ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- תפארת ישראל למהר"ל
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
שלמה בן לאה
א. שמא אינו מכוין לאמת
ב. שמא הלומד לא יקבל
אָמְנָם לָשׂוּם דִּבְרֵי תוֹרָה לִפְנֵי זוּלָתוֹ1 הוּא קָשֶׁה מִשְּׁנֵי פָנִים: הָאֶחָד, כִּי אִם אֵינוֹ מְכַוֵּן הַהֲלָכָה, לְהָאִיר עֵינֵי זוּלָתוֹ בִּדְבַר אֱמֶת, לָמָּה לוֹ! כִּי תַּכְלִית מַה שֶּׁיְּכַוֵּן הַמַּנִּיחַ דִּבְרֵי תוֹרָה לִפְנֵי זוּלָתוֹ, לְהַחְכִּים אוֹתוֹ בְּדִבְרֵי אֱמֶת וְיֹשֶׁר. וְדֶרֶךְ הָאֱמֶת רָחוֹק מִשֶּׁיִּמָּצֵא*, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בַּדּוֹרוֹת הָאֵלּוּ, שֶׁאָבְדָה חָכְמָה מִבְּנֵי אָדָם. הַשֵּׁנִי אַף אִם הוּא מְכַוֵּן הַהֲלָכָה, מִי יוֹדֵעַ אִם יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִיו לְזוּלָתוֹ2 , וְאִם לֹא יִהְיוּ לְרָצוֹן, עֲדַיִן לֹא הוֹעִיל דָּבָר. וְאֵין סָפֵק, כִּי כָּל פְּעֻלָּה אֲשֶׁר רָחוֹק שֶׁיַּגִּיעַ הַפּוֹעֵל אֶל תַּכְלִית כַּוָּנָתוֹ, אֵין רָאוּי שֶׁיִּפְעַל אוֹתָהּ פְּעֻלָּה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה פְּעֻלָּתוֹ לָרִיק וּלְבַטָּלָה.
טבע האדם לשמוח בכשלון חברו
וְהַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָמַרְנוּ, אַף בַּדּוֹרוֹת הַשְּׁלֵמִים3 הָיָה צָרִיךְ לָאָדָם זֵרוּז יְתֵרָה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִכְשָׁל בָּזֶה4 . בְּפֶרֶק ד' דִּבְרָכוֹת (כח, ב): בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ מִתְפַּלֵּל: יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה, וְלֹא אֹמַר עַל טָהוֹר טָמֵא, וְיִשְׂמְחוּ בִּי חֲבֵרַי. וְלֹא יִכָּשְׁלוּ חֲבֵרַי בִּדְבַר הֲלָכָה, וְאֶשְׂמַח בָּהֶם, עַד כָּאן. הֲרֵי שֶׁאַף בְּתַלְמִיד חָכָם גָּדוֹל, לֵב הָאָדָם נוֹטֶה לִשְׂמֹחַ, כַּאֲשֶׁר יִמְצָא בְּדִבְרֵי זוּלָתוֹ חִסָּרוֹן. כִּי כָּל אָדָם בְּטִבְעוֹ שֶׁשָּׂמֵחַ בַּשְּׁלֵמוּת אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ עַל זוּלָתוֹ. וּלְכָךְ מִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יֵלֵךְ אַחַר טִבְעוֹ, וְיִשְׂמַח כְּשֶׁחֲבֵרוֹ נִכְשָׁל בִּדְבַר הֲלָכָה, וְהוּא אֵינוֹ נִכְשָׁל. וְעִם כִּי יֵשׁ לְפָרֵשׁ הַהֶפֶךְ, מַה שֶּׁאָמַר: וְיִשְׂמְחוּ חֲבֵרַי בִּי, תְּפִלָּה שֶׁיִּשְׂמְחוּ חֲבֵרָיו בּוֹ, כַּאֲשֶׁר לֹא יִכָּשֵׁל הוּא בִּדְבַר הֲלָכָה. אֵין הַמַּאֲמָר סוֹבֵל זֶה, שֶׁעֲדַיִן לֹא אָמַר שֶׁיֹּאמַר דְּבַר הֲלָכָה, רַק שֶׁאָמַר בְּדֶרֶךְ שְׁלִילָה, שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה, וְאוּלַי לֹא יֹאמַר דְּבַר הֲלָכָה כְּלָל, כִּי לֹא כָּל אָדָם יֹאמַר דְּבַר הֲלָכָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְהָיָה לוֹ לוֹמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁאֹמַר עַל טָהוֹר טָהוֹר וְעַל טָמֵא טָמֵא וְיִשְׂמְחוּ חֲבֵרַי בִּי, וּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יוֹכִיחַ5 . וְאִם הַדָּבָר הוּא כָּךְ בִּשְׁלֵמֵי הַמַּעֲלָה, מִכָּל שֶׁכֵּן בַּדּוֹר הַבִּלְתִּי שָׁלֵם, אֲשֶׁר כָּל דִּבְרֵי זוּלָתוֹ אֵינָם לוֹ לְרָצוֹן, כִּי לֹא יִלְמֹד זְכוּת עַל הָאוֹמֵר. וַהֲרֵי הַקֹּשִׁי מִצַּד שְׁנֵי פָנִים6 .
הדרך להנצל מהקשיים- דבקות בה' נותן התורה
אָמְנָם לְהִנָּצֵל מִזֶּה, כַּאֲשֶׁר יְכַוֵּן מַעֲשָׂיו אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ אֶל הָאָדָם הַתּוֹרָה וְהַחָכְמָה. גַּם עַתָּה יִתֵּן לוֹ תּוֹרָתוֹ וְיַדְרִיךְ אוֹתוֹ בִּנְתִיבוֹת אֱמֶת, כִּי מֵאִתּוֹ תֵּצֵא תּוֹרָה.
___________________________________
אולם, 1 ללמד תורה לאחרים קשה משני היבטים: האחד, כשמלמד תורה לאחרים צריך ללמדם דברי אמת, ואם אינו מלמד האמת מה תועלת בדבר, הרי תכלית המלמד היא להחכים את התלמיד בדברי אמת, ולאמת קשה מאד לכוון בוודאי בדורות אלו שהאמת נעדרת, שכן אבדה החכמה מבני האדם. ההיבט השני, אף אם יכוון אל האמת, 2 יתכן שהדברים לא יתקבלו בעיני הלומד, אם כן לא הועיל לו במאומה. אין ספק כי כל פעולה שפועל האדם ואינו מגיע אל מטרת הפעולה ראוי לו שלא יפעל אותה, כדי שלא תהיה פעולתו לבטלה.
ההיבט השני עליו דיברנו קודם, שאף כשמכוון לאמת מי יודע אם הלומד יקבל דברי המלמד, אינם אמורים רק בדורות אלו, אלא 3 גם בדורות הקודמים שהיו שלמים, היה צריך להתריע 4 שלא ישמח אדם בכישלון חברו. בפרק רביעי של מסכת ברכות אמרו, בכניסתו לבית המדרש מתפלל, יהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה, ולא אומר על טמא טהור וישמחו בי חברי. ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם. הרי שאפילו לתלמיד חכם גדול ישנה נטיה טבעית לשמוח כאשר מוצא חסרון בדברי חבריו, כי כל אדם באופן טבעי שמח שיש בו שלימות יותר מאשר בזולתו. לכן היתה תפילתו של רבי נחוניה בן הקנה שלא ילך אחר נטיותיו הטבעיות, ולא ישמח בשעה שחבירו נכשל בדבר הלכה, ואילו הוא כיון אל האמת. אמנם את דבריו וישמחו בי חברי ניתן לפרש גם להפך, לכיוון החיובי, שישמחו בו חבריו כשהוא אומר האמת ואינו נכשל בדבר הלכה. אך נראה שאין זה פשט הדברים, כי עדיין לא הזכיר בתפילתו שיאמר דבר הלכה, רק אמר בדרך השלילה שלא אכשל בדבר הלכה, ואולי לא יאמר כלל דבר הלכה בבית המדרש, שהרי לא כל אחד אומר דבר הלכה בבית המדרש. אם אכן כוונתו היתה לומר שישמחו חבריו כשהוא אומר דבר אמת היה צריך לנסח דבריו באופן זה, יהי רצון שאומר על טהור טהור ועל טמא טמא וישמחו בי חברי. פירושו של רש"י מוכיח כפירושנו, 5 שכתב: ולא אכשל וישמחו חברי על כשלוני. אם בדורות שלמי המעלה היה כך, כל שכן בדורותינו הבלתי שלמים, אשר כל דברי זולתו אינם נראים בעיניו, ולא מלמד זכות על האומר. הרי קושי המלמד הוא 6 משני פנים: שמא לא יכוון להלכה, ואם יכוון להלכה שמא לא יעלו הדברים לרצון לפני הלומד. העצה להנצל מקשיים אלו היא שיכוון לימודו אל השם יתברך אשר נתן לאדם את התורה ואת חוכמתה. ואז יזכה שגם עתה כאשר ילמד תורה יתן לו הקב"ה את תורתו וידריך אותו בנתיבות האמת, כי מאתו תצא התורה.
ביאורים
עסקנו בכך שהעיקר בלימוד תורה הוא הדבקות בה', ולא הכישרון השכלי. היום נראה שאף היכולת לכוון לאמיתה של תורה וללמדה לאחרים אינם תלויים בכישרון שכלי אלא בדבקות בה'.
ישנם שני קשיים כשאדם מלמד תורה לאחרים:
א. במידה והמלמד אינו מבין את התורה נכון, הרי הוא טועה ומטעה. אמנם למדנו שכל אחד יכול ללמוד תורה, ואדרבה, טוב שיעסוק בתורה אפילו אם הוא טועה, כיוון שהמצווה היא לעסוק בדברי תורה. אך דבר זה נכון רק אם הוא לומד תורה לעצמו ולא כשהוא מלמד אחרים - הרי התלמיד בא לרב כדי ללמוד תורת אמת, אך אם הרב עצמו טועה, התלמיד אינו מרוויח כלום.
ב. יש פעמים בהם הרב אכן מלמד אמיתה של תורה, אך תלמידיו אינם רוצים ללמוד ממנו.
המהר"ל מוכיח שעוד בזמן הגמרא הייתה לעתים נטייה לשמוח בכישלונו של השני בין תלמידי החכמים, ולכן ר' נחוניא בן הקנה חיבר תפילה קודם הלימוד שבה אנו מבקשים שתי בקשות – שנכווין כולנו אל האמת, ושנשמח בצדקת חברינו ולא בכישלונם. הסיבה לנטייה זו בין לומדי התורה היא טבעית, כי הקב"ה טבע בנו אהבה גדולה מאוד לעצמנו, וקל לנו לשמוח כשאנחנו צודקים וחברינו טועים. אהבה זו מצומצמת כלפי עצמנו בלבד ועלינו 'להתבגר' ולהרחיבה גם כלפי אחרים - ואהבת לרעך כמוך. עלינו להכיר שהבריאה כולה היא מעשה ה', ולכן אנו אוהבים את כולה.
לכן, כשאדם מכוון את מעשיו ולימודו אל ה', וכל רצונותיו ושאיפותיו הם להידבק בה', הוא מתמלא אהבה לבורא עולם וממילא גם לעולם שהבורא ברא. הוא מתמלא אהבה לתלמידיו, וכמים הפנים לפנים - אף תלמידיו אוהבים אותו ושמחים כשהוא צודק. בנוסף, ה' מעניק לו דעה לכוון לאמיתה של תורה ולהעביר את דברו לתלמידיו, כי היכולת לזכות בתורה נובעת מהדבקות בה' - נותן התורה.
הרחבות
*הקושי להגיע לאמת
וְדֶרֶךְ הָאֱמֶת רָחוֹק מִשֶּׁיִּמָּצֵא. העולם הזה נקרא "עלמא דשיקרא" – עולם השקר. מה זה שקר? מסביר ה'פחד יצחק' ש'שקר' הוא העמדת מחיצה בין המקור לבין הדברים הנובעים ממנו. לדוגמה כאשר אדם מספר לחברו על מקרה מסוים, המקרה הוא המקור והסיפור הוא מה שנובע מהמקור. אם המספר מעוות את הפרטים הוא בעצם מעמיד מחיצה בין המציאות – מה שהיה בפועל, לבין הסיפור – מה שהחבר שומע. כמו כן תמונה 'לא אמיתית' היא תמונה שאינה משקפת את האדם המצויר בה, את המקור [ראש השנה טו, ג]. הקב"ה הוא המקור של כל הבריאה הסובבת אותנו, אך הבריאה ביחס לבורא היא חלקית, כי רק חלק מכוחו מופיע בה. אי אפשר באמת להכיר את הקב"ה מתוך העולם, אנו רק יכולים לקבל מושג על כוחו ועל יכולותיו של הבורא (מחכמת הבריאה, מניסים וכדו'). כמו הריחוק הזה בין השלמות ובין העולם, כך גם אנו בדרך כלל רחוקים מן האמת.
הריחוק הזה הוא רק נקודת הפתיחה. המשימה שלנו היא לעבוד על הפער הזה ולהשתלם, עד ליום בו הקב"ה יופיע בעולם בצורה מלאה, בגאולה העתידה. זה לא יקרה רק מצידנו, אלא עם הרבה סייעתא דשמיא מצידו, כי אנו לבד איננו יכולים להגיע לשלימות. כך גם האדם הפרטי, אין תפקידו להגיע לאמת לבד. הוא צריך להשתלם ולהתקדם אליה, ולבסוף יגיע לאמת הנדרשת ממנו בסיוע של הקב"ה. וייתכן שגם זה כלול בדברי המהר"ל: "אמנם להנצל מזה, כאשר יכון מעשיו אל השם יתברך...". כאשר האדם מצידו משתדל לדבוק בקב"ה, בשלמות, הוא יזכה ללכת בנתיבות האמת.
שאלות לדיון
למה בדורות שלנו 'אבדה חכמה מבני אדם', הרי ככל שהעולם מתקדם האנושות חכמה יותר?
למה קיים בנו טבע כזה לשמוח כשחבר שלנו טועה? כיצד אנו יכולים להשתמש בו למגמות חיוביות?
הצטרף לדיון על שאלות אלו בפורום הישיבות
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
