ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- איגרת תימן
וְהוּא, שֶׁאָמְרוֹ 'גּוֹי גָּדוֹל'* אֵין רוֹצֶה* גְּדֻלַּת הַנְּבוּאָה, וְלֹא גְּדֻלַּת הַדָּת, אֲבָל רֹב מִסְפָּר לְבַד. וּכְבָר אָמַר עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה: "גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים" (דברים יא, כג). וְכֵן אָמְרוֹ 'בִּמְאֹד מְאֹד', אֲשֶׁר עִנְיָנוֹ: הַרְבֵּה הַרְבֵּה, אִלּוּ כִּוֵּן שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ פְּלוֹנִי - הָיָה לוֹ לוֹמַר: 'וּבֵרַכְתִּיו בִּמְאֹד מְאֹד', וְהָיָה אָז אֶפְשָׁר שֶׁיִתָּלֶה זֶה הַנִּתְלֶה בְּחוּטֵי עַכָּבִישׁ* בָּזֶה, וְיֹאמַר שֶׁעִנְיָנוֹ: אֲבָרְכֶנּוּ שֶׁיֵּצֵא מִזַּרְעוֹ פְּלוֹנִי. וְאוּלָם אַחַר* שֶׁאָמַר 'בִּמְאֹד מְאֹד' אַחַר 'וְהִרְבֵּיתִי' - הֶרְאָה שֶׁהִיא הַפְלָגָה בְּרֹב מִסְפָּר.
הייעוד האלוהי הוא לזרע יצחק ויעקב בלבד
וּכְבָר בֵּאֵר ה' בַּתּוֹרָה בְּדַבְּרוֹ עִם אַבְרָהָם, כִּי כֹּל מַה שֶּׁיִעֲדוֹ מִן הַבְּרָכוֹת, וּנְתִינָתוֹ תּוֹרָה לְבָנָיו, וְהַבְדִּילוֹ אוֹתָם - לֹא יִהְיֶה זֶה רַק לְזֶרַע יִצְחָק, וּפְלוֹנִי* - מְצֹרָף וְלָווּי* בְּבִרְכַּת יִצְחָק, וְהוּא אָמְרוֹ: "וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ, כִּי זַרְעֲךָ הוּא" (בראשית כא, יג), בֵּאֵר בּוֹ כִּי הָעִקָּר הוּא יִצְחָק, וְזֶה מְצֹרָף וְלָווּי. וּבְבֵאוּר* אָמַר ה' יִתְעַלֶּה: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (שם שם, יב), וְהִנִּיחַ יִשְׁמָעֵאל לְגַמְרֵי, רְצוֹנוֹ לוֹמַר, שֶׁזַּרְעוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיִהְיֶה מִסְפָּר רַב, לֹא יִהְיֶה חָשׁוּב וּמְעֻלֶּה, וְלֹא נִרְצֶה, וְאֵין לוֹ חֵלֶק מִשְּׁלֵמוּת הָאָדָם עַד שֶׁתִּוָּדַע בּוֹ וְתִתְפַּרְסֵם, וְאוּלָם תִּוָּדַע מַעֲלָתְךָ בְּזַרְעֲךָ הֶחָשׁוּב הַמְעֻלֶּה, וְהוּא זֶרַע שֶׁיִּהְיֶה מִיִּצְחָק. וְזֶהוּ עִנְיַן 'יִקָּרֵא', כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי" (שם מח, טז), רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁיִּתְפַּרְסֵם בָּהֶם וְיִוָּדַע. וְאַחַר כֵּן בֵּאֵר יִצְחָק, שֶׁהַבְּרָכוֹת הַהֵן אֲשֶׁר יֻעֲדוּ לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר מִכְּלָלָן שֶׁתִּהְיֶה בְּבָנָיו תּוֹרַת אֱלֹהִים וָדָת, כְּמוֹ שֶׁיִּעֵד לוֹ לִהְיוֹת בְּזַרְעוֹ וְאָמַר: "וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאֱלֹהִים" (שם יז, ח), וְיִחֵד יִצְחָק מִיִּשְׁמָעֵאל בְּכֻלָּן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּבֵאוּר יִחוּדוֹ בִּנְתִינַת הַדָּת מִבִּלְתִּי יִשְׁמָעֵאל - וְהוּא אָמְרוֹ: "וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק" (שם שם, כא) אַחַר אָמְרוֹ בְּיִשְׁמָעֵאל: "הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אוֹתוֹ" (שם שם, כ) - בֵּאֵר לָנוּ ה' עַל יְדֵי יִצְחָק שֶׁיַּעֲקֹב נִתְיַחֵד בַּכֹּל מִבַּלְעֲדֵי עֵשָׂו, וְהוּא מַאֲמַר יִצְחָק אֵלָיו: "וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם" (שם כח, ד). הִנֵּה הִתְבָּאֵר מִפְּסוּקֵי הַתּוֹרָה, שֶׁמַּעֲלַת הַדָּת הַיְעוּדָה לְאַבְרָהָם וְנִכְרַת לוֹ בְּרִית עָלֶיהָ שֶׁתִּהְיֶה בְּבָנָיו - הִתְיַחֲדָה בְּיִצְחָק, וְאַחַר כֵּן בְּיַעֲקֹב מִזֶּרַע יִצְחָק. וְהוּא מַאֲמַר הַנָּבִיא, מוֹדֶה לה' עַל זֹאת הַטּוֹבָה הַיְקָרָה: "אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק, וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם" (דברי הימים א טז, טז-יז).
איגרת תימן (40)
בשביל הנשמה
21 - איגרת תימן חלק י"א
22 - איגרת תימן חלק י"ב
23 - איגרת תימן חלק י"ג
טען עוד
וּמִמַּה שֶׁרָאוּי שֶׁתֵּדַע, שֶׁהַשֵּׁם שֶׁחוֹשְׁבִים הַיִּשְׁמְעֵאלִים שֶׁהוּא כָּתוּב בַּתּוֹרָה, אֲשֶׁר נִתְלִים הַפּוֹשְׁעִים בּוֹ שֶׁהוּא 'בִּמְאֹד מְאֹד' - אֵינוֹ מֵ"ם חֵי"ת מֵ"ם דָּלֶ"ת, אֶלָּא הוּא אָלֶ"ף חֵי"ת מֵ"ם דָּלֶ"ת. כֵּן הוּא לְשׁוֹן מַאֲמָרָם: 'שֶׁיִּמְצָאוּהוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה וּבַעֲוֹן-גִּלְיוֹן* שְׁמוֹ אַחְמַד'. וְאֵין מִסְפַּר 'בִּמְאֹד מְאֹד', כְּמִסְפַּר זֶה הַשֵּׁם שֶׁחָשַׁב שֶׁהוּא כָּתוּב בַּתּוֹרָה.
___________________________________
גּוֹי גָּדוֹל – על ישמעאל. רוֹצֶה – הכוונה. בְּחוּטֵי עַכָּבִישׁ – משל לראיה קלושה ביותר. אַחַר – מכיוון. וּפְלוֹנִי – ישמעאל. וְלָווּי – מדרגה נמוכה של מלווה. וּבְבֵאוּר – ובפירוש. וּבַעֲוֹן-גִּלְיוֹן – כינוי לכתבי הנוצרים.
ביאורים
הטענה הראשונה של אותו יהודי מומר היא שהמילים 'במאד מאד' עולות בגימטרייה 'מחמד'. טענה זו מופרכת משתי פנים: הראשונה, בקוראן כתוב שהשם שלטענתם מוזכר בתורה הוא אחמד, ולכן אין טעם לגימטרייה מהמילים 'במאד מאד' שיוצרת את השם מוחמד. והשנייה, מן הפסוקים ברור שכוונת המילים 'במאד מאד' לתאר את ריבוי כמות הצאצאים שיהיו לישמעאל.
הקב"ה מתגלה לאברהם אבינו ואומר לו שלשרה יולד בן – יצחק, "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו". בכל זאת מבקש אברהם שאף אחרי שייוולד יצחק תהיה גם ברכה לישמעאל. על כך עונה הקב"ה: "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל". מבאר הרמב"ם: כוונת הפסוק לתאר את ברכתו של ישמעאל כברכת הריבוי, ה' מראה שבירך את ישמעאל – בכך שהפרה והרבה אותו מאוד מאוד. אין הברכה של ישמעאל מדברת על איכות צאצאיו, או על הברית שכרת אִתו ה', אלא על כמות הצאצאים. ובאמת הפסוק הבא מיד אחר כך: "וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת" – בא ללמדנו את ההבדל בין יצחק לישמעאל. עם יצחק אבינו כרת הקב"ה ברית, עם ישמעאל לא נכרתה ברית.
התורה איננה ספר חיזוקים והארות כלליות, התורה היא אלוהית, ולכן היא מדויקת לפרטי פרטים, וכל מילה בה נמצאת במקום הנכון ביותר. יתרה מכך, כל מילה בתורה שנציב אותה במקום אחר תגרום לטעות בהבנה, מפני שהקב"ה בחר לכתוב דווקא את המילה הזו, ודווקא במקום הזה. וכך מפריך הרמב"ם את הטעות שאומרת שהברכה לישמעאל במילים 'במאוד מאוד' רומזת שיצא מזרעו "מחמד".
את הברכה ליצחק, שהיא הברית עם זרע ישראל, מכנה הרמב"ם: "שתהיה בבניו תורת אלוהים ודת". עם ישראל מתייחד בכך שהוא מקודש מכל העמים בתורה ובמצוות, ובזה חלה ברכת ה' עלינו – "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". התורה היא הביטוי של הברית והקשר הייחודי בין עם ישראל לקב"ה.
הרחבות
ריבוי כמותי וריבוי איכותי
אֵין רוֹצֶה גְּדֻלַּת הַנְּבוּאָה, וְלֹא גְּדֻלַּת הַדָּת, אֲבָל רֹב מִסְפָּר לְבַד. הגויים נתברכו בריבוי צאצאים, לעומת עם ישראל שנאמר בו: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים, כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם" [דברים ו, ז-ח] – עם ישראל נתברך בריבוי איכותי ולאו דווקא בריבוי כמותי. בעניין עליונותו של הריבוי האיכותי על פני הריבוי הכמותי כתב הרב קוק : "הכמות לא תוכל לעולם להכריע לצד עליון את האיכות, ואם מותר האדם מן הבהמה הוא באיכותו – איך ייתכן שכל סגולתו ושאיפת מעשיו תהיה רק למען הריבוי הכמותי בלא דרישה עליונה איכותית? אמנם יקרה היא לנו הכמותיות הציבורית, אבל לא מצד געגועים בהמיים... כי אם בהעמדת הסגולה של היחידים במילוי קדושתם, בצביון קדשם ואור טהרת מידותיהם" [אגרות א, עמ' יב]. יש אמנם חשיבות בריבוי כמותי, אך לא זו תכלית הכל. תכלית עם ישראל היא להפיץ בעולם כולו את האיכות של האמונה, המוסר והצדק האלוהי. יש אמנם ערך בעצמה כמותית, יש ערך במדינה גדולה, בשטח גדול, בצבא גדול וכדומה אך כל זה נכון וחשוב רק בתנאי שאנו יוצקים לתוך הכמות תוכן של איכות. את משימתנו לתקן עולם במלכות שדי נוכל לבצע דווקא מכוח האיכות הגדולה שיש בנו: אמונה, קדושה, טהרה, מידות מתוקנות ומוסריות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
