ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- חיי שרה
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
ורד מעינה בת יהודית עדנה
"צדיקים אינם אוכלים אלא מן הגזל ואינם אוכלים אלא מן המבֻשל ואומרים כדרלעֹמר"
בפרשתנו נאמר: " ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה ". ופירש רש"י:"שכולן שווים לטובה" . וכתב החיד"א ב"פני דוד" רמז לזה שתיבת "ויהיו" נקראת ישר והפוך. ודבר זה טעון ביאור רב, הרי השאלה מתבקשת, הייתכן שכל ימיה של שרה אימנו שווים לטובה? הלא דברי ימי חייה של שרה אימנו ע"ה ידועים לכל, ורוב רובם מלאים סיבות לצער ויגון. אם באשר לא זכתה לבנים במשך 90 שנים תמימות (וידועים דבריה של רחל אימנו ע"ה ליעקב אבינו ע"ה: הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי") ובפרט בהכניסה צרתה לביתה, בדמותה של הגר שהקלה בכבוד גבירתה. ועוד באשר נלקחה מעִם בעלה פעמיים, אצל פרעה ואבימלך. וכן ניסיונות של רעב וגלות. ותמהיל של כל כך הרבה ייסורים וצער וסבל, הוא ה"מתכון" המושלם לחיים של עצב ויגון. הלא גלים גלים של צער היו אמורים לאפוף אותה מחמת ניסיונות חייה. ודבר זה אומר דרשני. ואם כן יש להתבונן מהו סוד כוחה של שרה אימנו, שחרף כל גלי הייסורים לא באה לידי צער ויגון, והייתה שרויה בשמחה וטוב לב?
ה"שפת אמת" (תרנ"ו) ביאר כוונת רש"י, שקיבלה בתמימות ובאהבה מה שעבר עליה כל ימי חייה. כמו שכתוב בספר "חובות הלבבות" (שער יחוד המעשה פ"ה) שמידת ההשתוות היא המעלה הגדולה שבמעלות החסידים, שיהיה אדם עומד בתמימותו בכל מה שעובר עליו, הן בניסיון העוני, הן בניסיון העושר. רוב ימיה, עברו על שרה זמנים קשים ברעבון ובלקיחתה לפרעה ולאבימלך. בערוב ימיה [37 שנה כמניין "ויהיו" [דעת זקנים מבעלי התוספות (שלא פירשו כרש"י אלא להיפך, שיש בפסוק רמז לכך שחייה של שרה נחלקו לשניים)] ומאוה"ח הק' משמע 24 שנה (עיי"ש שפירש שבפסוק זה רמוזים כל ענייני הצער שהיו לשרה במשך ימי חייה)] זכתה לכל טוב שבעולם, ולא נעשה בה שום שינוי בכל התמורות הללו. הצדיק רבי אברהם מסלונים היה אומר: " הכל היה טוב בעיניה, תמיד היה לה טוב". כמו שכתב ה"תפארת שלמה" (שמות ד"ה ויסתר משה) כי אומנם זה כלל גדול במעלת ומידת הצדיקים הדבקים בה' תמיד שהם בבחינת ההשתוות כל הימים לא ינועו ולא ישתנו בסיבות תהפוכות הזמן מכל אשר יעבור עליהם בעולם הזה מטוב ועד רע, לא יעצבו מרוב פחד ולא יתהוללו ברוב שמחה, כי הכל שווה אליהם. כאשר הם בדביקותם בה' יתברך הנה הם למעלה מן הזמן לכן לא ישתנו בסיבות העולם הזה שהם תחת הזמן ומקריו. אך המה חזקים ועומדים בעבדות ה' ליבם כלב האריה שתולים בבית ה' כעץ על פלגי מים לא יתנועעו מכל הרוחות שבעולם.
ובספר "יגדיל תורה" הביא שהאחים הקדושים רבי שמעלקא ואחיו בעל ה"הפלאה" שאלו את רבם המגיד הגדול ממזריטש: אמרו חז"ל:"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" , והגמרא אומרת שהכוונה לקבל בשמחה. כיצד יתכן לברך בשמחה על הרעה: "ברוך דיין האמת"? שלחם המגיד לרבי זושא, שישב בירכתי בית המדרש אחרי התנור, והיה עני מרוד וחסר כל, הגיעו והרצו את שאלתם. תמה רבי זושא ואמר: כיצד אוכל להשיב על שאלתכם, רק מי שהתנסה בצרות וייסורים יכול לדעת מה הפירוש לקבל בשמחה, ואילו אני מימי לא סבלתי צער ועוגמת נפש, וכיצד אדע לברך על הרעה. תודה לה' יתברך, שכל ימי משפיע עלי "אך טוב וחסד".
פתרון דומה לפשר העניין מצינו בתשובת ה"כתב סופר" [או"ח, סי' כ"ז (ועיין ב"רינונה של תורה" שתירץ על-פיה שאלה נוספת)] שמי שמאמין בא-לוהים באמונת אומן, ויודע כי הכל מה' יתברך, ומאיתו לא תצא הרעות, לעולם לא יכאב ליבו ולא תתבלבל מחשבתו, ולא יבוא לידי צער ועצב. והדבר אמור בכל ניסיון באשר הוא: חולי, עוני, בנים, זיווג, שלום בית וכן בשאר ניסיונות החיים. כי בכל דבר ועניין אם יאמין האדם בכל ליבו כי אין זה אלא ניסיון מה' יתברך, והכל - הכל לטובה, לעולם לא ייפול לידי צער ויגון, ותמיד יהא שרוי בשמחה וטוב לב. כי על מה ידוה ליבו אם הכל לטובתו ולתועלתו. ומי שבכל זאת נופל לידי צער ויגון, ודואג ונאנח ומצטער, הרי שהדבר מעיד על חיסרון באמונתו ובביטחונו בה' יתברך.
ומעתה יתבאר כי סוד כוחה של שרה אימנו, היא האמונה הבהירה והידיעה כי הכל לטובה מאת ה' יתברך. ובכל ניסיון שאירע לה, ראתה רק את הטוב שה' יתברך מייעד לה בניסיון זה, ולכך מעולם לא באה לידי עצבות וצער חרף הניסיונות הגדולים שעברה. וזהו עומק העניין ב"'שני חיי שרה' - שכולן שווים לטובה", כי שרה אימנו ידעה שהכל טובה, בבחינת "גם זו לטובה" , ןהאמינה בה' יתברך באמונת אומן, בכל רגע ורגע. ומבעד למסך ייסוריה ראתה אך ורק את יד ה' המסוככת עליה ומבקשת להיטיב לה ולזכותה.
וכן מצינו במדרש (ב"ר מ"א, ב'): "וכל אותו הלילה (שלקחה פרעה), הייתה שרה שטוחה על פניה ואומרת: ריבון העולמים, אברהם יצא בהבטחה, ואני יצאתי באמונה, אברהם יצא חוץ לסירה, ואני בתוך הסירה. אמר לה הקב"ה: כל מה שאני עושה, בשבילך אני עושה". ופירש המהרז"ו, שאברהם הובטח ב"ואגדלה שמך", ולשרה לא הבטיח, אלא שהאמינה ובטחה בנבואת אברהם. ואם היה אברהם גם כן בתוך אותה צרה, הייתה שרה בוטחת וסומכת על ההבטחה שקיבל אברהם, אך עתה שאברהם מחוץ לצרה, חששה שרה מה יעלה בגורלה. והשיבה הקב"ה, שלא בעבור הבטחה אני עושה, אלא תפילה אני שומע, וגדול שכר המאמין משכר המובטח, ויתקדש שם שמיים על ידך. ומוכח ששרה אימנו ניצולה בזכות אמונתה התמימה בה' יתברך.
וביאור נפלא מצינו ב"העמק דבר". כי הנה למושג "חיים" יש בלשון הקודש שתי משמעויות: א. חיים ולא מוות. ב. חיים של שמחה ועליזות ולא עיצבון (עיי"ש שהוכיח כן מכמה מקומות). וביאר שם ששרה זכתה לשתי המשמעויות של "חיים", גם אריכות ימים, וגם ימים של שמחה ועליזות מתוקף אמונתה בה' יתברך. וזהו שאמר הכתוב: "שני חיי שרה" - כי כביכול היו שנותיה כפולים, כי לא זו בלבד שזכתה לעצם החיים, אלא שהייתה "חיה" במובן של השמחה והעליזות שבחיים. וכעין זה ביאר הרש"ר הירש, "'חיי שרה' - שרה חיה את כל חייה, וכל 127 שנות חייה היו "חיים" - חיי חיוניות ושמחה, חיים טובים ובעלי משמעות, ולא היה בהם אף רגע שמוטב היה בעיניה שלא לחיות אותו".
והנה דרשו חז"ל (ב"ר נ"ג, ה'): "אמר הקב"ה: בעל פיקדונות אני. עמלק הפקיד אצלי חבילות של קוצים והחזיר לו הקב"ה חבילות של קוצים, שנאמר: 'פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל'. שרה הפקידה אצלי מצוות ומעשים טובים [ו]החזיר לה הקב"ה מצות ומעשים טובים. שנאמר: 'וה' פקד את שרה'". ולכאורה מה עניין שרה לעמלק, וכי אין צדיק ורשע אלא שרה ועמלק?! וביאר ה"העמק דבר" (שמות י"ז, י"ד) ששרה אימנו ועמלק מקבילים זה כנגד זה, כיון שלשרה הייתה אמונה חזקה וביטחון עז בה' יתברך [ואפילו יותר מאברהם אבינו], ולעומת זאת עמלק חפץ להפקיע את האמונה בה' יתברך מן הלבבות. ולכך דרשו, ששרה הפקידה אצל ה' יתברך פיקדונות של אמונה וקיום המצוות, לעומת עמלק שהפקיד פיקדונות שליליים של כפירה ואפיקורסות.
בסוף הפרשה נאמר:"ויביאה יצחק האהלה שרה אימו, וייקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אימו" . ופירש רש"י: "ויביאה האהלה והרי היא שרה אימו, כלומר, ונעשית דוגמת שרה אימו, שכל זמן ששרה קיימת - היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה - חזרו". וה"פרדס יוסף" ביאר עניין זה כנ"ל, כי כידוע "איזהו עשיר - השמח בחלקו", ובדרך זו בחרה שרה, ששמחה בגורלה בכל מצב. וזהו שאמרו שכל זמן ששרה קיימת נר של שמחה דולק תמיד, הן בעת שהברכה הייתה מצויה בעיסה, והן בעת שענני המיצר היו במשכנה, תמיד הייתה בשמחה. וכשראה יצחק שגם רבקה עומדת במדרגה הזאת, אזי "ויאהבה".
עוד נאמר בפרשתנו:"ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל" . וב"חידושי רבנו יוסף נחמיה" עה"ת וב"נפש ברכה" כתבו שיש לדקדק, הלֹא זה מקרוב מתה עליו שרה אשתו, אשר הייתה עזר כנגדו, עד שאמר לו הקב"ה: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". ויצחק יחידו אשר אהב וקיוה לראות באושרו, כבר בא בימים קרוב לארבעים שנה, ועדיין לא זכה לבנות ביתו, כי לא מצא לו עדיין בת זוגו ההגונה לו, ואיך איפוא יאמר על אברהם אבינו עליו השלום שהיה מבורך "בכל", אם ביתו נהרס ובית בנו האהוב עדיין לא נבנה? ובכלל הרי אברהם אבינו סבל כמה ניסיונות וייסורים, וגם מלחמות היו לו, ואיך אם כן נאמר שהיה לו ברכה "בכל"?
ויש לומר על-פי "מדרש פליאה" (הביאו ה"נפש ברכה"):"צדיקים אינם אוכלים אלא מן הגזל ואינם אוכלים אלא מן המבֻשל ואומרים כדרלעֹמר" . ופירש לזה בפירוש "בינת נבונים": " גז"ל - ראשי תיבות: ג' ם ז' ו ל' טובה, מבֻש"ל - ראשי תיבות: מ' סתפקין ב' מה ש' יש ל' הם, כדרלעֹמ"ר - ראשי תיבות: כ' ל מ' ה ד' עביד ר' חמנא ל' טב ע' ביד (כל מה שעושה הקב"ה לטוב עושה)". ואברהם אבינו היה ראש וגדול הצדיקים שבכל הדורות, ובודאי גם הוא התנהג בהתאם לדברי המדרש הזה וכנזכר. כי הצדיקים השלימים בטוחים בחסדי ה' כל היום ומאמינים כי "כ' ל מ' ה ד' עביד ר' חמנא ל' טב ע' ביד" (כל מה שעושה הקב"ה לטוב עושה). וגם הנראה לא טוב לפי שעה, יחשב בעיניהם לטובה ולברכה, וחדות ה' היא מעוזם. וזה שסיפר הכתוב ממעלת אברהם אבינו שגם אחרי כל מה שעבר עליו עד זקנה ושיבה הרפתקאות וניסיונות שונים, את כולם קיבל באהבה ושמחה, ואם כן, הוא הרגיש וראה ברכה "בכל", ומצא כי ה' ברך אותו "בכל", כי הכל לטובה ולברכה מאת ה'. וזהו שנאמר: "וה' ברך את אברהם בכל".
ה"שערי שמחה" (סופר) הביא דברי חז"ל:"שלושה לא שלט בהם יצר הרע ואלו הם: אברהם יצחק ויעקב, שכתוב בהם: 'בכל', 'מכל', 'כל'" . ובמשנה נאמר: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". וביאר "נכון", כי שלושה אלו סרסורי עבירה ועין רואה והלב חומד והידיים וכלי המעשה גומרים והיצר הרע סוכן באדם על-ידי שלוש מידות רעות אלו המביאים האדם לכל מיני עבירה ועל פתח חטאת רובץ, כאשר אמרו שיושב בין שני מפתחי הלב, כי משם יש ליצר הרע שליטה, על-ידי שהלב חומד ואינו מסתפק בכבודו ובעושרו ובמה שיש לו ויצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום לילך אחרי התענוגים ואחרי שרירות ליבו להתענג נפשו אף בדברים האסורים, וכן מי שרודף כבוד אץ להעשיר ונבהל להון לקבץ ממון ועושה מעשה שלא במשפט לחלל שבת ויום טוב במלאכתו ולרמות ולצוד הבריות במשקל ובמידה ובמניין וכדומה, וכן הרודף אחר הכבוד רוצה להרבות כבודו אף בדרך איסור לדבר לשון הרע ורכילות ולהתכבד בקלון חבירו והכל מקנאת איש מרעהו, ועל-ידי שלושה אלו האדם מסור ברשות יצר הרע, אבל מי שמסתפק במה שחננו ה' והמסתפק במועט והוא עשיר השמח בחלקו, ואין עינו רעה ומקנא באחרים זה מושל ביצרו וליבו ברשותו, כאשר אמרו חז"ל: "הרשעים - ברשות ליבם, אבל הצדיקים - ליבם ברשותם" למשול עליו, ולשלושת האבות הייתה להם מידת ההסתפקות ולא קנאה ותאווה וכבוד בליבם כי "ה' ברך את אברהם בכל" - שלא היה חסר לו שום דבר, כאשר פירש הרמב"ן:"וימת אברהם זקן ושבע" - היינו שהיה שבע ומלא מכל ולא חסר לו מאומה , ולא כאלו שמתאווים תמיד ו"יש לו מנה רוצה מאתיים". אבל אברהם מת וכל תאוותיו בידו, וכן אמר יצחק: "ואוכל מכל" - שמצא בו כל מטעמים ולא היה מתאווה לדברים אחרים, וכן אמר יעקב: "כי חנני א-לוהים וכי יש לי כל", והביא ה"כתב סופר" בשם אביו ה"חתם סופר", כי עשיו אמר: "יש לי רב אחי" ולא "כל", כי לא היה מסתפק במה שיש לו, רק "רב" יש לו ולא "כל", כי היה מבקש עוד יותר, אבל יעקב אמר: "יש לי כל" - כי אינו מתאווה לשום דבר יותר כי "הכל" יש לו, ומוכח מ"בכל" "מכל" "כל" שהייתה לשלושת האבות מידת ההסתפקות, ומזה מדייק המדרש ולמד שלא שלט בהם יצר הרע.
ועל דרך זה יובנו דברי חז"ל: "אבן טובה הייתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקב"ה בגלגל חמה". וכבר ידוע מה שפירשו הראשונים, שעניין המרגלית הטובה התלויה בצווארו של אברהם אבינו, הוא הכוח הנפלא שהיה במאמר פיו, רוממות אל בגרונו, להמשיך רבים לעבודת ה', ועל ידי כך נתרפא כל חולה במחלת הנפש אשר בא בקרבתו. וב"חידושי רבנו יוסף נחמיה" על התורה כתב שנראה על-פי דרכם כי אברהם איש החסד היה מחפש באמרי פיו פצעי האנשים, הנגועים מפגעי הזמן ומקריו, על דרך שנאמר באיוב: "כושל - יקימון מיליך", היה מעודד נכאי רוח ומחזק לבבם להאמין, כי גם הנראה רע הוא לטוב, וכי לא לעולם ייטוש ה', ואם היום עולם חושך בעדו עד מהרה תזרח לו שמש. ולעומת זה הוכיח את המתגאים בעושרם לבל יפסעו על ראשי עם קודש, כי לא לעולם חוסן ואפשר שעוד יחשכו כוכבי הצלחתם. היא המרגלית הטובה שהייתה תלויה בצווארו וגרונו של אברהם אבינו שממנה נתרפאו ונתחזקו כל חולה וכל לב נשבר ונדכא. והנה באמת מוסר השכל זה נמצא גם בטבע, הרי גם גלגל חמה רואים אנו שאחרי שמאפיל שוב מאיר הולך ואור עד נכון היום (כפירש"י עה"פ: "'אתם ניצבים היום' - כיום הזה, מה היום מאפיל ומאיר כך הקללות מעמידין ומיטיבין אתכם"). ומן החמה יש ללמוד שהעשיר בעושרו לא ישמן ויבעט, כי אפשר שתחשיך שמש הצלחתו כי גלגל הוא החוזר בעולם, וכן העני בעוניו לא יתייאש, כי מתוך החושך יבקע אורו. וזהו שאמרו חז"ל, כי אחרי שאברהם אבינו לימד דעת ומוסר לעם כנ"ל, שוב אחרי מותו כבר השכילו למצוא מוסר זה בגלל החמה הסובב והולך כנ"ל. וזהו מה שאמרו חז"ל: "ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקב"ה בגלגל חמה".
שומה לכל אדם באשר הוא, להשריש בליבו את מורשת האמונה של אברהם אבינו ושרה אימנו, ולראות בכל ניסיון וקושי את הטוב, מתוך ידיעה וביטחון כי כל אשר ה' עושה הוא לטובה. והמרגיל עצמו בזה זוכה לבחינת "כולם שווים לטובה", וחייו מלאי קירבת ה' יתברך ואהבתו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
