ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- ישוב הארץ, גבולותיה ויציאה לחו"ל
- מצוות ישוב וכיבוש הארץ
הסתכנות בסכנה רחוקה
כשם שמותר להכנס למצב של סכנה מסוימת לצורך פרנסה, כך מותר להכנס למצב של סכנה לצורך מצוה.
לצורך פרנסה מותר לטפס על עמודי חשמל ועמודי אנטנות גבוהים, ומותר לעלות על פיגומים גבוהים לצורך בנין, ומותר ללכת במדבריות שיש בהן סכנה של ליסטים וחיות רעות, ולשוט בספינה, ועל כן אמרה תורה שצריך לשלם לשכיר בזמנו: "ביומו תתן שכרו כי אליו הוא נושא את נפשו". ואמרו חכמים (בבא-מציעא קיב, א): מפני מה עלה זה בכבשׁ ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה? לא על שכרו?!. בודאי לא מדובר בסכנה גמורה או ספק קרוב, שהרי איסור גדול הוא להכנס לסכנה ממשית בשביל פרנסה. ואף אמנם שחז"ל הזהירו שלא להכנס לסכנה, אפילו בספק רחוק, ואסרו לעבור תחת קיר נטוי, או תחת גשר רעוע, או להכנס לחורבה, אף על פי שכל חששות אלו רחוקים, והוא מפני שחמירא סכנתא מאיסורא, אבל במקום צורך אין חוששים לסכנות רחוקות.
מה שמותר לצורך פרנסה גם מותר, ואף חובה, לצורך מצוה. אם הסכנה בנסיעות בכבישי יש"ע אינה עולה על הסכנה שמותר ליטול לצורך פרנסה, מותר ואף מצוה לנסוע בכבישי יש"ע, וקל וחומר לגור ביש"ע, בתקופה זו.
וכך אומר בעל תפארת-ישראל על המשנה בברכות פרק א משנה ג (הובא בפתחי תשובה יורה-דעה סימן קנז, ס"ק ג):
"מותר להכניס עצמו לספק סכנה היכא דלא שכיח היזיקא, ומצוה דעסיק בה אגוני מגנא. וראיה מרבי עקיבא, שהכניס עצמו לספק סכנה בנטילת ידים (כשהיה בבית הסוהר ולא אכל עד שהביאו לו מים לנטילת ידים), שהיה סומך את עצמו שלא יניחו שומר בית הסוהר למות בצמא".
גם מרן הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת משפט כהן סימן קמג אומר כן, ומפרש את הדין של "לא תגורו מפני איש", שאסור לדיין להמנע מלדון מפני שאומר 'מתיירא אני מפני פלוני ופלוני שמא יהרוג את בני'. ומסביר, שבודאי אי אפשר לומר שמדובר בסכנה ודאית או ספק קרוב לסכנה, אלא בספק רחוק, ואז אומרת ההלכה: "לא תגורו".
הסתכנות בסכנה ממשית לצורך מצוה
אף אם מדת הסכנה בנסיעות בכבישי יש"ע גדולה יותר, והיא נחשבת לסכנה ממשית, מותר להכנס לסכנה גדולה לשם קיום מצוה, ובפרט בשעת גזירה. וכן כתב הרמב"ן במסכת שבת דף מט, על אלישע בעל כנפים, שהניח תפילין בשעת השמד: "שהיה מוסר עצמו למיתה שלא לבטל מעליו מלכות שמים, ורשאי הוא בכך, ואינו כמתחייב בנפשו, אף על פי שאמרו 'יעבור ואל יהרג', שכל מצוה שהחזיקו בה ישראל בשעת השמד, נוטלין עליה שכר הרבה, ועדיין מוחזקת בידם, ואמרו באגדה: 'מה לך יוצא לההרג? שמלתי את בני! מה לך יוצא ליצלב? שנטלתי לולב! וכן מצינו בדניאל שמסר עצמו למיתה על התפילה, שהיא מצות-עשה מדרבנן". לדבריו מותר למסור עצמו למיתה לקיים מצוה בשעת השמד ונוטלין עליה שכר הרבה. כדברי הרמב"ן כתב גם הר"ן שם.
דבריהם מבוססים על הגמרא בשבת (דף קל, א):
"תניא: ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת מלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם. וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם (שאינם שומרים על גוף נקי)"
מדובר גם במצוות שאין חובה למסור את הנפש עליהם אפילו בשעת גזירה, שכן להרמב"ן והר"ן, יכול לעבור על מצות-עשה גם בשעת גזירה ולא לההרג, ובכל זאת, משמע מהגמרא, שמותר ואף מצוה, למסור את הנפש, שבכך מתקיימת המצוה בידי ישראל.
וכן מוכח מהרוגי מלכות כרבי עקיבא שמסר נפשו על מצות תלמוד-תורה ברבים, וכן ר' חנינה בן תרדיון ור' יהודה בן בבא שמסר נפשו על הסמיכה. אלו הן מצוות שאין חייבין למסור עליהם את הנפש, ומשמע שמותר ואף מצוה גדולה לעשות כן.
וכן מוכח מפסחים (דף נג, ב):
"מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם ("שלא דרשו: 'וחי בהן' - ולא שימות בהן" - רש"י)? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת-השם כתיב בהו 'ובאו ועלו בביתך וגו' ובתנוריך וגו''... אנו שמצווין על קדושת-השם על אחת כמה וכמה". ורבנו תם בתוספות מפרש שצלם שעשה נבוכדנצאר היה אנדרטא לכבודו ולא היה עבודה-זרה, ולא היו מחוייבין למסור את הנפש, ובכל זאת מסרו נפשם מפני הטועין שסברו שאסור, ולהורות לירא את ד'.
והתוספות במסכת עבודה זרה (דף כז, ב ד"ה יכול וכו') כתבו בסוף דבריהם: "ואם רצה להחמיר על עצמו אפילו בשאר מצוות, רשאי, כמו ר' אבא בר זימרא דירושלמי (שביעית פרק ד, הלכה ב), שהיה אצל עובד כוכבים. אמר לו: אכול נבלה, ואי לא, קטילנא לך. אמר לו: אי בעית למיקטלי קטול. ומחמיר היה, דמסתמא בצנעא הוה", עכ"ל. וכן פסק הרא"ש שם פרק ב סימן ט.
לדברי התוספות והרא"ש, בצנעה, שלא בשעת גזרה, על מצוות-עשה מותר למסור את הנפש. ואמנם כך גם פסקו הטור והשולחן-ערוך ביורה-דעה סימן קנז: "כל העבירות שבתורה, חוץ מעבודת-כוכבים גילוי-עריות ושפיכות-דמים, אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעה, יעבור ואל יהרג, ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג, רשאי". והרמ"א כתב: "אם השעה צריכה לכך, ורוצה ליהרג ולקיימו, הרשות בידו". כלומר להרמ"א רק בשעת גזירה והשעה צריכה לכך, רשאי לההרג. אך להטור ולשולחן-ערוך כמו לתוספות ולרא"ש, אין צריך את התנאי הזה, ותמיד יכול למסור את הנפש על קיום מצוה.
שיטת הרמב"ם: בשעת הגזירה לא רשות אלא חובה
הרמב"ם מחלק בין שעת הגזירה, שאז חובה למסור את הנפש על כל המצוות, ובין שלא בשעת הגזירה, שאז בצנעה אסור למסור את הנפש על שאר המצוות. לפי הרמב"ם נראה שבשעת הגזרה מחוייב למסור את הנפש על מצות-עשה, שכן לא חילק בין עשה ללא תעשה. מה שאין כן לפי הראשונים לעיל, הרמב"ן והר"ן, שאין חובה למסור את הנפש אפילו בשעת גזירה, אלא שרשאי לעשות כן.
מאבקנו היום על ארצנו - שעת הגזירה
כעת אנו נמצאים בעיצומו של מאבק על שליטתנו במרחבי ארץ-ישראל, ועל קיום ההתיישבות ביש"ע. לתוצאות מאבק זה ישנה משמעות גורלית. הגויים רוצים לעקור אותנו מחבלי ארץ-ישראל ולהפקיע את ארץ-ישראל מידינו, ואין כוונתם "להנאת עצמם" גרידא, שכן עיקר רצונם הוא במקומות המקודשים לנו בדוקא, בהר הבית מקום בית-מקדשינו, כדי לחזק אמונתם ולפגוע ח"ו באמונתנו.
בודאי יש להגדיר את המאבק הזה כשעת הגזירה. ממילא כל פעולה שיש בה חיזוק עמידתנו ביש"ע, היא בגדר קיום המצוה הגדולה של יישוב-ארץ-ישראל ושמירה מהאיסור שלא נניחנה ביד זולתנו מן האומות, וזו מצוה השקולה ככל התורה. על כן לדעת הטור והשולחן-ערוך רשאי אדם לסכן את עצמו לקיום המצוה, ולדעת הרמב"ם נראה שמחוייב לסכן את עצמו לצורך קיום המצוה. ולכל הדעות נוטל עליה שכר הרבה.
פירוט הדעות הן אלה:
א. לשיטת התוספות בעבודה-זרה דף כז, ב והרא"ש עבודה-זרה פרק ב סימן ט והטור והשולחן-ערוך יורה-דעה סימן קנז, על כל מצוה חוץ מעבודה-זרה וגילוי-עריות ושפיכות-דמים, אם כופין אותו לעבור בצנעה, יעבור ואל יהרג, ואם רצה להחמיר ולההרג ולא לעבור, כשמתכוין להעבירו על דת, רשאי, וקדוש יאמר לו.
ב. הרמב"ם חולק וסובר שאסור למסור את הנפש במקום שאינו חייב, ואם נהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו.
ג. הרמב"ן והר"ן בשבת דף מט, אומרים שבמצות-עשה שיכולין לבטלה ממנו אפילו בשעת הגזירה, שאינו חייב למסור את נפשו, אבל רשאי.
ד. שיטת הרמ"א. הנימוקי-יוסף בסנהדרין סוף פרק בן סורר אומר, במצות-עשה בשעת גזרה, רק אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ, רשאי, כדי שיראו וילמדו לירא את ד', וכדברי הנימוקי-יוסף פסק הרמ"א בשולחן-ערוך סימן קנז.
ה. הרמב"ם לא חילק בשעת הגזירה בין מצוות-עשה ללא-תעשה, ופשט דבריו שבשעת הגזרה מחוייב למסור את הנפש על כל המצוות, אפילו דרבנן.
אם כופין אותו להנאת עצמן
א. מדברי התוספות בפסחים דף נג בשם רבנו תם, משמע שמותר למסור את הנפש גם כשמתכוון להנאת עצמן.
ב. הר"ן במסכת סנהדרין מבין שדעת הרמב"ם, שבשעת הגזרה אין הבדל מאיזו סיבה כופין, ואפילו להנאת עצמן צריך למסור את הנפש. ואולם הר"ן עצמו סובר, שבהנאת עצמן, אפילו בשעת הגזרה אסור למסור את הנפש, וכך גם סובר רבנו ירוחם.
ג. אם כופין אותו להנאת עצמן, לשיטת הב"ח, שלא בשעת גזירה, אפילו בפרהסיה יעבור ואל יהרג, ובשעת השמד, אפילו בצנעה יהרג ואל יעבור.
ד. הש"ך ביורה-דעה סימן קנז כתב שמדברי הפרישה משמע שבפרהסיה רשאין למסור הנפש, ומוסיף: "ונראה שאם השעה צריכה לכך, בכהאי גוונא לכולי עלמא רשאי למסור את הנפש", וכדברי הרמ"א במצוות עשה.
המסקנה
נמצאת המסקנה למעשה מכל האמור, שמותר להסתכן ולנסוע בכבישי יש"ע, ומותר לגור ביש"ע בשעה זו, ומצוה גדולה לעשות זאת, ושכרה מרובה. ומכאן הקריאה לכל אנשי חיל אמיצי הלב יראי ד', לבוא לעזרת ד' בגיבורים ולהתיישב כעת ביש"ע. על מתיישבי יש"ע נאמרו הדברים במכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו, על הפסוק "לאוהבי ולשומרי מצוותי":
"רבי נתן אומר: אלו ישראל שיושבים בארץ-ישראל ונותנים נפשם על המצוות. מה לך יוצא לההרג? שמלתי את בני ישראל! מה לך יוצא לישרף? על שקראתי בתורה! מה לך יוצא ליצלב? על שאכלתי המצה! מה לך לוקה? על שנטלתי לולב! ואומר (זכריה יג, ו): 'אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי' - מכות אלו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים".
מתיישבי יש"ע מתקנים את חטא המרגלים, אשר מחמת חוסר אמונה ופחד לא רצו להכנס לארץ-ישראל. מסירות הנפש של אנשי יש"ע ואמונתם מתקנת את החטא. ובזכות המסירות הזאת, תתקיים בעזרת ד' ארץ-ישראל בידינו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
