ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- האבילות על החורבן
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
מיכאל בן מזל טוב
הזוהר הקדוש על הכתוב:
"ויקרא ה' א-לוהים לבכי ולמספד ..." - על חורבן הבית
ומובא בזוהר הקדוש (ח"א, דף רי/א ע"פ "מתוק מדבש"): "רבי חייא הקדים לפרש מה שאמר הנביא (ישעיה שם) על ישראל כשיחזרו מן הגולה: 'שמחו את ירושלים (בבואכם אליה), וגילו בה כל אוהביה (כל מי שאהב אותה ותאב לראותה בבניינה), שישו איתה משוש (כל המתאבלים עליה, בעת חורבנה)'. ואמר: בא וראה כשנחרב בית המקדש וגרמו העוונות שגלו ישראל מן הארץ, נסתלק ועלה הקב"ה למעלה למעלה ... (שסילק השגחתו מישראל בסוד ואנוכי הסתר אסתיר פני מהם), ולא השגיח על חורבן בית-המקדש ועל עמו שגלו בגלות, ואז השכינה גלתה עימהם, כשירד הקב"ה ... השגיח על ביתו וראה שנשרף, הסתכל על עמו וראה והנה גלו, שאל על השכינה וראה שניתגרשה וגלתה עם בניה. על אותו הזמן נאמר (ישעיה כ"ב, י"ב): 'וַיִּקְרָא ה' א-לוהים צבא-ות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק' (שנצטער בצער חורבן בית המקדש ובצער השכינה ובצערן של ישראל שגלו), והיא גם היא (היינו גם השכינה) מה כתוב בה (יואל א', ח'): 'אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה (פירוש: עשי קינה כמו בתולה הנישאת לאיש ומת שחוגרת שק ומקוננת על בעלה הנישאת לו בנעוריה) ... ואפילו שמיים וארץ כולם נתאבלו ... וגם מלאכי מעלה כולם נתאבלו על חורבן בית המקדש ... וגם שמש וירח נתאבלו וחשך אורם ... וכל העליונים והתחתונים נתאבלו על החורבן, מה טעם הדבר? לפי שהסיטרא אחרא שלט על ארץ ישראל הקדושה וזה גרם שליטה כביכול על השכינה ... ולפי שמלכות שמיים נכנעה והושפלה ומלכות הרשעה התגברה, לכן יש לכל אדם להתאבל עימה ולהיות בשיפלות עימה, כדי שכאשר השכינה תזדקף ותתעלה שאז העולם יהיה שמח, ישמח גם הוא עימה שכתוב (ישעיה שם): "שישו איתה משוש - כל המתאבלים עליה" (פירוש: כל אלו שהתאבלו עליה בעת שיפלותה)". ע"כ.
הזוהר הקדוש על הכתוב:
"קול צופייך נשאו קול - יחדיו ירננו"
עוד אמרו בזוהר הקדוש (ח"ב, דף נה/ב): "'קול צופייך נשאו קול - יחדיו ירננו' (ישעיה נ"ב, ח'). כל המצפה אימתי ירחם הקב"ה לבנות ביתו, ובוכה ומרים קולו על חורבן ביתו של הקב"ה - יזכה לראותו ביישובו בשמחה - יחדיו ירננו". ע"כ. הנה לימדונו חז"ל מהכתובים, גודל החיוב להתאבל ולבכות על חורבן בית-המקדש, והודיענו שרק המתאבלים על ירושלים - יזכו לראות בשמחתה.
הריטב"א: תחיית המתים מיוחדת, בבניין בית-המקדש -למתאבלים על ירושלים
ויש להבין, הלוא לאחר שאמרו חז"ל (תענית שם) שמי שאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה, אמרו: תניא נמי הכי (וכן שנינו גם בברייתא) וכו', והביאו ברייתא של 'ותהי עוונותם על עצמותם' (יחזקאל שם). ולכאורה קשה, היכן הוזכר בברייתא שלא יראה בשמחתה של ירושלים? ועל זה בא הריטב"א לפרש: "שאין לעצמותיו תחיה בתחיית המתים העתיד להיות בבנין בית המקדש - לאותן שמתו בגלות וחיכו לישועה, שעליהם אמר הכתוב: 'אשרי המחכה ויגיע לימים' (דניאל י"ב, י"ב). אבל עדיין אפשר שיש לזה תחייה ביום הדין שהוא אחר ימות המשיח". ע"כ. דהיינו , שתהיה תחיית המתים מיוחדת לאלה שהתאבלו על ירושלים ומתו בגולה, כדי שיוכלו לראות בשמחתה. ומי שאינו מתאבל על ירושלים - אין לעצמותיו תחייה בתחיית המתים המיוחדת למתאבלים על ירושלים. וזהו: 'ותהי עוונותם על עצמותם' (יחזקאל שם).
ועל תחיית המתים המיוחדת למתאבלים על ירושלים, לכאורה מרומז בקינות לתשעה באב (בד"ה ציון עטרת צבי), וזו לשונו: "שוכני קברים מחכים ומצפים ליום ישעך, ואז יצמחו יחיו ישניך". ע"כ. והיינו , שהמתאבלים על ירושלים, שכבר מתו, מצפים ליום ישועתה של ירושלים, בו יקומו לתחיית המתים כל המתאבלים על ירושלים, כדי שיראו בשמחתה. ודוק .
"אשרי המחכה ויגיע לימים"
הנה הריטב"א למד ענין זה, שעתידה להיות תחיית המתים, בבנין בית-המקדש, לאותן שמתו בגלות וחיכו לישועה, מהכתוב בסוף דניאל (י"ב, י"ב): "אשרי המחכה ויגיע לימים". ופירש שם המצודות ציון: "ענין תקווה". והיינו , אשרי המקווה בכל ליבו לגאולה השלימה, ביאת הגואל, בנין בית-המקדש וכו'. והסימן של מחכה ומקווה באמת לבנין הבית וכו', הוא התאבלותו ובכייתו של האדם תמיד על חורבן הבית וכו', והכתוב מבטיח לכל המחכה לגאולה ולבנין בית המקדש וכו', שיגיע לימים - שיזכה לראות את ירושלים בשמחתה וכו'. ולכאורה קשה, הלוא אלפי רבבות מאחינו בית ישראל חיו את חייהם, במשך הדורות, בתקווה עצומה לזכות לגאולה ולבנין בית-המקדש וכו', ומכל מקום מתו בגלות ולא זכו לראות בשמחתה, והכתוב הבטיח - "ויגיע לימים". אלא צריך לומר שאם הכתוב הבטיח - "ויגיע לימים", בודאי יגיע. ואף-על-פי שמת טרם נבנה הבית, בודאי יקום לתחייה כשיבנה הבית, כדי לראות בשמחתה. כי הקב"ה יזמין לשמחתה של ירושלים כל קרוביה וידידיה האמיתיים, הקשורים אליה בכל ליבם, ואשר מרוב תשוקתם ותקוותם לראות בבניינה, היו מתאבלים ובוכים תמיד על חורבנה. כי לעולם לא ישמח האדם שמחה לבבית אמיתית על שמחת הזולת, אלא אם כן יש לו קשרים אמיתיים ולבביים איתו. ולשמחתה של ירושלים לא יוזמנו אלא אלו שהם באמת קשורים לה בלב ונפש, כי רק הם ישמחו באמת שמחה לבבית, בבניינה.
ולפי זה יש לומר שמכמה טעמים לא יראה, מי שאינו מתאבל על ירושלים, בשמחתה. א' - שאין לו זכות לראות בשמחתה, כי צריכים להתאבל בפועל על ירושלים, ואם אינו מתאבל - אין בידו במה לזכות לראות בשמחתה. ב - כי אפילו אם אדם זה היה נוכח בשמחתה של ירושלים, לא היה שמח בכל ליבו, יען לא היה לו קשר לבבי ונפשי לירושלים ולמקדש וכו' במשך חייו. ולא יוזמן לשמחתה של ירושלים כי אם זה שישמח בכל ליבו ונפשו כשיראה אותה בבניינה. ולכן אמר הכתוב: "אשרי המחכה", המקווה בכל ליבו לראות בבנין ירושלים והמקדש, ולכן מתאבל ובוכה על חורבנם, מקרב ליבו. ויגיע לימים, איש כזה יזכה לראות בשמחתה. ואפילו אם נפטר מהעולם כבר מזמן, יקום במיוחד לתחיית המתים כדי לראות ולהשתתף בשמחתה.
הגר"א: יתקבצו כל הגלויות,
וכולם ישאגו: "שובי, שובי" וכו'
את הכתוב (שיה"ש ז', א'): "שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך", פירש הגר"א: "אמר ד' פעמים שובי שובי, נגד ד' גלויות, ונגד ד' כנפות הארץ, שיתקבצו ישראל וישאגו כולם שובי כו'. ע"כ. והיאך לא יתרגש ויתפעל האדם, בכל ליבו ונפשו, בהעלותו על רעיונו המחזה הנשגב והנורא הזה, כשיתקבצו כל הצדיקים שבכל הדורות שעברו, אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן, וכל השופטים וכל הנביאים, דוד המלך ושלמה בנו, התנאים והאמוראים, הגאונים והראשונים והאחרונים, וכל המון בית ישראל, שומרי תורה ומצוות, שבכל הדורות, שהיו מתאבלים על ירושלים ומצפים לישועתה, יחד עם כל שלומי אמוני ישראל שיישארו בדור האחרון בכל תפוצות הגולה. כולם יחד יתקבצו סביבות הר הבית, להתחנן לקב"ה שיוריד שכינת עוזו לשכון בינינו בקביעות. וכולם יחד ישאגו, מקרב ליבם, לשמים: "שובי, שובי, השולמית" - השכינה הקדושה. "שובי, שובי, ונחזה בך", ונזכה לגילוי שכינה. ואז תרד השכינה מן השמיים, לעיני כל ישראל, ויקויים בהם הכתוב (ישעיה ל"ה, י'): "ושמחת עולם על ראשם". מי יכול שער גודל השמחה העצומה שישמחו אז כל ישראל יחד, וקב"ה ושכינתיה, ושמיים וארץ וכל העולם כולו. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה. מי מישראל לא ירצה לזכות לראות ולהשתתף בשמחה זו. אמנם רק המתאבלים על ירושלים, במשך הדורות - יזכו לראות ולהשתתף בשמחתה. וכל מי שאינו מתאבל על ירושלים - לא יראה בשמחתה, רחמנא ליצלן.
הנביא ירמיה אומר (ירמיה ל', י"ז)
שאומות העולם מגנות את ציון ואומרות:
"כי נידחה קראו לך, ציון היא דורש אין לה"
(כלומר, שאין אדם נותן לב לדורשה ולִרצותה) ... -
"מכלל דבעי דרישה (משמע שהיא טעונה דרישה)" (סוכה מא.)
* * *
"גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה
ראוי לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקוותינו,
כמה שנאמר (תהלים ק"ב, י"ד - ט"ו): 'אתה תקום תרחם ציון,
כי עת לחננה, כי בא מועד -
כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" -
זאת אומרת: ירושלים לא תיבנה
כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה
עד אשר יחוננו אבניה ואת עפרה"
(ספר הכוזרי לריה"ל - מאמר חמישי, סוף סעיף כ"ז)
(נלקט ונערך - בתוספת נופך - בעיקר מתוך הספר "יבנה המקדש" לג"ר שלמה ברעוודה שליט"א)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
