ונמצא כי כל הלבבות שבכל אנשים, אינם אלא חלקים מן הלב הזה. פירוש - כל הנשמות הם נשרשים בנוק', ולכן נקראים חלקים שלה. וכן הם המ"ן שלה, כי היא אינה נקראת שלימה אלא א"כ היא באה בכללות כל ענפיה. והנה ענין זה של לב מתפרש כמו כן בכל הנשמות הנשרשות בה. ונמצא שאין בחינה של לב זה שלם, עד שיכלול כל בחינות הלב היוצאין ממנו בכל הנשמות. ואז בהיותו הוא כולל כך יהיה מבין, בסוד הלב מבין, אל כל ההנהגה בכלל:
והבן היטב זה הדבר, כי זהו סדר ההשפעה, בהיות נכללים הענפים בשורש, ואז השורש כלול מכולם, ומקבל מה שצריך לכולם, וחוזר ומחלק לכולם החלק המגיע לו.
...
אך מה שצריך לענינינו הוא לדעת, איך הדברים נעשים על ידי אסיפת הענפים כולם אל השורש. וזה סוד "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם", כי נקבצים כל הלבבות בנוקבא, שהוא הלב העליון השרשי. ואז יפעול הלב פעולתו, בסוד לב מבין, ומחלק הנהגתו לכל הצדדים כראוי."

ואף שאין לנו עסק בקבלה, ברור מהדברים שאין משמעות לפרט אלא כאשר הוא נמצא בתוך הכלל.

ובספר עץ הדעת טוב, פרשת נצבים, מבאר שהברית של העמידה לפני הקדוש ברוך הוא היא לגבי הכלל, ולכן התורה צריכה להדגיש שגם הפרט ייענש אם יחטא, ולא יחשוב שיהיה לו שלום, שכן הנידון הוא בכלל, ואין משמעות לחטאו הפרטי. וזו לשונו:
אתם נצבים ... (לפני ה' ... כולכם) כונת הכתוב לרמוז כי הנה הברית הזאת נכרת עתה עם כל ישראל כנזכר בפסוק אתם נצבים וכו', ובאולי איזה יחיד או פרטי יחשוב כי בהיות החוטאים פרטים אינה בכלל הברית הזאת, כי הברית היה לשלא יחטאו כל כללותם, ולכך הנצרך לבטל דעה זו באומרו לעברך וכו'. ובאומרו פן יש בכם וכו' כמו שיתבאר.
ולכן נקדים משל אחד הידוע, הלא היא מה שאמרו, זכרונם לברכה, משל למלך שצווה לעבדיו ואמר להם מלאו לי הבריכה הזו חלב בלילה הזה וכל אחד מעבדיו אמר למה לי לטרוח להביא כד של חלב שדמיהן מרובין , מוטב לי להביא כד אחד של מים, כי בלילה אין רואה אם מים הוא אם חלב. ויתבטלו המים האלו בבריכה הגדולה של חלב אשר ימלאו חברי חלב, ויהי בבוקר בא המלך וירא כל הבריכה מלאה מים כי מה שחשב זה חשבו כולם.
והנה על דרך זה אפשר כי יאמר איזה אדם בלבבו הנה כל ישראל צדיקים הם כמו שכתבו ועמך כולם צדיקים ועמהם נכרת הברית, וגם כי אני לבדי אחטא אתבטל בין כולם, כענין החלבנה בין סממני הקטורת 5 .
וזה אומרו דע כי אתם כולכם נצבים לפני ה' אלקיכם, ועם היותכם רבים, ונצבים בכללות, הנה איננו יתברך, כשאר מלכי בשר ודם, כי אינם יכולין להשגיח בפרטות. אכן כל בני אדם נסקרין בסקירה אחת ,כל אחד לבדו, שנאמר" היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם."
וזה שאמרו "לפני ה' אלקיכם", ולכן עם היותכם נצבים כולכם רבים בכללות גדול צופה ומשגיח במדרגות כל אחד ואחד וכפי מעשיו דן אותו.
הראשים הם המלכים כפי מדרגותם וזה שאמר ראשיכם .ואחר כך, שבטיכם, כל שבט ושבט כפי מדרגתו .וכן סנהדריכם הנקראים זקניכם סנהדרי גדולה ואחר כך סנהדרי קטנה ואחריהם במדרגה ושוטריכם. ועוד פרטות גדול אחר והוא כל איש ואיש מישראל כפי מדרגתו וזה שאמר כל איש ישראל לא אמר כל אנשי ישראל, ולא די זה באנשים הגדולים, כי גם בכל טפכם הקטנים יש בהם מדרגות. ולא די הטף הבאים לכלל אנשים כי

דבר אחר כתב לך, בזכותך אני נותן להם את התורה. אמר ר' שמעון בן חלפתא הוא שמשה אומר להן לישראל "ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון ויתנם ה' אלי", לי נתנם ואני נהגתי עמכם עין טובה ונתתי אותה לכם לכך נאמר כתוב לך בזכותך... 7

בהתחלת הדין, בראש השנה ויום כיפורים, כל באי העולם עוברין לפני הקדוש ברוך הוא כבני מרון ונסקרים כל אחד לעצמו.
ובחג הסוכות נִדון העולם בכללותו על המים, ויום השביעי של חג, הוא יום הושענא רבה, הוא יום החיתום האחרון של הדין הזה. ולפי שחיי האדם תלויים במים, והכל הולך אחר החיתום, לכך דומה הושענא רבה במקצת ליום הכיפורים, ומרבים בו בתפילה ובתשובה כעין יום הכיפורים.

הרי שלדעתו ראש השנה ויום כיפור הם על הפרט, 'כבני מרון', ואילו הדין על המים שבסוכות הם על העולם כולו.
האם גשם הוא אכן ענין כללי? במבט ראשון נראה כך, שהרי אם יורד גשם במקום מסוים הוא יורד לכולם, גם על הצדיק וגם על הרשע, כך לכל הפחות בדרך הטבע. אולם, בדברי הנביא עמוס יש פסוק שמפורש בו אחרת: "וְגַם אָנֹכִי מָנַעְתִּי מִכֶּם אֶת הַגֶּשֶׁם בְּעוֹד שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים לַקָּצִיר וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וְחֶלְקָה אֲשֶׁר לֹא תַמְטִיר עָלֶיהָ תִּיבָשׁ" 9 . הרי שהגשם הוא חשבון פרטי.
וכן מפורש בספר מי מרום על שלושה רגלים 10 להיפך מדברי ספר התודעה:
ראש השנה ויום כיפור זה משפט בכלליות, והיחיד נידון מצד שמשפיע על הכלל, וכפי שנכתב בסייעתא דשמיא קודם, אבל חג סוכות נידונים מצד הפרט,
ובזה מובן שכתוב ולקחתם לכם שיהיה לקיחה לכל אחד ואחד, לא באופן כללי, ולא בשותפות, אלא כל אחד ואחד יהיה לו ארבעת המינים. כמבואר בגמרא "תניא, רבי אליעזר אומר: כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, דכתיב "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים" - משלכם, כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב "חג הסוכת תעשה לך שבעת ימים" - משלך.
וחכמים אומרים: אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכת - מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת".

ומבאר הרב חרל"פ בדעת חכמים, שלכל אחד מהפרט יש בסוכות התעלות כפרט, אולם אבל התעלות זו היא מצד שלפרט יש אז את מעלת הכלל, שכן ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת.

ומסתבר כך, שגם אם לפרט יש מעלה זה מכח שהוא חלק מהכלל, שהרי כתב הרמב"ם 11 :
הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא.

אם כן אם אדם מקיים מצוות במנותק מהכלל אין לו חלק לעולם הבא. הפרט צריך לראות את עצמו כאילו הוא חלק מהכלל.

לסיכום:נראה שמהות התורה היא הדרכת הכלל ולא הדרכת האדם הפרטי. יחד עם זאת, גם הפרט מודרך שכן יש לו השפעה על הכלל. בכך גם מעשי הפרט מתעלים, שכן הפרט אינו דבר פרטי אלא שייך לדבר הרבה יותר גדול. זהו הטעם לכך שבראש השנה כל אחד נידון לחוד וגם כולם יחד, שכן דינו של הפרט הוא מה הפרט פעל בכלל. ונראה שהסיבה לכך שהאבות לא קיבלו את התורה היא שהאבות היו במדרגה