ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- נושאים שונים
בסוגיה הכאובה של נתיחת גופות, המצב החוקי מציב את משפחת המת במתח מול הרשויות. הסכמת המשפחה נדרשת בהעדר גילוי דעת מחיים, למעט מקרה צורך בחקירת סיבת המוות, שבו ניתן לנתח בצו שופט חרף רצון המשפחה (חוק חקירת סיבות מוות סעיפים 19 ו26). ענייננו הוא בבירור השאלה העקרונית מי אמור להיות הגורם הדומיננטי בהחלטה, במקרה של התנגשות אפשרית בין שני ערכים: כבוד המת וקבורתו בשלמות ללא עיכוב לעומת ניהול הליך משפטי, שגם בו יש כבוד המת ובעיקר עשיית צדק (חולין יא, ב; בבא בתרא קנד, ב; אמרי שפר לר"א קלצקין סימן פב, ציץ אליעזר חלק ד, סימן יד) או ניסיון להשיג מידע רפואי (שו"ת נודע ביהודה תנינא יורה דעה סימן רי, שו"ת חתם סופר יורה דעה סימן שלו).
כאשר ישנו צורך מובהק של הצלת חיים, לעומת סרבנות הנובעת משרירות לב או מחוסר יכולת להבין את הסיטואציה, סביר לומר שזכות הציבור וחובתו לאכוף את ההחלטה בדרכים הראויות. אולם במקרים שנתונים לשיקול דעת, יש לשאול האם המשפחה היא שצריכה ורשאית לשקול ולהחליט, או שמא מי שצריך להחליט הוא הציבור, באמצעות זרועות השלטון, ובלשון ההלכה בכגון דא – בית הדין. ננסה לברר מן המבט התורני, הרעיוני וההלכתי מי הוא נציג המת מבין החיים, ועל מי מוטלים הטיפול בו והדאגה לכבודו.
קשר מעשי של המשפחה
שנינו בברייתא: "שלושה שותפין יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואימו. אביו מזריע הלובן... אימו מזרעת אודם... והקדוש ברוך הוא נותן בו רוח ונשמה... וכיוון שהגיע זמנו להיפטר מן העולם הקדוש ברוך הוא נוטל חלקו, וחלק אביו ואימו מניח לפניהם" (נידה לא, א). בדרך דרשנית נאמר כאן שמי שמקבל את גופת האדם לאחר שניטלה נשמתו הם אביו ואימו. התיאור הוא של ילד מת המוטל לפני הוריו מולידיו, אך נראה שהרעיון מורחב גם כלפי בני משפחתו של מת בא בימים, שכן ההקשר שם הוא תהליך יצירת כל אדם, ואין הברייתא עוסקת בטרגדיה חריגה אלא בדרך העולם. המשא ומתן הוא בין הקדוש ברוך הוא למשפחה. הנשמה היא בתו של הקדוש ברוך הוא, והגוף כיצירה חומרית שייך כביכול ליוצריו ולממשיכיהם, ולא לחברה האנושית.
כך עולה גם מההקשר העוסק בפשטות במצוות הקבורה: "מניח לפניהם" – "מי שמתו מוטל לפניו". המחויבות הישירה היא על שבעת הקרובים: ההורים, האחים, הילדים, וכמובן בן או בת הזוג. רק כאשר אין בני משפחה שיטפלו במת, החובה מוטלת על החברה כולה – זהו "מת מצווה".
הציווי הישיר בתורה לא נאמר למשפחה, אלא דווקא לבית הדין: "וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת... כי קבור תקברנו ביום ההוא" (דברים כא, כב-כג). אלא שהמצווה מורחבת לכל מת מישראל: "ומצוות עשה לקבור את כל הרוגי בית דין... ולא הרוגי בית דין בלבד אלא כל המלין את מתו עובר עליו בלא תעשה" (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק טו, הלכה ח). בעוד הטיפול בהרוגי בית דין מוטל בעיקרו על בית הדין (עיין פרק יד, הלכה ט), הרי הטיפול בסתם מת מוטל על קרוביו, והם פטורים מכל המצוות עד שיביאוהו לקבורה. אפילו כהן מצווה להיטמא בעצמו לשבעת קרוביו, אף שיכול לדאוג לכך שאחרים יקברו אותם.
אכן חובת המשפחה לדאוג לקבורה, משום שללא הקבורה המת יתבזה. האם בהכרח הדבר מבטא זיקה מעשית לגופתו שניתן להגדירה כזכות וסמכות, או שמא מדובר בחובת פעולה בלבד? כאשר בית הדין הוציאו אדם להורג, הרי בית הדין כנציג הציבור מטפל בקבורה (אף שקרוביו משתתפים בכבודו, כדברי הרמב"ם: "ויש לקרוביהן לעשות להן ארון ותכריכין"). אף מת המוטל על משפחתו, אם אינה מטפלת בקבורתו, בשל התרשלות או חוסר יכולת, החובה חוזרת לכל ישראל. נמצא שמדובר על קדימה באחריות לביצוע פעולת הקבורה, ושמא אין בכך כדי להוכיח על מעמד המשפחה ביחס לגופה כשלעצמה.
הבה נבחן מושג הלכתי המבטא את היחס לגופה לאחר זמן: ליקוט עצמות. בימי המשנה נהגה קבורה ראשונית בחלל המערה המשפחתית, ולאחר עיכול הבשר היו אוספים את העצמות לתיבה ייעודית וקוברים בקבורת קבע. פעולה זו מוטלת על המשפחה, וחלה עליהם אף חובת אבלות חוזרת ליום אחד (שולחן ערוך יורה דעה, סימן תג). אף בהרוגי בית דין נאמר (בלשון הרמב"ם): "נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן בקברות אבותיהן". המשך הקשר המעשי לגופת ההרוג לאחר סיום העונש חוזר אל המשפחה. דומה שעולה מכך קשר מובהק של הקרובים לעצמותיו של המת אף זמן ממושך לאחר מותו, כשפג צער הפרידה. אין מדובר אפוא רק בחובת קבורה עם המוות, אלא בקשר מעשי מתמשך אל הגופה.
עדיף מנגנון של הסכמות
ראינו את מחויבות המשפחה למת, ואת היחס בינה ובין מחויבות הציבור. אלא שיש לעיין מהי עמדת התורה באשר למעמד המשפחה בהליך פלילי הנוגע לצד שלישי, כגון הנאשם במות יקירם, או הציבור המאוים מהחשוד ברצח. הליך פלילי הוא בפשטות עניינה של החברה, ובית הדין וגופי השלטון אמונים על ניהולו תוך נקיטת הצעדים הנדרשים. אם כן, ככל שניתן להפיק ממצאים מנתיחת הגופה, שמא נדרשת המשפחה לעמוד מן הצד ולהניח לבית הדין לפעול, ורק אז תשוב למלא את חובתה כלפי בנה?
והנה בהליך הפלילי המובהק ביותר - הוצאת רוצח להורג - נותנת התורה עדיפות ואף בלעדיות לקרובי ההרוג. הדבר מתבטא בהבדל בין כל חייבי מיתות ובין רוצח, באשר לזהות המבצע את גזר הדין. חייבי מיתות מוצאים להורג ביד עדי העבירה (דברים יז, ז), ואילו רוצח מוצא להורג ביד גואל הדם (שם יט, יב) – קרובו של המת הראוי ליורשו (רמב"ם הלכות רוצח פרק א, הלכה ב). אפילו רוצח בשוגג חשוף לפגיעת גואל הדם, ונחלקו התנאים (מכות יא, ב) האם גואל הדם מצווה להורגו או שרק רשות בידו, ואילו תפקיד העדה דווקא להגן על הרוצח בשוגג ולהצילו מיד גואל הדם. התורה מציבה את קרובי הנרצח בעמדת תובעים לדמו, ואינה רואה ברצח רק עבירה נגד המדינה.
לסיכום, קרובי המת הם נציגיו, לעניין הטיפול בגופו ומניעת בזיונו, ואף לעשיית צדק עם האשמים במותו. החברה נדרשת לחתור למשפט צדק, לא למחול על הדם השפוך, להגן על שלום הציבור, אך גם לא לשוש אלי משפט ולא לחפש שעיר לעזאזל בכל מחיר.
אם נישאר בשיח הזכויות לרגע נוסף, כאשר כל צד מושך בחבל בכל כוחו, המשפחה אמורה לזעוק את זעקת כבוד המת וגם את זעקת עשיית הדין בנאשם, ואילו תפקיד המערכת הוא לשפוט משפט צדק תוך דאגה להגנת הנאשם עד שייחרץ דינו. כשהמשפחה כה נחרצת בהגנה על הגננת, נכון לתת לכך משקל, גם אם לא בלעדי ומכריע. ההקשבה למשפחה נכונה ממבט סובייקטיבי, שאין תובע ישיר לדם, וגם ממבט אובייקטיבי, שיש להניח שלא לחינם מוותרת המשפחה על תפקידה כתובעת, בניגוד לטבע האנושי שהתורה מכירה בו. זהו נתון חקירה שראוי להשקיע בו מחשבה בין מכלול השיקולים.
אומנם ראוי לחשוב מחדש על אופי השיח. אם על דין תורה נאמר שירושלים חרבה על שעמדו על שורת הדין (בבא מציעא ל, ב), ודאי שבענייננו נכון להקים מנגנון שיח, שבו יבואו לידי ביטוי הצרכים והמצוקות מכל הצדדים. ראוי לדון לא בהליך של מנצחים ומנוצחים, אלא בחיפוש משותף כיצד מקדמים את כל רכיבי הטרגדיה למקום נכון ומאוזן. כהצעה מעשית ניתן לבחון מודל דומה לוועדה בין־משרדית הנדרשת לאשר מוות מוחי לצורך תרומת איברים, ובענייננו יידרש אישור של ועדה שבה חבר נציג הרבנות או העדה שאליה משתייכת המשפחה, אולי רב המכון לרפואה משפטית, רופא חיצוני ומשפטן. ועדה כזאת תחתור גם לשימוש בעוד טכניקות אפשריות להפקת מקסימום נתונים ללא נתיחה. כך לא ניאלץ לחזות בתמונת האבסורד הקשה שבה חזינו.
הכותב הוא חוקר במחלקת אחווה לחברה ומשפחה, מרכז תורה ומדינה
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
