ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- שבועות
- מעמד הר סיני ומתן תורה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
לעומת זאת חג השבועות נקרא בסדור התפילה - "זמן מתן תורתנו". הזיהוי שבין חג השבועות לבין מתן תורה שהיה בהר סיני מעורר קושי. חג השבועות חל ביום ה"חמישים" של ספירת העומר; ובמסכת ראש השנה מבואר שבזמן שהיו מקדשים את החודש על פי ראיית העדים - פעמים שחג השבועות חל בתאריך ה' בסיוון. מתן תורה לא ארע בתאריך הזה לכל הדעות! ואם כך מדוע חג השבועות מזוהה כ"זמן מתן תורתנו"? 1
התעמקות במשמעות של קרבן ה" עֹמֶר " ושל ספירת ה" עֹמֶר ", וכן במשמעות של קרבן "שתי הלחם", - מגלה את הקשר שבין חג השבועות לבין מתן תורה.
העמ"ר
המשמעות היסודית של השורש עמ"ר היא שיעבוד של צער - "כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ..." (דברים כד, ז; וברש"י שם). אולם התנ"ך משתמש במשמעות הזו באופן מושאל במקומות נוספים.
מי שמלקט את ה"כריכות" הקטנות שנקצרו ומחברן ל"אלומות" שהן ה" עֳמָרִים " - נקרא בחלום יוסף "מְאַלֵּם"; והוא נקרא בספר תהלים (קכט) " הַמְעַמֵּר ". המשנה (שבת פרק ז) מונה את " הַמְעַמֵּר " בכלל מלאכות האדם להשגת לחמו: "הַזּוֹרֵעַ וְהַחוֹרֵשׁ וְהַקּוֹצֵר וְהַמְעַמֵּר הַדָּשׁ וְהַזּוֹרֶה וכו' ". מדוע נבחר דווקא השורש עמ"ר - שמציין שעבוד - כדי לציין את פעולת הליקוט?
השורש עמ"ר קשור לפעולת הליקוט , מפני שתחושת הסיפוק שהאדם מקבל בעת שהוא מלקט בידיו את התבואה - היא תחושה משעבדת . לאחר שהמלקט יחדל מלצבור את התבואה שנצרכת לו - הוא יחסר את תחושת הסיפוק שנלווית לפעולת הליקוט. המלקט ירצה להמשיך ולקבל את התחושה הזו; ולפיכך, הוא ימשיך ללקט דברים שהוא אינו זקוק להם. המלקט נקרא מעמ"ר - מפני שהוא גונב את עצמו ומשעבד )מעמר) את עצמו - להמשיך ולעסוק בפעולת הליקוט גם כשהיא אינה נצרכת.
איך משתחררים מן ההתעמרות העצמית הזו?
העמ"ר ככלי מידה - בליקוט המן
הקב"ה שלח את משה להוציא את בני ישראל משעבוד מצרים, והוא הודיע לו - "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". כשישראל יצאו ממצרים והם היו בדרכם לעבוד את הקב"ה על הר סיני - הם התחנכו לשחרור מהשעבוד לפעולת העימור (ליקוט).
הקב"ה המטיר להם אוכל מן השמים שנקרא "מָן"; והם היו צריכים ללקט ( לעמר ) מתוך המן את הכמות היומית שנדרשת למאכל כל נפש. הכמות הקצובה הזו נקראה " עֹמֶר ", וכאשר הם חזרו מהליקוט ומדדו את מה שהם ליקטו בכלי המידה שנקרא " עֹמֶר ", נאמר: "וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר". בסופו של דבר כולם קיבלו את כמות האוכל שה' הקציב להם!! מדי יום התברר להם, שמי שליקט מעבר למה שנצרך לו - בזבז את זמנו לריק; ואילו מי שליקט פחות מהמלקטים האחרים - הרוויח זמן פנוי!!
שְׁנֵי הָעֹמֶר - השבת והתורה
בירידת ה"מן" היתה התגלות נוספת:
"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר... שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי : רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם ... וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא"
הקב"ה התיר לישראל להתעמר בעצמם במשך ימות החול. כלומר, לצאת ללקט מהמן כפי תאוות הליקוט , ולגלות בשובם למחנה שהם לא הרוויחו דבר מן ההתעמרות הזו. אולם הקב"ה אסר עליהם להתעמר בעצמם בשבת; ומי שיצא ללקט בשבת גילה שהוא התעמר בעצמו - באופן מיידי. השבת נועדה כדי "לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי "; כלומר, כדי להגות בתורה ובמצוות שהם קיבלו לפני כן במקום שנקרא "מרה" 2 . הקב"ה גילה להם באופן ניסי - שלכבוד השבת ולכבוד העיסוק בתורה שהוא נתן להם - הוא מעניק להם את מה שהם צריכים בלא שום צורך ללקט!!
ההופעה של " שְׁנֵי הָעֹמֶר " שנקראה גם " לֶחֶם מִשְׁנֶה " גילתה את הקשר שבין השבת ובין התורה. הקב"ה גילה להם שמי שיבחר לעבוד אותו בשבת - ולשבות ולהגות בתורתו - לא יבזבז את זמנו לריק; ואילו מי שיבחר להמשיך לעבוד את עצמו, ויתעמר בעצמו ויצא ללקט - לא ימצא כלום.
ספירת העומר הקדומה - שהכינה את מתן תורה
האדם נברא כשנטוע בו רצון ליצוק משמעות אמיתית לחייו. אולם פעמים שאין לו זמן פנוי לפתח את הרצון הזה. כשישראל היו במצרים, המצרים היו גורם חיצוני שהתעמר בהם; ושעבד אותם ועשק מהם את הפנאי הזה. בט"ו בניסן ישראל יצאו מתחת שעבוד מצרים; אולם הם השתחררו רק מהמשעבד החיצוני. ישראל נותרו משעבדים את עצמם – לעצמם; לפעולת הליקוט ( עימור ) שמשעבדת את האדם ללקט דברים שאינם נצרכים לו. ולפיכך, הם לא היו ראויים עדיין למתן תורה!
כאשר הקב"ה המטיר לישראל את המן, והם ליקטו אותו; ולאחר מכן הם ספרו ומדדו אותו ב" עֹמֶר "; הם התחנכו להשתחרר באופן מדורג מההתעמרות העצמית שבפעולת הליקוט - ולהרוויח זמן פנוי. בנוסף לכך, בשבת נכפה עליהם להימנע כליל מהליקוט ( העימור ) המשעבד, ונכפה עליהם להיות פנויים כל היום.
מכיוון שלישראל היה זמן פנוי, ומכיוון שהאדם נברא כשנטוע בו רצון ליצוק משמעות לחייו; הם החלו לבקש אחר המשמעות האמיתית של חייהם. ישראל החלו לרצות שהקב"ה ייתן להם תורות נוספות על התורות שהם קיבלו כבר ב"מרה"; ישראל ציפו שהקב"ה יופיע וייתן להם את כל התורה; תורה שתיתן משמעות לכל ימי חייהם. ולאחר שישראל ביקשו בכל ליבם את התורה הזו, הקב"ה הופיע ונתן להם אותה.
טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי
תהליך עימור ה"מן" ל" עֹמֶר " - היה תהליך חינוכי שהכשיר את כל אחד מישראל לבקש את התורה. אולם זה היה תהליך ניסי שהתבצע באוכל ניסי. עם ישראל נכנס לארץ ישראל מתוך מגמה לחיות את הקדושה בתוך החיים הטבעיים - לזרוע ולקצור תבואה גשמית רגילה. כיצד אפשר לעשות תהליך חינוכי דומה בזמן שנכנסים לארץ ישראל ומעמרים תבואה רגילה?
בפרק ל"ט בתהילים דויד מציע פתרון שיעזור לאדם להפסיק ללקט (לעמר) דברים שאינם נצרכים לו:
"הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא , אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי. ... הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי ... אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן, יִצְבֹּר וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם ".
דויד מתאר את האדם כ"נמלה אנושית" יצור שעוסק בצבירה; והוא מספר שזו פעולה של הבל, ואין וודאות מי ישתמש במה שנצבר. דויד מגלה - שההבנה שימיו של האדם בעולם הם ספורים ומדודים - תעזור לאדם להכיר את אפסיותו. וההכרה הזו תעזור לו להפסיק לעסוק בצבירה ( עימור ), ולעסוק במשמעות האמיתית שלמענה נברא.
הרעיון שרמוז בדברי דויד הוא הרעיון שנמצא במצוות ספירת העומר. בזמן שישראל נכנסו לארץ ההנהגה הניסית של ירידת המן ואיסופו ל"עומר" המיוחד - חדלה. כעת כבר לא יהיו ניסים גלויים ומיידיים. עם ישראל צריך לקצור תבואה רגילה ולעמר אותה; ומי שיעמר הרבה יהיה לו הרבה. עם ישראל הצטווה להתגבר על תאוות הליקוט והצבירה, ולהקריב כקרבן ציבור לה' - את העומר הראשון שהוא עימר . העומר הראשון לא יתעמר למילוי תאווה אנושית פרטית – אלא יוקרב לה'.
בנוסף לכך, החל מיום הקרבת העמר - כל יחיד ויחיד נצטווה לספור ימים ושבועות. ספירת הימים והשבועות מפנימה בלב כל אחד שימיו הם מדודים. ואם הוא מבזבז אותם בעימור וליקוט של דברים מעבר למה שהוא נצרך להם; הוא יהפוך לאדם שהתעמר בעצמו ועסק בהבל - " יִצְבֹּר וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם" . ספירת הימים מפנימה בלב האדם את אפסיותו; והיא מעוררת בו את הרצון לקבל מבורא העולם את התורה, כדי לקבל משמעות אמיתית וקיימת לימים שהוקצבו לו בעולם. רק לאחר שנוצר ונקבע רצון כזה בלב כל אחד ואחד - הקב"ה בא ונותן לו את התורה. 3
קרבן הביכורים - והמן שהיה יורד לכבוד שבת
החינוך לרצון לקבלת התורה מופיע באופן נוסף. ביום החמישים עם ישראל הצטווה להקריב כקרבן ציבור את הביכורים. "שתי הלחם" שאפויות מהתבואה החדשה - " לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים ". הקרבן המיוחד הזה נועד להזכיר את ההופעה של ירידת ה"מן" לכבוד השבת. עם ישראל קיבל לכבוד כל שבת " לֶחֶם מִשְׁנֶה " שמשמעותו היא "שתי לחם". התורה מספרת ש"שתי הלחם" של המן היו בכמות של " שְׁנֵי הָעֹמֶר ", והיא מוסיפה לספר "וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא". "שתי הלחם" שישראל קיבלו במדבר לכבוד שבת היו בכמות של " שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים "; ו"שתי הלחם" שישראל מקריבים בחג השבועות הם באותה המידה - " שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים ".
הקב"ה הודיע לישראל במדבר, שהוא נותן להם את "שתי הלחם" של המן - כדי שישבתו מהמלאכות ויהיה להם פנאי לעסוק בתורה. הגאולה שלעתיד תבוא לאותה מטרה והיא תהיה גם כן "שבת מן המלאכות". כך מבואר ברמב"ם (הלכות מלכים יב):
"לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח... אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה... כדי שיזכו לחיי העולם הבא ".
כאשר ישראל מקריבים "קרבן ביכורים" זהה למנת המן הכפולה שהם קבלו לכבוד שבת, הם מגלים שבתוך-תוכם הם רוצים להגיע לגאולה כזו. גאולה שתהיה תקופת פנאי של "שבת מן המלאכות" ועיסוק בתורה. ישראל נכנסו לארץ ישראל כדי לעסוק בקציר ובליקוט, והם מקריבים את ביכורי הקציר והליקוט; אולם זו לא התכלית של בני האדם עלי האדמות. התכלית של בני האדם היא להיות "פנויים" ולעסוק "בתורה וחכמתה"!! ובעקבות גילוי הרצון הזה - הקב"ה נותן לעם ישראל את התורה.
ה"שבת" כמילה המַּנְחָה במצוות ספירת העומר
השאיפה אל ה"שבת מן המלאכות" - מבצבצת גם מבעד ללשון התורה ביחס לקרבן העומר וביחס למצוות ספירת העומר.
התורה מצווה לקצור ולהקריב העומר ממחרת היום-טוב הראשון של פסח. אולם מכיוון שהחזון של ימי הספירה הוא הפסקת ההתעמרות העצמית וההגעה ל" שבת מן המלאכות"; ומכיוון שיום-טוב הוא במידה מסוימת "שבת מן המלאכות" - התורה מכנה את היום-טוב הזה "שבת"!! - "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת "!!
בתקופה שמן הפסח ועד חג השבועות יש מצווה לספור ימים ויש מצווה לספור שבועות. אולם מכיוון שהחזון של ימי הספירה הוא הפסקת ההתעמרות העצמית וההגעה ל" שבת מן המלאכות"; ומכיוון שהשם "שבת" מתאים גם ככינוי לשבוע - התורה מכנה כאן את השבועות שסופרים בשם "שבתות"!! - "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה"!!
ה"שְׁנָיִם" כ"מספר מַנְחֶה"
כזכור, "שתי הלחם" שישראל קיבלו במדבר לכבוד שבת ולכבוד העיסוק בתורה - היו בכמות של " שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים "; ו"שתי הלחם" שישראל מקריבים בחג השבועות הם באותה המידה - " שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים ".
הקשר בין המספר "שנים" לבין תקופת העימור מרומז כבר ביום הראשון של הקרבת העומר. כאשר היו קוצרים ומקריבים את העומר, היו מקריבים יחד עימו כבש לעולה; והמנחה שהיתה מובאת יחד עם הכבש הזה היתה יוצאת דופן. כל המנחות של הכבשים הן של עישרון אחד, ואלו המנחה של כבש העומר היתה של "שני עשרונים". המספר "שנים" מופיע שם כדבר הטפל של הטפל. העיקר הוא ה"עומר" ה"אחד" שמוקרב, נטפל אליו "כבש אחד", ונטפלה אל הכבש הזה מנחה יוצאת דופן - "שני עשרונים".
ביום הראשון של ה"עימור" האדם נמצא בשיא ההתלהבות מפעולות הליקוט והעימור שלו. הוא מודע לכך שהוא צריך לעסוק גם במשמעות הרוחנית של ביאתו לעולם; אולם הידיעה הזו נדחקת לתת-המודע שלו. ולפיכך, המספר "שנים" שמסמל את העיסוק בתורה - נדחק לקרן זוית; וה"שני עשרונים" מופיעים רק בדבר שהוא טפל אל הטפל.
אולם לאחר "חמישים יום" של ימי הספירה, האדם הפנים כבר את הידיעה שהמטרה של ביאתו לעולם היא המשמעות הרוחנית של החיים שלו. ולפיכך, המספר "שנים" שמסמל את העיסוק בתורה - מודגש באופן בולט בקרבנות המיוחדים של היום הזה. הקרבן העיקרי של החג הוא " שתי הלחם" שהם " שני עשרונים"; ויחד עם הלחם היה בא קרבן של "אֵילִם שְׁנָיִם " למרות שהקרבן הרגיל בחגים הוא "אַיִל אֶחָד"; ויחד עימם היה בא קרבן מיוחד שאין דומה לו בשאר החגים "שלמי צבור" - שהיו " שְׁנֵי כְבָשִׂים".
המספר "שנים" מסמל כאן את העיסוק תורה; והוא מופיע במשמעות הזו במקומות נוספים בתנ"ך (וכפי שהתבאר במאמר "אליהו והתפריט של האלמנה").
זמן מתן תורתנו - תלוי בעבודתנו ולא בתאריך
כזכור בתחילת הדברים התקשינו, שבתורה נראה לכאורה שחג השבועות הוא חג של החיבור אל העבודה ואל הארציות; ואילו בסידור התפילה הוא נקרא "זמן מתן תורתנו". והתקשינו שפעמים שחג השבועות חל בה' בסיוון ואילו מתן תורה בהר סיני לא ארע בתאריך הזה לכל הדעות! ואם כך מדוע חג השבועות מזוהה כ"זמן מתן תורתנו"?
אולם לאחר שעיינו במשמעות המילה עמר ובהבנת המשמעות שחג השבועות מגיע דווקא לאחר ספירת ימים ושבועות מהקרבת העמר . אנו מבינים שהתורה קושרת את התקופה שבין פסח לעצרת לתקופת החינוך שישראל עברו מיציאת מצרים עד הגיעם למתן תורה. ישראל התחנכו אז למדוד את המן בעומר ולחדול מלהתעמר בעצמם וללקט ליקוט מיותר. והם התחנכו גם באמצעות " שתי הלחם " ("לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר ") – לשאוף לשבות כליל מן העמור (הליקוט) ולהגות בתורה.
קרבן הבכורים - שתי הלחם - הוא קרבן שבא מהחיבור אל העבודה והארציות; אולם הוא מביע דווקא את ההיפך!! הוא מביע את הרצון להשתחרר מהם ומן ההתעמרות העצמית - ולקבל את התורה. ולכן חג השבועות נקרא בסדור התפילה - "זמן מתן תורתנו".
ואמנם מתן תורה הראשוני שהיה בהר סיני היה מלווה בקולות וברקים; אולם גם שם - ישראל לא קבלו עדיין את כל התורה; ומשה עלה לאחר מכן להר סיני כדי להוריד להם את יתרת התורה. במתן תורה הראשוני - ישראל קבלו רצון חזק לקבל עוד ועוד מן התורה!! והתעוררות דומה חוזרת על עצמה כל שנה - אך בלא קולות וברקים!! העבודה של "ספירת העומר" מכשירה בלב כל אחד את ההכרה שימיו בעולם הם ספורים, והיא נוטעת בו את הרצון לקבל את התורה; ובחג שבועות שבא לאחר מכן, הקב"ה נוטע ונותן בו בצנעה רצון חזק לקבל עוד ועוד מן התורה.
^ 1 הקשר שבין ה' בסיוון לבין חג שבועות בתור "זמן מתן תורתנו" נידון כבר בחידושי הריטב"א (מסכת שבת דף פז, ב ד"ה אמרי ליה); ובשו"ת הריב"ש (סימן צו); ובשו"ת עונג יום טוב (סימן מב ד"ה ונראה משום)
^ 2 "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה... שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (שמות טו)
^ 3 בנוהג שבעולם, אדם שמצפה למאורע שמח, סופר את הימים שנותרו לו עד המאורע – במנין פוחת: ארבעים ותשעה, ארבעים ושמונה, וכו'. ספר החינוך (מצוה ש"ו) הסביר שספירת ימי העומר היא לקראת מתן תורה שבחג השבועות; ולפיכך הוא נדחק להסביר מדוע הספירה אינה במניין פוחת והולך. אולם לפי מה שהתבאר, הספירה אינה ספירה אל מאורע; אלא ספירה ממאורע – "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה". מטרת הספירה שונה, והיא נועדה להפנים בלב האדם שהימים שהוא מנצל בעימור התבואה, באים על חשבון הימים שהוא צריך לחפש בהם את המשמעות האמיתית שלמענה הוא נברא. ואז, לפני שהאדם נופל אל ה"שער החמישים", שמסמל מצב שאין ממנו תקומה; - הקב"ה בא ונוטע בו את הרצון לקבל את התורה.
^ 2 "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה... שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (שמות טו)
^ 3 בנוהג שבעולם, אדם שמצפה למאורע שמח, סופר את הימים שנותרו לו עד המאורע – במנין פוחת: ארבעים ותשעה, ארבעים ושמונה, וכו'. ספר החינוך (מצוה ש"ו) הסביר שספירת ימי העומר היא לקראת מתן תורה שבחג השבועות; ולפיכך הוא נדחק להסביר מדוע הספירה אינה במניין פוחת והולך. אולם לפי מה שהתבאר, הספירה אינה ספירה אל מאורע; אלא ספירה ממאורע – "מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה". מטרת הספירה שונה, והיא נועדה להפנים בלב האדם שהימים שהוא מנצל בעימור התבואה, באים על חשבון הימים שהוא צריך לחפש בהם את המשמעות האמיתית שלמענה הוא נברא. ואז, לפני שהאדם נופל אל ה"שער החמישים", שמסמל מצב שאין ממנו תקומה; - הקב"ה בא ונוטע בו את הרצון לקבל את התורה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
