ולאחר מכן ליטול ידיים ולאכול, מפני שניתן לקיים את חובת לחם המשנה בשליחות.
על פניו הדבר מפתיע. קצות החושן ייסד יסוד מפורסם בגדרי שליחות (סימן קפב): לא ניתן לקיים בשליחות מצווה המוטלת על הגוף. לדוגמא: לא ניתן להניח תפילין על ידי שליח. אפשר לבקש מאדם אחר להניח תפילין על היד שלי. אבל הוא אינו מסוגל להניח תפילין על ידו עבורי, מפני שהתפילין צריכות להיות מונחות על ידי שלי. לכאורה בלחם משנה אמור להיות דבר דומה: אדם אחר אינו יכול לבצוע ולאכול את לחם המשנה עבורי!
לכאורה הוא סובר שיש שתי מצוות נפרדות: מצווה אחת – אכילת פת בסעודה בשבת (בצמידות לקידוש). מצווה נוספת, נפרדת לחלוטין, לקיים מעמד של לקיחת לחם משנה. יש כאן הרחבה של המעשה של רב כהנא – רב כהנא הראה שאין צורך לאכול את שני הלחמים, מפני שלא כך עשו במדבר, אלא לקטו. אם הלחם משנה הוא זכר ללקיטה, הרי שלקיטה ניתן לבצע על ידי שליח.
בשו"ת להורות נתן (חלק ו סימן ט) מחדד את הדברים: אנו רגילים לחשוב שמצוות לחם המשנה מקבלת את תוקפה בברכת 'המוציא' (אפשר לומר שבברכה זו החַלּוֹת מקבלות את החָלוּת). אך הגמרא במסכת שבת אומרת שאם סעדו לפני השבת, ניתן לקדש בכניסת שבת (כתבנו בעבר על הבסיס לנהוג כך כאשר פורים חל בערב שבת). לאחר מכן לוקחים לחם משנה, אך אין ברכה נוספת, מפני שכבר בירכו ברכת 'המוציא' בשלב הקודם של הסעודה. מקיימים את הלחם משנה בהכרזה בלבד על כך שזהו לחם המשנה. כלומר: מקיימים כאן טקס של הכרזה: זכרו את לחם המשנה שהקב"ה נתן לעם ישראל במדבר כאשר נתן להם את המן! הכרזה זו ניתן לבצע בשליחות.
כמובן שמקובל יותר לנהוג כפי שכתבו הפוסקים, להשתתף בלחם המשנה על ידי אכילה מלחם המשנה. אך גם לפי השיטות הללו יש כאן מרכיב של שליחות: אדם אחד אוחז את לחם המשנה, והמסובין אוכלים מלחם המשנה שהוא אחז, ולא הם!
בדברי יציב (סימן קכו) לוקח צעד אחד מעבר: אין כאן שליחות כלל. "שליחות" היא כאשר אדם אחד מבצע פעולה, והיא נחשבת פעולה של אדם אחר. אך כאן המצווה היא לקחת לחם משנה שיעמדו במרכז פתיחת הסעודה. את זה כל המסובין עושים, בין אם הם אוכלים מהלחם ובין אם לא.
הוא מחדד את הדברים יותר: יש חובה לאכול פת בשבת מצד קביעות סעודה. חובת לחם המשנה היא חובה טקסית יותר, להזכיר את הכפל שנעשה לקראת השבת. אנו נוהגים לחבר את שני הדברים. אך מבחינה עקרונית ניתן לנתק ביניהם בדרכים נוספות. לדוגמא: כאשר מקדשים על פת הבאה בכיסנין, לכאורה נכון יותר לקחת שניים (שתי עוגות וכדו'). אמנם לא יוצאים בכך ידי חובת הסעודה, אך את הזכר למן אנו מקיימים. ישנם דיונים בשאלה אם ניתן לעשות לחם משנה כאשר אחת החלות אינן ראויות לאכילה כרגע (חלה קפואה וכדו'). הפרי מגדים אומר שניתן, מפני שיש בכך זכר למן. זהו עיקרון דומה: החובה היא לקבוע את הסעודה על שתי חלות, אך אין חובה לאכול את שתיהן. מה אוכלים זה דבר נפרד.
מצד אחד, למדנו שניתן לנתק בין סעודת השבת וחובת לחם המשנה, שבשורשה מבוססת על המופת של המן. ובכל זאת הדבר אומר דרשני: מצוות השביתה הראשונה שעם ישראל מקבלים היא המצווה לאסוף שתי מנות לפני שבת, מפני שאסור לאסוף מן בשבת.
בעבר עמדנו על כך שמהות מלאכות השבת היא לקיחה של דברים מהטבע והפיכתם לשימושיים לאדם. כל בניין המשכן עומד על מעין רצוא-ושוב – הקב"ה נתן לנו את הטבע, אנחנו מייצרים ממנו דברים השימושיים לנו (אוכל בניין בדים בגדים ועורות) ומשיבים אותם לשירות של הקב"ה. המלאכה החריגה ביותר בזה היא מלאכת הוצאה מרשות לרשות, בה השינוי בחפץ הוא הקטן ביותר: שינוי מיקומו ונגישותו לאדם בלבד.
מאז חטא אדם הראשון אנו אוכלים לחם בזעת אפינו, על ידי ביצוע מלאכות 'סידורא דפת'. אך בתקופה מסוימת עם ישראל שבו לאכילה 'מפרי עץ הגן' – מידו הרחבה של הקב"ה: בדור המדבר. שם לא אכלו את הלחם בזיע. שם הכנת המן לאכילה דרשה דבר אחד בלבד: ללקוט אותו פנימה. אין שום מלאכה אחרת. הקב"ה הזכיר אפילו לדור ההוא, שחיו במעין עולם הבא, שהם עדיין לא בעולם הבא ממש. יש מלאכה אחת שהם עדיין צריכים לעשות כדי לאכול, ואותה יש לבצע לפני השבת. לחם המשנה, שאנו בוצעים עד היום, נועד להזכיר לנו את הדבר הזה: שהשאיפה היא שיהיה זמן שכולו שבת ומנוחה לחי העולמים.
ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב
ניתן ליצור קשר עם הכותבים דרך: [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
