^ 1.. בשועה"ר א, ט, אחר שכתב שטוב לומר פרשיות הקרבנות, כתב: "ומכל מקום מי שיש לו לב להבין וללמוד, אין לומר אפילו פרשת הקרבנות בכל יום, אלא לפרקים די לו באמירת פרק 'איזהו מקומן'... ואם יודע שנתחייב באיזה קרבן, כגון עולה על ביטול מצוות עשה או על הרהור הלב בלא תעשה, ותודה לארבעה הצריכים להודות, יאמר פרשת הקרבן מיד שנתחייב בו". אבל לגבי קרבן התמיד כתב בסי' מח, א: "נהגו כל ישראל וקבעו חובה על עצמן לקרות פרשת התמיד בכל יום... וטוב לומר גם פרשת הקטורת... ויש נוהגים לומר 'אביי הוה מסדר סדר המערכה' וכו' ו'רבון העולמים' וכו'", ומזכיר שם מנהג שהציבור אומר רק את פרשת התמיד. וכן משמע משו"ע, שבסי' מ"ח משמע שהכל אומרים פרשת התמיד, ואילו לגבי העקדה ושאר הקרבנות כתב (א, ה): "טוב לומר". ולגבי פרשת הכיור ותרומת הדשן (שמודפס בסידורי אשכנזים), ופרשת הקטורת כתב (א, ט): "יש נוהגין לומר". וכן משמע ממ"ב א, יז, שפסק שאבל אינו אומר פרשיות הקרבנות. וכן הדין בתשעה באב. אבל כתב שיאמר את פרשת התמיד (תקנד, ז, ותקנט, כ). אמנם לשו"ע תקנד, ד, אומרים את כל הקרבנות, וכן נוהגים הספרדים. מ"מ למדנו שאמירת התמיד היא חיוב לעומת שאר הקרבנות.
^ 2.. מקור הברכות שלפני ואחרי פסוד"ז בתקנת אנשי כנה"ג או תנאים (עיין בהמשך יד, 1), ונתקנו על אמירת שבחים לה'. והשבח החשוב הוא פרק 'תהלה לדוד' (אשרי), כמבואר בברכות ד, ב, ואחריו כל ההללויות שעד סוף תהלים, כמבואר בשבת קיח, ב, לפירוש רי"ף ורא"ש. ומקור אמירת התמיד בגמ' תענית כז, ב, ומגילה לא, ב. אמנם לא נזכר שם הדבר כחובה או אפילו כמנהג יומיומי, ולא תקנו על אמירתו ברכה, ולכן עיקר פסוד"ז קודמים לפרשת התמיד. ועיין באבני ישפה ט, יב, ושם כתב שרק שני פרקים של הללויות קודמים לתמיד, וזה עפ"י פירוש רש"י בשבת קיח, ב, אבל כפי שכתבתי, לפירוש רי"ף ורא"ש על ברכות לב, א, כל ההללויות נחשבות פסוד"ז בתלמוד. ועיין בהלכות פסוד"ז יד, ו, והערות 3, 10.
המזמור הראשון שאפשר לדלג עליו הוא 'מזמור שיר חנוכת הבית' (הספרדים מתחילים מ'ארוממך'), מפני שהחלו לאומרו רק לפני כשלוש מאות שנה, כהמשך לאמירת התמיד. ואם צריך לדלג יותר - ידלג על 'הודו לה'', מפני שיסוד אמירתו עפ"י מה שנהגו לאומרו בזמן המקדש בעת הקרבת התמיד, ולכן נהגו לאומרו אחר אמירת התמיד, ואם כן ודאי שאמירת התמיד חשובה ממנו. ו'יהי כבוד', 'ויברך דוד' ושירת הים, הם תוספות מזמן הסבוראים והגאונים, ולכן נראה שאמירת התמיד קודמת להם, שמקור אמירתה בתלמוד. ויש חילוק בין חשיבות התמיד לקטורת, עיין מ"ב תקנד, ז, שפסק שאין אומרים בתשעה באב פיטום הקטורת, שאינו מסדר היום, אבל פרשת התמיד אומרים. (אמנם לכה"ח תקנט, מח, אומרים, אבל למדנו מדברי המ"ב שיש חילוק במדרגתם). וכמו שבתמיד אומרים רק את הפסוקים, אפשר לצאת ידי אמירת הקטורת בפסוקים בלבד, מה עוד שאנו אומרים את דברי חז"ל שעל הקטורת בסוף התפילה (עיין כג, ה, 5, וכ"כ באבני ישפה ט, יב).
^ 3.. התוס' בפסחים קד, ב, וברכות מו, א, הזכירו ברכה זו, וביארו שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה. אולם הרמב"ם כתבה בלא שם. והטור או"ח מו הזכירה כברכה עפ"י הירושלמי, (אמנם בירושלמי שלפנינו נוסחה אבד. ועיין בט"ז מו, ט, שהסכים לאומרה עפ"י המנהג). ונוסח ספרד עפ"י הרמב"ם ועפ"י האר"י בשער הכוונות, שלא לחותמה בשם. ונוסח כל התפילה מ"לעולם יהא אדם" מובא בתנא דבי אליהו רבה פרק כא. ופשוט שלנוסח אשכנז, הואיל והיא ברכה, ראוי להקפיד לאומרה בכל יום.