ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
וּתְשׁוּבַת דָּבָר זֶה — כִּי הָאַהֲבָה תִּמָּצֵא בֵּין הָאוֹהֲבִים בִּשְׁלֹשָׁה סוּגִים:
אהבת השווי
הָאֶחָד — הִיא אַהֲבַת הַשִּׁוּוּי אוֹ הַדִּמְיוֹן. וְהִיא כַאֲשֶׁר יִשְׁתַּוּוּ שְׁנֵי הָאוֹהֲבִים בְּעִנְיַן-מָה — אוֹ בְמַעֲלָה-מָה, אוֹ בִשְׁלֵמוּת, אוֹ בְקַבָּלַת תּוֹעָלֶת; כְּאִלּוּ תֹאמַר* שֶׁיְּקַבֵּל כָּל אֶחָד מֵהֶם תּוֹעֶלֶת מֵחֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁיִּתְעַנֵּג כָּל אֶחָד מֵהֶם בַּחֲבֵרוֹ, אוֹ יִשְׁתַּוּוּ בַטּוֹבִיּוּת*. וּמִי שֶׁיִּגְדַּל אֶצְלוֹ קַבָּלַת הַתּוֹעֶלֶת יוֹתֵר, רָאוּי שֶׁיֹּאהַב אֶת חֲבֵרוֹ יוֹתֵר, כְּפִי יִתְרוֹן קַבָּלַת הַתּוֹעֶלֶת אוֹ הָעֲרֵבוּת אֲשֶׁר יַשִּׂיג בַּחֲבֵרוֹ אוֹ יִתְרוֹן הַטּוֹב וְהַשְּׁלֵמוּת אֲשֶׁר לַחֲבֵרוֹ עָלָיו. וּכְשֶׁיִּשְׁתַּוּוּ בְקַבָּלַת הַתּוֹעֶלֶת אוֹ הָעֲרֵבוּת אוֹ בַטּוֹבִיּוּת, תִּהְיֶה הָאַהֲבָה יוֹתֵר שְׁלֵמָה, בְּלִי-סָפֵק, כִּי זֶה-הַסּוּג מִן הָאַהֲבָה כְּבָר יִפֹּל בָּהּ הַשִּׁוּוּי בַּכַּמּוּת.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
118 - מאמר שלישי פרק ל"ו חלק ד'
119 - מאמר שלישי פרק ל"ז חלק א'
120 - מאמר שלישי פרק ל"ז חלק ב'
טען עוד
וְהַסּוּג הַשֵּׁנִי — הִיא הָאַהֲבָה הַטִּבְעִית; וְהִיא שְׁנֵי מִינִים: אִם אַהֲבַת הַמּוֹלִיד לַוָּלָד, לְפִי שֶׁהוּא חֵלֶק מִמֶּנּוּ; וְאִם אַהֲבַת הָאֻמָּן לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר טָרַח וְהִשְׁתַּדֵּל בְּהַמְצָאָתָהּ. וְלָזֶה תֹּאהַבְנָה הָאִמָּהוֹת אֶת הַבָּנִים יוֹתֵר מִן הָאָבוֹת, לְהִתְקַבֵּץ בָּהֶן אֵלּוּ הַשְּׁנֵי-עִנְיָנִים יוֹתֵר מִבָּאָב; כִּי הַבֵּן יֵשׁ בּוֹ חֵלֶק יוֹתֵר גָּדוֹל מֵהָאֵם, לְפִי שֶׁהֵן יִתְּנוּ הַחֹמֶר*, וְאִם לְפִי שֶׁהֵן טוֹרְחוֹת בְּגִדּוּלָם יוֹתֵר.
האהבה היחסית
וְהַסּוּג הַשְּׁלִישִׁי — הִיא הָאַהֲבָה הַיַּחֲסִית*; וְהִיא שְׁלֹשָׁה מִינִים:
אהבה בין המנהיג למונהגים
הָאֶחָד — הָאַהֲבָה שֶׁבֵּין הַמֶּלֶךְ וְהָעָם, אוֹ הַמַּנְהִיג וְהַמֻּנְהָגִים מִמֶּנּוּ. כִּי אֵין הָאַהֲבָה אֲשֶׁר בֵּין הַמֶּלֶךְ וְהָעָם מִשְׁתַּוָּה בַכַּמּוּת כְּלָל, אֲבָל* בְּיַחַס וָעֵרֶךְ. כִּי רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה הַמֶּלֶךְ נֶאֱהָב מִן הָאֲנָשִׁים יוֹתֵר מֵאַהֲבָתוֹ אֲלֵיהֶם. גַּם אֵין הַמְבֻקָּשׁ מֵאַהֲבַת הַמֶּלֶךְ לָעָם שָׁוֶה אֶל הַמְבֻקָּשׁ מֵאַהֲבַת הָעָם לַמֶּלֶךְ. כִּי הַמְבֻקָּשׁ מִן הַמֶּלֶךְ הוּא שֶׁיֵּיטִיב לָעָם בִּשְׁמִירַת הַיֹּשֶׁר בֵּינֵיהֶם וְהַשְׁלָמוֹת עִנְיָנֵיהֶם בִּשְׁמִירַת קִנְיָנֵיהֶם בְּאֹפֶן נָאוֹת וְשָׁלֵם, כְּפִי מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ. וְהַמְבֻקָּשׁ מִן הָעָם הוּא שֶׁיְּכַבְּדוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וִינַשְּׂאוּהוּ, וְיַכִּירוּ מֶמְשַׁלְתּוֹ וּמַעֲלָתוֹ עֲלֵיהֶם וַהֲטָבָתוֹ לָהֶם וְצָרְכָּם אֵלָיו. וּבָזֶה תִּמָּשֵׁךְ הָאַהֲבָה מִן הַמֶּלֶךְ — לְהֵטִיב לָעָם; וּמִן הָעָם — לְכַבֵּד הַמֶּלֶךְ וּלְרוֹמְמוֹ.
אהבה בין איש לאישה
וְהַמִּין הַשֵּׁנִי — הָאַהֲבָה שֶׁבֵּין הָאָב וְהַבֵּן. כִּי מִזּוּלַת-הָאַהֲבָה הַטִּבְעִית אֲשֶׁר בֵּין הַמּוֹלִיד וְהַוָּלָד, כְּבָר תִּהְיֶה בֵינֵיהֶם אַהֲבָה אַחֶרֶת יַחֲסִית, דּוֹמָה לְאַהֲבַת הַמֶּלֶךְ וְהָעָם. כִּי הַמְבֻקָּשׁ לַבֵּן מֵהָאָב — שֶׁיַּעֲשֶׂה עִמּוֹ מַעֲשֵׂה הָאָב, לְהֵטִיב לִבְנוֹ כְּפִי מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ; וְהַמְבֻקָּשׁ מִן הַבֵּן לָאָב — שֶׁיְּכַבְּדֵהוּ. אהבה בין אב לבן
וְהַמִּין הַשְּׁלִישִׁי — הָאַהֲבָה שֶׁבֵּין הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה. כִּי מִזּוּלַת-הָאַהֲבָה הַטִּבְעִית אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם, כְּאַהֲבַת כָּל זָכָר לַנְּקֵבָה לְקִיּוּם הַמִּין, כְּבָר תִּהְיֶה בֵינֵיהֶם אַהֲבָה אַחֶרֶת יַחֲסִית, דּוֹמָה לְאַהֲבַת הַמַּנְהִיג וְהַמֻּנְהָגִים מֵאִתּוֹ. כִּי הַמְבֻקָּשׁ מִן הָאִישׁ הוּא שֶׁיַּשְׁלִים צָרְכֵי הָאִשָּׁה וְיִשְׁמְרֶהָ וִיכַבְּדָהּ וְיַשְׁלִים חֻקָּהּ, כְּפִי מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ בָּאֹפֶן הַנָּאוֹת. וְהַמְבֻקָּשׁ מִן הָאִשָּׁה — שֶׁתְּשָׁרֵת אֶת הָאִישׁ וּתְכַבְּדֵהוּ וְתִשְׁמֹר קִנְיָנָיו וְלֹא תֹאהַב זוּלָתוֹ. וּבְזֶה-הַסּוּג מִן הָאַהֲבָה הַיַּחֲסִית, רָאוּי שֶׁתִּהְיֶה אַהֲבַת הַשָּׁפָל בְּמַדְרֵגָה אֶל הַיּוֹתֵר-טוֹב אוֹ יוֹתֵר-גָּדוֹל, יוֹתֵר גְּדוֹלָה מֵאַהֲבַת הַגָּדוֹל אֵלָיו. וְעַל-כֵּן יִהְיֶה הַשִּׁוּוּי בְּזֶה-הַסּוּג עַל יַחַס וָעֵרֶךְ*, לֹא הַשִּׁוּוּי בַּכַּמּוּת.
____________________________________
כְּאִלּוּ תֹאמַר – למשל. בַטּוֹבִיּוּת – במעלות הטוב שבהם, המביאות לאהבה מצד הטוב. יִתְּנוּ הַחֹמֶר – במהלך ההריון. הַיַּחֲסִית – הנובעת ממערכת היחסים והתפקידים של שני הצדדים. אֲבָל – אלא. הַשִּׁוּוּי בְּזֶה־הַסּוּג עַל יַחַס וָעֵרֶךְ וכו' – בסוג זה האהבה היא הדדית ומבוססת על מערכת התפקידים והיחסים, אף שאהבה זו היא הדדית, האוהבים אינם זהים בכמותה (שהרי אהבת השפל שבהם לגדול מרובה).
ביאורים
אתמול התחלנו בניסיון להבין את אהבתו של ה' אלינו. לשם כך מלמדנו רבי יוסף אלבו כי קיימים שלושה סוגים של מערכות יחסים של אהבה: א . 'אהבת הדימיון', היינו מערכת יחסים בין שווים. בסוג קשר זה שני האוהבים באותו מעמד, ואהבתם יכולה להיות מכל שלושת סוגי האהבה, אם מצד נעימות והנאה, אם בגלל תועלת שכל אחד מביא לאחר, ואם מצד מעלות חיוביות וענייני טוּב שכל אחד מעריך ומוקיר באחר. ב. 'אהבה טבעית', היינו אהבה הנמשכת מכך שהאחר הוא 'חלק ממני' במובן מסוים. לאהבה הטבעית שני סוגים: אהבת המוליד ביחס לילדיו, ואהבת האדם העמל ביחס ליצירותיו. לכן בדרך כלל אהבת האם לילדיה גדולה מאהבת האב, מכיוון שחלקה גדול יותר בשני צדדים אלו, גם בהולדת הילדים וגם בגידולם וחינוכם. ג. 'האהבה היחסית', היינו אהבה הנובעת מיחס של הנהגה. אהבה זו היא הדדית, אם כי היא מתבטאת שונה אצל כל אחד מהצדדים. שלושה סוגים לה: 1. אהבת השליט ועמו. אהבת העם כלפי השליט היא קריטית יותר והיא צריכה להיות גדולה מאוד בעבור התנהלותם התקינה. אולם, עדיין יש יחס והשפעה גדולה לטיבה של ההדדיות באהבה. גם ביטויי האהבה שונים. בעוד שאהבת השליט מתבטאת בדאגתו אליהם ועמלו לטובתם, אהבת העם מתבטאת בקבלת מרות המנהיג, ובהשיבם לו הערכה וכבוד. 2. אהבת האב והבן. מלבד ה'אהבה הטבעית' שיש ביניהם, כפי שלמדנו, מתקיים ביניהם גם יחס של הנהגה, המוליד אהבה מצד האב הדואג לטובת בנו, ומצד הבן המכבד את אביו ומוקיר את הנהגתו ומעשיו. 3. הסוג השלישי של האהבה היחסית היא האהבה שבין האיש לאשתו. מלבד המשיכה הטבעית שביניהם (וכן 'אהבת הדימיון והשווים' ששייכת בחלקים רבים בקשר שלהם), בדרך כלל נמצא ביניהם גם קשר של הובלה. כך נמצא בגבר פעמים רבות צדדים של הובלה, המתבטאים למשל בתחושת אחריות כלפי הבית ונתינת ביטחון אישי וכלכלי לאישה. לעומת זאת נוכל למצוא באישה במקרים רבים שאיפה לרַצות את בעלה ואפילו רצון שיהיה לו כבוד ומעמד בבית. באהבה היחסית בדרך כלל אהבתם והערצתם של המונהגים כלפי המנהיג תהיה גדולה יותר, אולם לעולם האהבה תושפע רבות מהיחס וההדדיות של שני הצדדים.
הרחבות
• להגיע לאהבת ה'
אִם אַהֲבַת הַמּוֹלִיד לַוָּלָד, לְפִי שֶׁהוּא חֵלֶק מִמֶּנּוּ. חז"ל דרשו את הפסוקים: "כי המצוה הזאת לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא... כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ולבבך לעשותו" [דברים ל, יא, יד] כעוסקים בתשובה מאהבה. ומבאר הנצי"ב : "והוא (אהבת ה') באמת למעלה מטבע האנושי... ופירש הכתוב דמכל מקום 'לא נפלאת היא ממך ' באשר (מפני ש) 'קודשא בריך הוא וישראל חד הוא' (הקב"ה וישראל אחד הם). וכמו האב והבן אפילו לא הכירו זה את זה מכל מקום כשמזדווגין (כשנפגשים) יחד נמשכים (באהבה) איש לרעהו בידיעה קלה משום שהטבע מסייע לזה" [העמק דבר, דברים ל, יד] הקשר בין ישראל לקב"ה הינו קשר טבעי. אך עם זאת ישנן דרכים לפתח ולהעמיק קשר זה: "' בפיך ', היינו על ידי 'רנה' שנכלל בזה גם שירות ותשבחות להקב"ה. גם רנה של תורה... וטבע התורה ליתן אהבת ה' בלב העמל בה, גם בלי שום ידיעת סיבה על פי שכל האנושי" [שם]. תפילה ועיסוק בתורה מעוררים לאהבת ה'.
אולם תנאי אחד מתנה הנצי"ב: "' ובלבבך לעשותו ', שיהא הרצון והתשוקה להגיע לזה. דבלא (בלי) תשוקת הלב ודאי יש משורר זמירות כל היום או הוגה בתורה ואינו טועם טעם אהבת ה' מבלי משים לב" [שם]. כאשר יש באדם רצון ותשוקה להגיע לאהבת ה', אז העיסוק בתורה והשירה לה' יכולים לעורר אצלו את אהבת ה' בצורה נפלאה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
