ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סוכה
נאמר במשנה כה ע"א "אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה", ובדף כו ע"א מובאת ברייתא שאין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה. ובטעם הדבר נימק רב אשי שגזרו חכמים שמא יירדם ויישן שינת קבע ולפי זה אם יניח ראשו בין ברכיו מותר לפי שאין חשש שיירדם, ובכך תירץ את הסתירה מהברייתא שמותר לישון שינת עראי בתפילין, ששם מדובר במניח ראשו בן ברכיו, ולדעתו אין חילוק בין דין תפילין לדין סוכה. רבא, לעומת זאת, נימק שאין קבע בשינה ולכן לעניין סוכה גם שינת עראי אסורה מחוץ לסוכה אולם בתפילין שהחשש הוא שמא יפיח אין בעיה בשינת עראי. מסביר רש"י , שאין בשינה חילוק בין קבע לעראי לעניין סוכה "שאין אדם קובע עצמו לשינה, שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך - הלכך זו היא שינתו". כלומר, גם שינה מועטה נחשבת לדבר חשוב המועיל. וכן כתב הריטב"א , ומקור הדברים הוא מהירושלמי.
ויש לשאול על פירושם, מדוע העובדה ששינה מועטה מספיקה לפעמים מהווה סיבה להצריכו לישן בסוכה, הרי המדד מה צריך לעשות בסוכה תלוי בשאלה אם כל השנה רגילים ומקפידים לעשות מעשה זה דווקא בבית, והעובדה ששינה מועטה מספיקה אינה גורמת לאדם לעשותה בבית. ואולי באופן עקרוני אדם רגיל לעשות בבית את ענייניו המשמעותיים – "ענייני הקבע", ולפיכך נקבע שכל דבר המשתייך לענייני הקבע צריך להיעשות בסוכה, ושוב לא בודקים כל מעשה ומעשה אם רגילים לעשותו דווקא בבית או לא. לגבי הולכי דרכים ומצטער וכד' הדיון אינו האם אלו מעשים שרגילים לעשות בבית אלא האם הם בכלל דרים בבית בזמנים אלו, ובכך אנו כן בודקים כל מקרה לגופו האם הוא כלל דר, ואם אינו דר אינו נכנס לכלל החיוב לשבת בסוכה. אולם לאחר שקבענו שאדם מסויים כן דר כעת, איננו בודקים לגבי כל מעשה באופן פרטי אם היה עושה אותו בבית אלא נקבע כלל עקרוני שענייני הקבע זקוקים לדירה הואיל ובדרך כלל ענייני קבע נעשים בבית.
הרב יוסף וייצן שליט"א יישב זאת באופן אחר וביאר שהתורה ציוותה לדור ולחיות בסוכה, ומשמעות הציווי היא לעשות את כל הדברים "המחיים אותו" בסוכה, ולפיכך אוכל ושינה שהם מספקים לאדם את החיות צריכים להיעשות בסוכה.
השאגת אריה (דיני תפילין סי' מ ד"ה ואע"ג) הקשה על סוגייתנו, מדוע לא תירצה הגמרא את הסתירה מתפילין שאיסור שינת קבע חוץ לסוכה הוא מדאורייתא ולפיכך גזרו גם על עראי אך שינה בתפילין אסורה רק מדרבנן שמא יפיח ולפיכך לא גזרו. והנה רבנו יונה (ברכות יד ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה ולא) אכן מחלק כך וכותב שבסוכה אסרו שינת עראי גזירה אטו שינת קבע הואיל וזהו איסור דאורייתא ואילו בתפילין לא גזרו משום שאף שינת קבע אינה אלא גזירה שמא יפיח. אולם קשה היאך יסתדר עם סוגייתנו שלא כתבה כן, ואולי הייתה לו גירסה שונה בסוגייתנו. הרב נחשון רבינשטיין שליט"א ביאר שכך הבין בדעת רבא בסוגייתנו. אביי סבר שגזרו עראי שמא יירדם ואילו רבא סבר שהואיל והגבול בין שינת קבע לעראי אינו ברור אנשים יבואו לטעות ולהתיר אף קבע, ולפיכך גם במקום שלא שייך חשש שמא יירדם גזרו אטו קבע. צריך להוסיף, שלגבי תפילין הבין שאין לגזור הואיל והאיסור רק מדרבנן, ואולי אביי שהבין שהחשש הוא שמא יירדם, הואיל והחשש גדול ואין לאדם יכולת להימנע מכך, אף בתפילין דרבנן יש לאסור והכל נחשב כחדא גזירה, אולם לרבא שזוהי רק גזירה שמא יבואו לטעות יש לחלק בין דרבנן לדאורייתא.
השפת אמת (כו ע"א ד"ה מ"ט) מקשה על קושיית הגמרא מדוע לא תירצה שאדם רגיל לאכול אכילת עראי בחוץ אך אינו רגיל לישון שינת עראי בחוץ ולפיכך אף שינת עראי אסורה, והסיק מכך שרגילים לישון אף שינת עראי בחוץ, ולפיכך שב והקשה על תירוץ אביי שגוזרים שמא יישן שינת קבע, מה בכך, הרי אף בכל השנה רגילים לישון שינת עראי בחוץ ולפעמים גם מתארכת השינה לשינת קבע. ותירץ שאכן מדאורייתא שינת עראי מותרת חוץ לסוכה ואפילו אם תתארך לשינת קבע, אלא שחכמים גזרו על כך משום מראית עין שיחשבו הרואים שהתכוון מראש לשינת קבע. בכך מתרץ את קושיית השאגת אריה, שהגמרא לא יכלה לחלק מתפילין ששם מדובר באיסור דרבנן, שהרי גם בסוכה מדובר על גזירה מדרבנן ובכל זאת החמירו וגזרו אף על שינת עראי.
אכילת עראי בסוכה
כאמור, נאמר במשנה כה ע"א "אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה", ובמשנה כו ע"ב מובא מעשה שהביאו אוכל עראי לרבי יוחנן בן זכאי ולרבן גמליאל וביקשו להעלות לסוכה ולאכול שם וכהסבר הגמרא שאם אדם רוצה להחמיר בכך רשאי, ואילו על רבי צדוק מסופר שם שלא החמיר על עצמו אלא אכל מחוץ לסוכה. ויש לעיין אם האוכל אכילת עראי בסוכה מקיים בכך מצווה ומדוע ריב"ז ור"ג החמירו ואילו רבי צדוק לא.
הר"ן (כו ע"א ד"ה אוכלין) מבאר שאין צורך לאכול בסוכה משום שאין זה "כעין תדורו", ולפי זה משמע שאף אם יאכל בסוכה לא יקיים בכך מצווה, אולם מיד לאחר מכן (כו ע"ב ד"ה מעשה) כותב שהרוצה להחמיר רשאי משום שאינו נחשב כמי שאינו מצווה ועושה שנקרא הדיוט. ונראה לבאר זאת שוודאי דירה כוללת הרבה מעבר לאכילת קבע ושינה וכדברי הגמרא עצמה שיש גם לטייל בסוכה וכד', אלא שהואיל ואדם עשוי גם לאכול עראי חוץ לביתו אין באכילה כזו מחוץ לסוכה כדי להראות שהוא לא דר בסוכה, ולכן רשאי לאכול חוץ לסוכה משום שאין זה מהכרח הדיורים (וזו כוונתו "שאין זה כעין תדורו") אך ודאי שאם אוכל בסוכה נחשב שדר בסוכה ומקיים בכך מצווה. מרבי צדוק לומד הר"ן שאף תלמיד חכם רשאי שלא להחמיר בכך ואינו נחשב כמי שאינו מדקדק במצוות.
כפי שיובא בהמשך (לגבי ברכת לישב בסוכה), יתכן שיש מקום לומר (בשונה מהר"ן) שאין כלל מצווה באכילת עראי, ובכל זאת יש בכך מעלה מצד חיבוב מצווה. ושונה הדבר ממצטער שהיות ואינו מצווה נקרא הדיוט משום ששם יש חיסרון בכך שמצטער ולכן אין זה המקום לחיבוב המצווה ואם בכל זאת מקיים נקרא הדיוט. לפי זה ציווי התורה על דיור אינו באופן כללי על כל הדיור אלא רק באופן פרטי על אכילה ושינה שהם עיקר דיורו של אדם.
השואל ומשיב (מהדורה רביעאה חלק ג סי' יא ד"ה והנה בישוב [עמודה שנייה]) מבאר באופן שונה את ההבדל בין הנהגות התנאים השונות. לדעתו ראוי לתלמיד חכם להחמיר בעראי גזירה שמא יאכל קבע אלא שלרבי צדוק היה היכר מיוחד שזוהי אכילת עראי ולכן לא היה חשש אטו קבע, שהרי הוא אכל פחות מכביצה ולא נטל ידיו אלא אכל במפה, ואם היה רוצה להמשיך ולאכול כביצה היה זקוק לנטול ידיו. יש בדבריו חידוש גדול, משום שהגמרא לא הזכירה גזירה כזו, ולכאורה מסתבר יותר לומר שהעניין לאכול בסוכה הוא כדי להרוויח את מעלת הסוכה, וכפי שכתב הר"ן אף מקיים בכך מצווה.
הברכת אברהם (כו ע"ב בענין אכילת עראי חוץ לסוכה) דן אם החומרא לאכול עראי בסוכה היא מצד המעלה שבאכילה בסוכה אפילו בעראי או שיש חיסרון מסויים באכילת עראי חוץ לסוכה, ומביא נפקא מינה מאוד מצויה העולה משאלה זו – האם אדם שאין בקרבתו סוכה, עדיף שיתאפק מלאכול עראי כדי לא לאכול חוץ לסוכה, או שכל העניין הוא להרוויח את מעלת הסוכה, ואם בין כה וכה לא ירוויח אין שום עניין שלא יאכל בחוץ? ומביא את דברי השואל ומשיב שהובאו למעלה, מהם עולה כי לדעתו יש חיסרון באכילה בחוץ, ולדבריו אף אם אין סוכה באיזור יש עניין להחמיר.
לסיכום, ראינו שלוש אפשרויות בטעם החומרא לאכול אכילת עראי בסוכה: או שמקיים בכך מצווה, או משום חיבוב המצווה, או מצד חשש שמא יבוא לאכול גם אכילת קבע.
אימתי מברכים?
הגמרא בדף מו ע"א אומרת "נכנס לישב בסוכה אומר אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה", ואינה תולה את הברכה באכילה וכד' אלא משמע שכל שנכנס אליה מברך מיד בשעה שנכנס.
ברא"ש (פ"ד סי' ג) מבואר שמעיקר הדין היה לברך מיד כשנכנס לסוכה, וכלשון הגמרא, לפי שמיד מקיים בכך מצווה, וכן רב האי גאון כתב שהנכנס בסוכת חברו מברך בין אם סועד שם בין אם לאו, אולם הרא"ש כותב שכבר נהגו העם אלא בשעת אכילה, ורבנו תם פירש לפי שעיקר הקבע שאדם עושה בסוכה היא אכילה אבל שאר טיול ושינה שעושים בסוכה טפלים לגבי האכילה והיא פוטרתן.
ונחלקו האחרונים בשיטת רבנו תם שנפסקה להלכה, מה הדין כאשר לא יצא מן הסוכה בין סעודה לסעודה. הט"ז (תרלט ס"ק כ) סובר שבכל זאת חוזר ומברך על הסעודה השנייה. ומדייק זאת מ התוס' בברכות (יא ע"ב ד"ה שכבר) השואלים מדוע בברכת התורה אם למד בבוקר והפסיק וחזר ולמד בערב אינו שב ומברך, ותירצו שבלימוד תורה לא מייאש דעתו ממנה לפי שכל שעה מחויב אדם ללמוד ונחשב כיושב כל היום בלא הפסק אבל לאכילה בסוכה יש שעה קבועה. ומדובר אפילו שדעתו לשוב ולאכול בערב כמו בלימוד שבדעתו לשוב וללמוד ובכל זאת משמשע שבסוכה מברך שוב, ואם כן הוא הדין כשלא יצא מהסוכה. המגן אברהם (ס"ק יז) חולק וסובר שאם לא יצא אינו שב ומברך.
ויש לתמוה מהי סברתו של הט"ז, כיצד שייך לשוב ולברך אם לא הפסיק כלל. ונראה ליישבו שסבר שמצוות סוכה אינה כוללת גם ישיבה בעלמא אלא רק אכילת קבע ושינה, ואין בישיבה בעלמא ובאכילת עראי אלא משום חיבוב מצווה, ולפי זה יובן שחייב לשוב ולברך, לפי שבין סעודה לסעודה הפסיק ולא עסק כלל בקיום המצווה.
אמנם אפשר לדחות, שגם הוא מודה שבישיבה בעלמא ובאכילת עראי מקיימים מצווה, וכפי שראינו בדברי הר"ן, וכן משמע מדברי הרא"ש שכותב שם שאף התעכבות בסוכה היא חלק מקיום המצווה. ולגבי הקושיא, שמעתי מתרצים שזהו דין בברכות שיש אפשרות בשעת הברכה להתכוון להחילה רק עד זמן מסויים, ולאחר מכן יצטרך לשוב ולברך. וכן משמע מדברי רבנו יונה בברכות (ו ע"א בדפי הרי"ף ד"ה וכיוצא) שביאר בשיטת רבנו תם שהברכה פוטרת הכל עד האכילה הבאה. משמע בפירוש שגם שאר הדברים נכללים בקיום המצווה אלא שהם טפלים ונכללים בברכה, וכן משמע בפשטות כט"ז שהברכה מראש חלה רק עד לסעודה הבאה. ויש לדמות זאת לברכות התורה החלים רק עד סוף הלילה ובבוקר הבא שוב צריך לחזור ולברך 1 .
^ 1.משמע בר"ן בדיבור הקודם שם שאף אם לא ישן ולא הפסיק חוזר ומברך בבוקר, שכן מבאר שבתחילת הלילה אינו שב ומברך משום שהלילה הולך לעניין זה אחר היום, משמע שבתחילת היום הבא בכל מקרה צריך לשוב ולברך.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
