ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- ציבור וחברה
- פדיון שבויים
- ספריה
- ליקוטים ב
- שונות
במשך הדורות הרבה פעמים נלקחו יהודים בשבי או נחטפו, ותבעו עבור פדיונם ממון רב. חכמי ישראל נדרשו לסוגיה כאובה זו, וקבעו כללים עקרוניים לגבי עצם מעמדה של מצוות פדיון שבויים, ולגבי המחיר שמותר לשלם עבור פדיונם.
אמרו חכמים שמצווה גדולה לפדות שבויים, ויש לתרום כספים למענה, והיא קודמת בחשיבותה לכל סוגי הצדקה השונים, מפני שהשבוי סובל מרעב, צמא וחוסר בגדים, ובנוסף לכך חייו בסכנה (ב"ב ח, ב). ולכן אין לחסוך במאמצים כדי להציל שבויים (רמב"ם ושו"ע יו"ד רנב, א).
אולם קבעו חז"ל הלכה, שאסור לשלם עבור פדיון שבויים מחיר מופקע, כמבואר במשנה במסכת גיטין (מה, א): "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". והנימוק העיקרי לתקנה זו, כפי שמבואר בתלמוד וכפי שפסק הרמב"ם הוא, כדי שלא ליצור תמריץ לשודדים לתפוס עוד ועוד שבויים משלנו, לאחר שידעו שהננו מוכנים לשלם בעבורם כל מחיר. אמנם יש אפשרות לפרש תקנה זו בעוד נימוק, כדי שלא לדחוק את הציבור בממון יותר מדי. אולם דעת רוב הראשונים, הלא הם הרי"ף, הרא"ש והטור, שהטעם העיקרי לתקנה הוא כדי שלא לעודד את השודדים לתפוס יהודים, וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רנב, ד).
וכן מסופר על אחד מגדולי ישראל, רבי מאיר מרוטנבורג, (ד"א,תתקע"ה - ה"א,נ"ג; 1215-1293), שנתפס בשבי, והושם בכלא אנזיסהים שבאלזס. הקיסר הרשע רודולף תבע עבור פדיונו סכום עצום. תלמידיו הרבים רצו לאסוף את הכסף עבור פדיונו, משום שגם לפי ההלכה, אם מדובר בתלמיד-חכם גדול-הדור, מותר לשלם עבור פדיונו כל סכום שבעולם. אולם המהר"ם הורה להם שלא לפדותו, משום שהבין בדעתו, שאם ישלמו עבור פדות נפשו ממון עצום כל-כך, ימשיכו שונאי ישראל לתפוס רבנים נוספים ויתבעו עבורם סכומי עתק. על כן הורה לתלמידיו שלא לפדותו. וכך שהה המהר"ם מרוטנבורג במשך שבע שנים במאסר, עד ליום פטירתו. בגדולת נפשו ובמסירותו הרבה למען הכלל, גדר מהר"ם מרוטנבורג את הפרצה, והציל את גדולי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות.
אולם כל זה הוא דווקא כאשר הציבור צריך לשלם עבור פדיונו, שאז אין לשלם עבור הפדיון סכום מופקע. אבל אדם עשיר שנחטף, ומעוניין לפדות את עצמו ברכושו, מותר לו לשלם עבור פדיונו כל סכום שירצה. משום שאין נשקפת מזה סכנה לכלל הציבור, אלא כל החשש הוא שמא ישובו השודדים לתפוס עוד חטופים מבני משפחתו, לאחר שיראו שמשפחה זו מוכנה לשלם סכומי עתק. וחשבון זה הוא מעניינו הפרטי של אותו עשיר (שו"ע יו"ד רנב, ד).
15 - פדיון שבויים שנמצאים בסכנת נפשות
שאלה: מה הדין במצב בו החוטפים מאיימים על חיי החטוף ואומרים: אם לא תשלמו את הסכום הנדרש, נרצח את החטוף?
תשובה: יש מן הפוסקים שסוברים, שכל התקנה שאין משלמים כופר מופרז היא דווקא במקרה רגיל של שבי, שבו סכנת הנפשות אינה ממשית ומיידית, אלא ישנם סיכויים רבים שהשובים ימכרוהו לעבד או יחזיקוהו אצלם. אולם במצב שבו הם מאיימים להורגו, אזי מדובר בפיקוח-נפש ממש, שדוחה את כל המצוות שבתורה, וברור שגם תקנת חכמים בטלה, ויש לעשות הכל כדי לפדותו.
אולם לעומתם, הרבה פוסקים, וביניהם הרמב"ן, סוברים, שאפילו במקרה שהחוטפים מאיימים על חיי השבוי אין להיכנע, ואסור לשלם תשלום מופרז. משום שאם ייכנעו, ייצרו תמריץ לתפוס שבויים נוספים משלנו ואף לאיים על חייהם. ועל כן מצד הדאגה הכללית לשלום הציבור, ולסכנת הנפשות הצפויה לשבויים שבעתיד, אסור להיכנע להם.
למעשה שאלה זו לא הוכרעה, וגם גדולי הפוסקים האחרונים נחלקו בה (פתחי תשובה יו"ד רנב, ד).
16 - האם להיכנע לסחיטת מחבלים למען הצלת חטוף?
שאלה: במשך קיומה של המדינה, אירעו מקרים שבהם מחבלים חטפו אזרחים או חיילים, ואיימו, שאם לא נשחרר מחבלים רבים מבתי-הסוהר שלנו, ירצחו את החטופים שבידם. השאלה היא, האם על פי ההלכה צריך להיענות לתביעתם ולשחרר מחבלים רבים כדי להציל חיי יהודי, או שאין להיענות לסחטנותם?
תשובה: בהלכות הקודמות למדנו, שככלל אסור להיכנע לסחיטת חוטפים, מכל מקום כאשר השבוי נמצא בסכנת נפשות מוחשית, נחלקו הפוסקים: יש אומרים שמותר לפדותו ביותר מכדי דמיו, משום סכנת נפשות, ויש אומרים שאסור, משום הדאגה הכללית לשלום הציבור.
כל זה אמור דווקא בפושעים רגילים, שכל חפצם להרוויח ממון. אך כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמדת בינינו לבין המחבלים, אסור להיכנע לשום סחטנות מצידם. משום שברור שאם נכנע, יראו אויבינו זאת כסימן של חולשה, המוראל שלהם יעלה, והם יוסיפו ביתר מרץ לפגוע בנו. וכן ידוע שלאחר כל "הצלחה" כזו, מצטרפים מחבלים נוספים לשורותיהם. בנוסף לכך, אלו שיוצאים לפגוע בנו, לא יחששו לעתידם, משום שיסמכו על כך, שגם אם ייתפסו, במהרה ישתחררו מן הכלא הישראלי על ידי עסקת שחרור. ועוד, ישנו חשש סביר, שלפחות חלק מן המחבלים שישוחררו מן הכלא יחזרו ויפגעו ביהודים. לכן, למרות הכאב שבדבר, אין להיכנע לסחטנות ולשלם עבור החטוף יותר מן המקובל בעסקות כאלו, היינו אדם תמורת אדם.
הכלל הוא, שבעת מלחמה אין נכנעים לשום תכתיב של האויב, ואם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים עבורו למלחמה כדי להצילו. שכן מצינו בתורה (במדבר כא, א): "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וישב ממנו שבי", ואמרו חז"ל שרק שפחה אחת תפסו מישראל. וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן דוד המלך בעת שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא עשה עימם משא ומתן, אלא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א, ל). ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד, יוצאים כנגדם למלחמה, משום שאם נכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להלחם בנו עוד ועוד (ערובין מה, א).
כל זה אמור לגבי מחבלים ואויבים שממשיכים במלחמתם. אבל כאשר מדובר במלחמה שנסתיימה, מותר להחליף את כל השבויים שבידינו תמורת השבויים שבידם, למרות שיש בידינו הרבה יותר שבויים. משום שזהו הנוהג המקובל בהסכמי הפסקת אש, שמחזירים את כל השבויים, ואין זה נחשב יותר מכדי דמיהם, ולכן אין חשש שהחזרת השבויים תגרום להמשך המלחמה. מן הסתם השיקולים לפתיחת מלחמה חדשה יהיו מבוססים על שיקולים אחרים (עפ"י מאמרו של הרב כלאב שליט"א תחומין ד' 108, וכן דעת רבני ההתיישבות ביש"ע. ועיין בחוות בנימין סי' ט"ז, ובאסיא ח"ז ע' 8, ובתחומין יג ע' 262). 1
^ 1. אמנם בחוות בנימין כתב הרב ישראלי שיש היתר להחליף שבוי שלנו תמורת הרבה שבויים, על פי הסברה שמותר לאדם לפדות את עצמו גם במחיר מופקע. ולדעתו כל חייל שמתגייס לצבא, כאילו ביטח את עצמו נגד שבי, שיפדוהו בכל מחיר. ולכן התיר לצה"ל להחליט, האם לפדותו ובאיזה מחיר. אולם בפועל כבר נוכחנו שלא תמיד ניתן לסמוך על שיקול דעתם של מפקדי צה"ל. וברור שהחלפות השבויים שנעשו עד כה הרימו את מוראל המחבלים, ואף מבין המחבלים ששוחררו, רבים המשיכו לעסוק בטרור, עד שמספר הנהרגים על ידם היה רב ממספר השבויים שלנו ששוחררו. ולפיכך דעת הרבנים כיום, שכל החלפת שבויים במחיר מופקע אסורה. וכן דברי הרב אורטנר בתחומין, שאין ודאות שהמחבלים המשוחררים ימשיכו בטרור, הוכחו כלא נכונים. ולכן כל עוד המאבק נמשך, אין היתר להחליף שבויים במחיר מופקע.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
