ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- במעמד השחר
- תפילת העמידה
- הלכה מחשבה ומוסר
- תפילה ובית כנסת
- הכוונה בתפילה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עמרם בן סולטנה
מה פירוש כוונת הלב לשמים? ישנם החושבים שכוונה בתפילה היא מחשבה בענינים אלוהיים גבוהים, ובשמות קדושים שרוב בני האדם רחוקים מלדעתם. על כן לפי דעתם, הכוונה היא מצוה לאנשים גדולים בתורה ובאמונה, אך מעבר ליכולת של בני אדם רגילים, ומתוך כך אינם משתדלים במצווה זו של כוונת הלב. כנגד מחשבה זו כתב במפורש בעל המשנה ברורה 4 : שאל יכוון האדם בשמות ויחודים, אם לא מי שהוא בא בסוד ה' ויודע לכוון בלב, וברצונו הפנימי, ומתוך יראת ה' גדולה, שאם לא כן ח"ו מקלקל הרבה. והביא בשם הרש"ל את דברי אחד מגדולי הראשונים, הריב"ש, שהעיד על אחד העצומים מן הראשונים, רבינו שמשון, שאמר שאחר שלמד סתרי קבלה הוא מתפלל כתינוק בן יומו. למדנו מכאן שאפשר להתפלל כתינוק, ובכל זאת התפילה יכולה להיות בכוונה.
שלושת הכוונות
אם כן, מהי כוונת הלב? השו"ע 5 כותב: "המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאילו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו". בדברי השו"ע ישנם שלושה דברים שהם מרכיבי הכוונה: א. לשים לב לפירוש המילים הנאמרות בתפילה. ב. המחשבה שהוא מדבר עם הקב"ה היורד משמים ומתייצב מולו, מה שמתברר בפשט המילים "שכינה כנגדו", כלומר ה' שוכן מולו. ג. הסרת המחשבות הטורדות אותו.
קצת קשה איך אפשר לעמוד בעומס כזה של שלושה סוגי מחשבות שונות בבת אחת. האחת נאבקת במחשבות זרות, השנית מדמה לאדם שהוא ניצב ממש מול השכינה והמחשבה השלישית חושבת על המילים שהוא פונה בהם לה' בבקשותיו. באמת הביא המשנה ברורה 6 את דברי בעל ה"פני יהושע" שאין כוונת השו"ע לכוון שלוש כוונות בבת אחת אלא שתי כוונות יש לכוין לפני התפילה, ובתפילה רק כוונה אחת. קודם התפילה יש לאדם להתרכז ברצונו להתפלל, ולהסיר כל מחשבה הטורדת אותו. אחר כך ידמה לעצמו שהוא מדבר עם הקב"ה, ששכינתו פונה אליו ועומדת לנגדו ממש. ואז כשהוא עומד לפני ה' ומתפלל, יש לו לחשוב מחשבה אחת בלבד, והיא את פירוש המילים שהוא אומר לפני ה'.
מובן שאם עושים כל זאת בצורה מסודרת, בלי עצבנות, ובלי התחשבות בלחץ חברתי מסביב, כוונה זו איננה כל כך מסובכת, שהרי בסך הכל צריך לחשוב על מה שאומרים. הקושי הגדול הוא בשתי הכוונות שלפני התפילה. ראשית, המאמץ להשתחרר ממחשבות טורדות שקשורות אלינו בגלל חולשת אמונתנו, שאנו חושבים שבידינו לפתור את הבעיות שלנו. אנו שוכחים שלולי עזרת ה' לא היינו מצליחים לפתור אפילו חלק קטן מהם, וכמה וכמה צרות עברו עלינו שבזמנן רעדנו מפחדן, והקב"ה הצילנו מידם.
הרבה דאגות שיש לאדם הקב"ה עוזר לו ומסירם מעליו, ובדרך כלל כל המחשבות שאדם חושב באותן דאגות לא עוזרות לו ולא פותרות את צרותיו. בכל התחומים יש לנו אב רחמן, טוב ומטיב, גבור ועשיר, אשר לא חיסר ולא יחסר ממידת השגחתו עלינו, והוא יצילנו מכל צרותינו כשם שניצלנו בעבר. ואם בנו אין כח, הנה לו לא יחסר כח להפוך את כל אותם הסדרים ששונאינו מאיימים בהם עלינו. ואם בדאגות הכלל אין לדאוג ועלינו רק לבטוח בו, בודאי שליחיד אין מה לדאוג ועליו להשען על ה' מושיעו באמת. אם כן כאשר בא האדם לדבר עם בוראו, דאגה מנין? הרי לפניו עומד צור ישראל וגואלו, מושיעו ומגינו בעת צרה, שלא עזבם ולא יעזוב.
הכוונה דרך ארץ ישראל וירושלים
אחר שהצלחנו לסלק את אותן הדאגות ומחשבות ההבל האחרות, נתבונן לפני מי אנו עומדים לדבר- לפני שוכן עד, מרום וקדוש, השוכן עם דכא ושפל רוח, ומביט אל עני וחלש. שומע קול תפילה מכל פה, ולא מתעלם מצעקת בניו. טרם יקראו והוא יענה, והוא קרוב מכל קרוב, לכל אשר יקראוהו באמת.
אולם, איך לחשוב למי מתפללים? כאן יש קושי גדול שהרי נאמר בתורה: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה" 7 , והרי בשלושה עשרה עיקרים של האמונה כתוב שצריך להאמין באמונה שלמה שהקב"ה יתברך אין לו גוף, ואין לו דמות הגוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף. ובפתיחת אליהו הנביא זכור לטוב כתוב: "אנת הוא חד ולא בחושבן... ולית מחשבה תפיסא בך כלל", כלומר אתה הוא אחד שהוא מעל החשבון, שאין מחשבה יכולה להשיג אותך כלל. אם כן, מה יש לנו לצייר בדמיוננו בזמן התפילה? וכי אם לא נרצה לדמות כלום, הדמיון שאיננו עוזב את האדם ידמה לו דמיונות שאינם ראויים, ויקלקל את מחשבתו הטהורה.
מובא במסכת יבמות 8 , א"ר ישמעאל בר' יוסי בשם אביו: "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה". ומפרש רש"י 9 "עיניו למטה"- כלפי ארץ ישראל ששם השכינה נמצאת, ועליה אמר ה' "והיו עיני ולבי שם כל הימים" 10 . אם כן העינים, שהן רומזות למראה והדמיון שאדם מדמה, צריכות להיות כנגד ארץ ישראל.
צריך אדם לראות בעיני מחשבתו את הרי יהודה ואפרים, את העמקים ואת הגיאיות, את הנחלים ואת הנהרות, ובלב כולם את ירושלים עיר הקודש. רק במראה כזה יכול אדם להתקרב ולעמוד לפני ה' אלוהינו מלך העולם. מלכותו על העולם שבו נראית השגחתו על החיים ועל הטוב, על המוות ועל הרע, על השכר ועל העונש, על ישראל ועל העמים. כל אלה יסודם בירושלים עיר הצדק אשר שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. ובלבו של האדם ידע שהקב"ה בעצמו הוא למעלה מן הארץ ומן השמים. כדברי הרב קוק זצ"ל: שהכל בו והוא בכל והוא יותר כל מן הכל.
כוונה זו כלפי ארץ ישראל, אינה מסתיימת בכוונת הדמיון לבד, אלא יש צורך לכוון את פניו ואת גופו ממש לכיוון ארץ ישראל. כלומר, אם הוא בחוץ לארץ וארץ ישראל במערב, יעמוד עם פניו לצד מערב, ואם למזרח, למזרח, או לדרום ולצפון, לפי המקום אשר הוא שם. ואם הוא בארץ ישראל יכוון את פניו לכיוון ירושלים, שנאמר בתפילת שלמה: "והתפללו אליך ארצם אשר נתתה לאבותם, דרך העיר אשר בחרת, ובבית אשר בנית לשמך" 11 . ואם זכה להתפלל בירושלים יכוון את לבו כנגד בית המקדש ולקדש הקדשים אשר בתוכו.
כאן מתברר, שאי אפשר להגיע לדבקות בה' יתברך אם לא מתכוונים כנגד ארץ ישראל וירושלים. ועוד מתברר, שאין להסתפק בכוונת הדמיון בלבד, אלא צריך גם כונת הגוף. ובודאי שיש ללמוד מכאן על ערכה של ארץ ישראל בשבילנו, ועל החובה העצומה להשתדל גם במחשבה וגם במעשה ממש להתקשר אליה, כי היא בית חיינו.
אחרי קביעות מחשבה בתוקף ובבהירות, שכעת אין משהו לנגדנו רק הוא יתברך, ומבלעדיו הכל כאין וכאפס, נוכל באמת לדבר אליו מקירות לבנו את דברי התפילה, וכל אשר עלינו לעשות הוא רק לשים לב למילים שאנו אומרים.
כאשר האדם מצליח להגיע להכרה זו, כמעט שאין צורך במאמץ בשעת התפילה. הכוונה במילים היא קלה ביותר אם האדם אמנם מבין אותן ולמד את פירושן לפני התפילה. כך שניתן לומר שעיקר הצלחת התפילה היא ברגעים המעטים לפני התפילה, אם האדם מכין את לבו ומפנהו ממחשבותיו, ומבין לפני מי הוא מדבר.
כעת מובן מה שהערנו בתחילה מדברי רבינו שמשון שאמר שהיה מתפלל כמו תינוק, ושאלנו איך אפשר להתפלל כמו תינוק הרי תינוק אינו מבין כלום? אבל התינוק יודע בבירור שאמו נמצאת לפניו והוא קורא לה בכל לבו, ולזה צריך רק קצת הכרה ברורה שאפילו תינוק מסוגל לה. מחשבה זו, שאנו מדברים עם ה' יתברך, מסוגל לה כל אחד שפותח את לבו, ואז התפילה זורמת בצורה טבעית בלי הפרעות.
בזאת יתברר לנו גם מדוע נקרא ריכוז מחשבה זו בשם "כוונה". הרי פרוש המילה כוונה הוא מלשון כוונה למטרה, ואיך תהיה משמעות זאת מתאימה למי שיודע פירוש מילים בתפילה, שזוהי כוונה? אלא שהכוונה העיקרית היא שהוא נמצא מול השם, וכאשר הוא נגדו אין להתיחס לשום דבר בעולם. ואז כל דבריו, מחשבותיו ורגשותיו מכוונים רק אל ה', וממילא תפילה זו משיגה גם את המטרה והיא מתקבלת בקלות.
כוונת החסידים וכוונתנו
כתב השו"ע 12 , שחסידים הראשונים היו מתרכזים בכוונתם עד שהיו מגיעים למצב שחושיהם אינם פועלים, והם אינם שומעים ורואים מאומה מבלעדי רגשות לבם ההומים אל ה'. בעצם גם אנו מצווים בשעת התפילה לא להתייחס למראה עינינו, ולכן מן הראוי לסגור עינים בשעת התפילה, או להסתכל בסידור בלבד, ולא להסיט את מבט העין ממנו. וכן ראוי להתרכז באמירת המילים ולא להקשיב לשום רחש אחר.
אם כן מה ההבדל בינינו ובין החסידים? יש לדעת שהם הגיעו למדרגה, שאפילו היה רעש לא נצרכו למאמץ כדי לא לשמוע, אלא באמת לא שמעו ולא ראו מאומה. כאילו העולם כולו, כולל גופם, נעלם, ורק נשמתם נפגשת עם בוראה ומלבדו אין לה בעולמה כלום, אף על פי שהיא יודעת על העולם ומתפללת לתיקונו.
כתב השו"ע 13 בנוגע לנו, שאם באה לו מחשבה זרה ואיננו יכול לדחותה, יפסיק להתפלל עד שתסור אותה מחשבה, ורק אחר כך ימשיך. וכתב עוד 14 , שיזהר לא להתפלל בשעה שהוא טרוד או במקום שיש שם טרדה, כגון רעש של אנשים או של דבר אחר.
אנו, המכירים את מצבנו, יודעים, שאם נקפיד על הלכה זו לא להתפלל כאשר אנו טרודים או במקום שיש בו הפרעות, יתכן ויעברו עלינו ימים שלמים בלי תפילה. על כן פסק השו"ע 15 , שבימינו, שאין אנו מכוונים היטב, ניתן להקל ולהתפלל גם בשעה שאיננו ראויים לגמרי לתפילה. אין הכוונה לוותר על השתדלות ראויה לעליה אל בית ה' בקדושה ובטהרה כאשר נוכל. אלא אנו מתכוונים להראות שגם אם איננו מסוגלים להתפלל אנו קוראים אל ה' מאותו עומק פנימי של נשמתנו, שלשם אין הפרעות העולם מגיעות בכלל. ולכל הפחות במחשבתנו נשתדל למעט ככל האפשר במחשבות זרות, ולהתרכז על כל פנים בברכה הראשונה בכוונה הרצויה של עמידה נוכח פני ה', והבנת המילים האמורות אליו.
על פי מה שלמדנו, הכוונה הראשונה כרוכה במאמץ נפשי, והכוונה בזמן התפילה בפירוש המילים ומשמעות הברכות תלויה בלימוד התפילה, שאותו יש לעשות לפני התפילה.
^ 1 מסכת ברכות דף יז ע"א.
^ 2 שם דף יג ע"א (בגמרא לא נכתב "ואם לאו לא יצא", אולם הוסיף זאת השו"ע בסימן ס סעיף ה).
^ 3 הקדמה לסידור יעב"ץ.
^ 4 סימן צח ס"ק א.
^ 5 שם סעיף א.
^ 6 סימן צח ס"ק א.
^ 7 דברים ד, טו.
^ 8 דף קה ע"ב.
^ 9 ד"ה "עיניו למטה".
^ 10 מלכים א' ט, ג.
^ 11 שם ח, מח.
^ 12 סימן צח סעיף א.
^ 13 שם.
^ 14 שם סעיף ב.
^ 15 סימן צח סעיף ג.
^ 2 שם דף יג ע"א (בגמרא לא נכתב "ואם לאו לא יצא", אולם הוסיף זאת השו"ע בסימן ס סעיף ה).
^ 3 הקדמה לסידור יעב"ץ.
^ 4 סימן צח ס"ק א.
^ 5 שם סעיף א.
^ 6 סימן צח ס"ק א.
^ 7 דברים ד, טו.
^ 8 דף קה ע"ב.
^ 9 ד"ה "עיניו למטה".
^ 10 מלכים א' ט, ג.
^ 11 שם ח, מח.
^ 12 סימן צח סעיף א.
^ 13 שם.
^ 14 שם סעיף ב.
^ 15 סימן צח סעיף ג.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
