ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- נצבים
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ:"
אנו רואים שמשה מדגיש לעם ישראל "בפיך ובלבבך לעשותו"! את וא"ו החבור הזו ניתן להסביר בתרי אנפין: האופן האחד שגם בפה וגם בלב ניתן לעבוד את ה', ואלו הן הכלים העיקריים של האדם בהם באה לידי ביטוי עבודת ה', וכמו שנכתב בפרוש בפרשני המקרא:
אבן עזרא: בפיך ובלבבך - שכל המצות עיקרם הלב, ויש מהם זכר בפה לחזוק הלב. ויש מעשה כדי שיזכור בפה:
רבינו בחיי: בפיך ובלבבך לעשותו. הזכיר בכאן שלשה דברים: הפה, והלב, והמעשה. והנה כל המצות נכללות בשלשה חלקים אלו: כי יש מצות תלויות בפה, ויש תלויות בלב, ויש במעשה, ועל זה דרשו רז"ל: (אבות א, ב) על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים, על התורה, זהו "בפיך", ועל העבודה, זהו "בלבבך", זו עבודה שבלב, ועל גמילות חסדים, זהו "לעשותו". ומן הידוע כי המצות התלויות בלב עבודה גדולה להקב"ה מן המצות התלויות בדבור, ולכך אמרו רז"ל: (שבת יא א) פוסק מדברי תורה לפסוק קריאת שמע, ואמרו (ברכות יג ב) על פסוק ראשון זו היא ק"ש של רבי יהודה הנשיא. והתלויות בדבור עבודה גדולה יותר מן התלויות במעשה, ולכך אמרו: (תנחומא צו, יד) גדולה תורה יותר מכל הקרבנות כלן, שנאמר: (ויקרא ז, לז) "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים". ומפני זה הזכיר "ובלבבך" באמצע לחשיבותו מכולן והזכיר לעשותו אחריו.
ניתן אמנם להסביר כפי שראינו במפרשים שפה ובלב הינם אברים מרכזיים בקיום המצוות, וכמו שבאר האבן עזרא וביתר פרוט רבנו בחיי (שהוסיף גם להסביר את המשך הפסוק "לעשותו"- לבאר שאלו מצוות התלויות במעשה האדם).
קראתי את דברי המפרשים, אך עדין חשתי שחסר לי משהו.. אין לי ספק שדבריהם נכונים ומכוונים ובכל זאת כשקראתי פסוקים אלו הרגשתי שיש כאן איזה חסרון מהותי בענין של הקישור בין הפה ללב, חשתי שחסר בפרוש ובהבהרה על ענייני המצוות שבפה ובלב איזהו יחס מסוים בין הפה ללב- מלבד הקשר ששניהם אברים מרכזיים בעבודת ה'. כוונתי היא " קשר שמחבר בין הפה ללב באופן המעשי", קשר שהינו חלק אינטגראלי בעבודת ה', כך שלולא קיומו היה חוסר מהותי מאד בעבודת ה'; או בצורה יותר חזקה וברורה: כל עשית המצוות התחלתה בפנים- בלבו של האדם, והפה (שבו נבדל האדם מן הבהמה "כח הדברי") שניחן בו האדם, מהווה את ההוצאה של המצוה מן הכח אל הפועל. הביטוי החיצוני של הדבר ששוכן בלבו של האדם, היציאה לחוץ של היצירה הפנימית שהתהוותה בלבו של האדם מתבטאת בדיבור שמעיד על הפנימיות- על ליבו של האדם. אדם שאין לבו שלם בעבודה, דהיינו שהדיבור שהוא מדבר, שהפעולות שהוא עושה, אינם משקפות את המכונן בתוכו פנימה אלא הם טכניות לסיבות אלו ואחרות של 'הרגל', של צורך 'ליישר קו' עם החברה, או לרצות אחרים וכד' שאר סבות שאינם מיישרות קו עם הלב, עם הרצון הפנימי הטהור והאמיתי שמכונן בתוככי האדם, התנהגות זו הינה בעצם ניתנת לסכום במשפט אחד: "העובד אחד בפה ואחד בלב".
אשתדל להרחיב ולבאר את עומק כוונתי ביתר פישוט וזאת בעזרת המקורות מן התלמוד והמדרשים ושאר כתבי חז"ל: הגמ' 1 מבארת שעבודת ה' בלב היא תפילה: "דתניא: לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שהיא בלב? - הוי אומר זו תפלה." ולכאורה יש לשאול ולתמוה על דברי הברייתא הרי תפילה היא במפורש בפה?! שהרי המתפלל חיב להוציא המילים בפיו ע"מ לצאת יד"ח תפילה, וכיצד אומרת הגמ' איזו היא עבודה שהיא בלב- הוי אומר זו תפלה?
ידוע ומוכר לכולנו מאמר החכם "תפילה ללא כוונה כגוף ללא נשמה"- פשוט וברור שהנשמה היא שמעניקה לגוף את החיות, החיוניות, והחשיבות. גוף ללא נשמה הינו חסר ערך ממשי 2 ולכן לא בכדי השתמש החכם במשל נפלא זה לתאר את עבודת ה' (הלא היא תפילה) כאשר זו אינה מלווה בכוונת המתפלל. יש בכך לסבר את האוזן, לראות ולהבין, שיש דברים שללא חיבור כוונת הלב אליהם הינם חסרי ערך, "כגוף ללא נשמה". ולמען האמת כל המצוות וענייני עבודת ה' הינם על זה הדרך, אלא שיש, שמעשים שללא כוונת הלב הינם כמעט מופקעים מערך כל שהוא- כדוגמת התפילה שללא כוונה- היא כגוף ללא נשמה. אך מאידך יש מציאויות אחרות, שמעשים ללא כוונת-לב העושה אותם, עדין קיימת בהם חשיבות בעולם מצד עצם המעשה, וזאת במציאות שמעשה זה מביא תועלת לאדם או לענין שנעשה בעבורו, וכדוגמת הצדקה: שאע"פ שלא התכוון האדם לשם עשיית המצוה כיון שנתפרנס בה העני יש בכך זכות גדולה.
וכדברי המדרש בילקוט שמעוני: "רבי אלעזר בן עזריה אומר הרי הוא אומר 'כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך'- קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה, אמור מעתה: היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו, מצאה עני ומתפרנס בה- הרי הכתוב קובע לו ברכה!- כשוכח עומר בתוך שדהו". 3
יוצא אפוא מדברינו ש"פה ולב" שנקטה התורה אינם רק אברים חשובים ומרכזיים באדם שבהם מקיים הוא מצוות, אלא מהות השיתוף והאחדות ביניהם מבטאים הוליסטיות אחדותית בין נפש האדם לדיבורו ולמעשהו, שהינה בבסיס השאיפה לשלימות בעבודת ה'. המציאות השלימה של התשובה אליה צריך לשאוף האדם עפ"י ציווי התורה הינו "בפיך ובלבבך לעשותו" = שהדיבור, ההתנהגות, וכל מעשיו החיצוניים של האדם יבואו מן הלב, יבואו מן הנפש פנימה, שמתוך שעבד אדם על עצמו והעמיק ברבדי האמונה ובתקון המידות יבא הדבר לידי ביטוי בדיבורו ובהתנהגותו.
ולכן, לא בכדי מדגישה התורה "בפיך ובלבבך לעשותו" לומר לך שקישור זה בין הפה ללב הוא הוא עיקר עבודת ה'- שידאג האדם לחיזוק האמונה, והבנה עמוקה בערך המצוות חשיבותן ופעולתן בעולם עד מקום שיכולים אנו להשיג מעצם היותנו "קרוצי חומר" וכך זוכה האדם לשלמות ותמימות הלב, והשלמה מלאה בין פיו ולבו כך שלא יהיו מעשיו בבחינת "אחד בפה ואחד בלב" אלא בבחינת "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך"- שההשלמה הרוחנית והידיעה הגבוהה יותר, או לפחות הרצון והשאיפה וההשתוקקות אליה, כאשר אלו סובבות את האדם ומונחות היטב היטב בדעתו ממילא אורחותיו מתיישרים ודיבורו והתנהגותו שלמים את ה' אלוהיו!
ועוד באותו הענין יש להבהיר: בין הפה והלב קים "דרטמניזים הדדי", כפי שבארנו לעיל הדברים שאדם שח ומדבר בהם מעידים את אשר על ליבו. אם הדברים אשר על לבו הינם ישרים בשיווי המידות, ובדרך הטוב לאלוקים ולאדם, אזי ע"י דיבור והילוך בהם זוכה האדם לקיים ציווי התורה "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", וכן לממש דברי הפסוק "בפיך ובלבבך לעשותו", אך יש לנו לדעת ולשים אל לב שאף אם ליבו של אדם שרוי במחשבות אחרות והגיונות שונים, אך יוצא שהוא שח (לדוג') דרך קבע בד"ת על אף שהם לא על ליבו אלא הוא נקלע לחברה שאלו נושאי שיחתם- בבחינת "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי", אזי הדיבור והרהורי ההתעסקות בדברי תורה אלו יביאו אותו לידי כך שבסופו של דבר התיישבו הדברים גם על ליבו ויהיו פיו ולבו שווים, כך שהוא יחפוץ בשיח דברי אלוקים חיים.
המצוה הזאת = מצות התשובה, מתקיימת ומתממשת בצורה השלימה שלה, כאשר פיו ולבו של אדם הם כלי אחד לעבודת ה', כאשר אין פערים כל שהם בין הפה ללב, וע"י דבר גדול זה ש"פיו ולבו שווים" זוכה האדם למעלה העליונה של התשובה.
בע"ה שנזכה להשלמת התשובה אל השי"ת מתוך שיווי הרצון בלב והתגלמותו על שפתינו.
^ 1.בתענית (ב.)
^ 2.(למעוטי הערך הסנטימנטלי לקרובים)
^ 3.פרשת ויקרא רמז תעט
הרב אייל עין דור
עניני החג אושפיזין - באור מאמר הזוהר על האושפזין
בצרוף מאמר המבאר את הזמנתם של שבעת הצדיקים הללו דווקא
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
