^ 1. השו"ע קפב, א, הזכיר את שלוש הדעות בסדר שכתבתי, ועל פי כללי ההלכה, דעת היש אומרים האחרונה היא העיקר להלכה. וכך דעת רוב האחרונים, שאין הברכה על הכוס חובה אלא מצווה, וכן המנהג, וכפי שכתב במ"ב ד. ועל פי הקבלה נוהגים שכאשר אין זימון, בכל אופן אין מברכים על הכוס (מ"ב טז, וכמובא בכה"ח א, וטו). ובשבת ויו"ט מדקדקים בזה יותר כמבואר בשל"ה ובערוה"ש קפב, א.
^ 2. ברכות נא, א: "עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: טעון הדחה, ושטיפה, חי, ומלא, עיטור, ועיטוף, נוטלו בשתי ידיו, ונותנו בימין, ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו; ויש אומרים: אף משגרו במתנה לאנשי ביתו. אמר רבי יוחנן, אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי, ומלא". הרמב"ם הזכיר רק את ארבעת הדברים שאמר ר' יוחנן. אולם קשה, שר' יוחנן עצמו מביא את הספק אם אפשר שיד שמאל תסייע לימין. ואכן הגאונים כתבו שכל העשרה להלכה. והרא"ש כתב שרק עיטור ועיטוף אינם להלכה. ולתר"י חמישה להלכה, הארבעה הראשונים, וגם נותנו בימין, והשאר אינם חובה. והגר"א קפג, ז, ביאר, שאכן ארבעה דברים לעיכובא והשאר למצווה.
נחלקו במשמעות חי (שהוא מארבעה דברים שנוהגים לכו"ע), ולמעשה, כל הפירושים במשמעות 'חי' נפסקו להלכה. יש שפירשו שהכוס תהיה שלימה (תוס', שו"ע קפג, ג). ויש שפירשו, שבזמנים שהיה להם יין חי, היינו שאינו מזוג במים, ימזוג את היין החי לכוס, ורק אח"כ ימזגנו במים כפי שאמרו חכמים (ברכות נ, ב), ועוד אמרו שימזגנו בברכת הארץ (שם נא, א). לר"ת הכוונה שיגמור למזוג בברכת הארץ, אבל יכול להתחיל לפני ברהמ"ז, ולרי"ף ימזוג במים רק בברכת הארץ (ועיין בב"י קפג, ב). ויש שפירשו שייתן את היין מהבקבוק לכוס לכבוד הברכה (רש"י, רמ"א קפג, ב, מ"ב ח).
כפי שלמדנו, שני ההידורים שפחות מקפידים בהם הם "עיטור ועיטוף". נחלקו בגמ' (ברכות נא, א) מהו העיטור, לרב יהודה מעטרו בתלמידים שעומדים סביבו בעת הברכה, לרב חסדא מעטרו בכוסות נאים. ועיין במ"ב קפג, טו, וכה"ח כ, ופניני הלכה שבת ה, 6, בדעות השונות כיצד נכון לאחוז את הכוס באצבעות. ואפשר אולי לומר שעל ידי אחיזת הכוס בכל האצבעות ישנו עיטור. ומ"מ בכל אופן שנוטל את הכוס בכל אצבעותיו נוהג כראוי לאחת הדעות, וכך כתבתי למעלה. ויש שאמרו כי בזה שאין ממלאים את הכוס לגמרי, מקיימים העיטור, שהנותר בראש הכוס הוא כעין עטרה (אמנם בט"ז ד, ומ"א ד, דחו סברתם). ואיטר (שמאלי), לדעת המ"ב קפג, כ, יטול את הכוס בידו השמאלית, שהיא החזקה אצלו. והמקובלים וחלק מהפוסקים כתבו, שיאחז בימין כל אדם, וכך נוהגים רבים (כה"ח קפג, כט, פס"ת קפג, יג).
עיטוף, לבית יוסף ההידור הוא שיתעטף בטלית. וכיום, להולכים תמיד בכובע וחליפה, יתעטף בהם (מ"ב קפג, יא), וכפי שכתבתי לעיל ד, יב. וי"א שעצם זה שהוא מכסה ראשו בכיפה, ומכסה גופו כמו בתפילה, הרי שהוא מקיים עיטוף (רי"ו, ד"מ קפג, א). ואכן לכתחילה צריכים האוכלים בים או בבריכה, לברך ברהמ"ז כשהם לבושים בחולצה ומכנסיים, כמו בתפילה (ע' פניני הלכה תפילה ה, ד-ה).
כאשר היין יקר וקשה להשיגו, נהגו במקומות רבים לברך על 'חמר מדינה', היינו משקה חשוב שנוהגים לכבד בו אורחים (רמ"א קפב, ב). ולדעת רבים צריך שיהיה בו אלכוהול (עיין פניני הלכה שבת ז, ה). ולתהלה לדוד קפב, ב, מי שאוהב יותר 'חמר מדינה' רשאי לברך עליו גם כאשר יש שם יין. ועל פי הקבלה יש לברך דווקא על היין (כה"ח קפב, יד).
^ 3. טעם שליחת היין לאשה מובא בברכות נא, ב: "אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש". ויש להוסיף, שמתוך כך שהאשה מתברכת גם האיש חוזר ומתברך, שאמרו (ב"מ נט, א): "אין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו". ואמרו (יבמות סב, ב): "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא ברכה".
^ 4. בשועה"ר קצ, ה, בוארו הדברים בהרחבה. פרטי דין כוס של ברכה, ושלא יהיה פגום, וכיצד אפשר לתקנו, ושבשעת הדחק אפשר לברך על כוס פגומה, מבואר בשו"ע קפב, ג-ז; שו"ע רעא, טז-יז; פניני הלכה שבת ה, ו-ז, והערה 7. ועוד יעויין שם בהערה 8, בדין דיבור בין ברכת היין לשתייה לגבי השומעים שרוצים לשתות מכוס הברכה.
ויש להקשות על מנהג רבים ששותים מכוס של ברכה ואינם חוששים להידבק ממחלה (ע' שו"ע קע, טז, מ"ב לז). ואכן כתב בבא"ח בהר יג, ששותים דווקא כאשר יודעים שזה ששתה לפניהם אינו חולה. ויש שכתבו שאולי זכות המצווה מועילה (שדי חמד).