ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
הראשונים מתקשים מדוע לא נאמר לנתבע להישבע על טענתו שאת שלו חטף והשבועה תגרום לו להיות נאמן במיגו שאילו היה רוצה לשקר יכול היה להישבע שכלל לא חטף. מקור לכך שניתן 'להמציא' שבועה כדי ליצור במציאות הוכחה של מיגו מובא בדף ע ע"א. שם כתוב שהמפקיד בשטר וחברו טוען שהחזיר משביעים אותו שהחזיר ונאמן במיגו שיכול היה לטעון שנאנסו והיה נאמן בשבועה.
התוס' (ד"ה הוי) כותבים שאין לתרץ שאין זה מיגו הואיל וירא להכחיש את העד ולכן מעדיף לטעון טענה שלא תכחיש את העד. תירוץ זה נדחה משום שמשמע בגמרא שרק בגלל שהעד מחייבו שבועה חייב לשלם, ואילו לפי תירוץ זה כלל אין כאן מיגו אפילו בלא השבועה. ומביאים התוס' שני תירוצים אחרים לקושיא זו.
תירוץ ר"י
ר"י מתרץ שאמנם ללא השבועה יש כאן מיגו כי מעיז להכחיש את העד אולם אינו מעיז להכחיש את העד בשבועה ולהישבע נגדו, ואם כן הואיל והעד מחייב שבועה אין כאן מיגו. התוס' מקשים לפי זה מה הטעם שרב ושמואל חולקים, הרי אף שלדעתם לא אומרים "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" מכל מקום כאן אין כלל מיגו. במילים אחרות, הגמרא מנמקת שהטעם שלרבי אבא חייב הוא שמתוך שאינו יכול להישבע משלם, ולפי תירוץ ר"י אין זה הטעם אלא הטעם הוא שאין מיגו. קושיא זו אכן קשה מאוד ולכן יש לברר מהי סברת ר"י, ובפרט ש התוס' (ד"ה הוה) בשבועות לב ע"ב הביאו רק את תירוצו של ר"י, וכן הרמב"ן (ד"ה ואיכא) והר"ן הביאו גם תירוצו ולא דחאוהו.
הש"ך (עה ס"ק מג) מבאר שהדין שחייב לשלם כשאין לו מיגו הוא רק בגלל שאומרים משאיל"מ אך לדעת רב ושמואל שלא אומרים משאיל"מ אינו חייב לשלם למרות שאין לו מיגו. אך התומים (ס"ק י) תמה על כך, שכן טענת "דידי חטפי" היא טענה גרועה שאינה מתקבלת ולכן ללא המיגו אין לקבלה, שהרי אילו היו באים שני עדים שחטף לא היה נאמן לומר שאת שלו חטף.
התומים עצמו מתרץ שלסוברים שלא אומרים משאיל"מ יש לנתבע מיגו שיכול היה לומר איני יודע אם חטפתי או נתן לי, שהרי לדעתם גם בטענת איני יודע לא היינו מחייבים אותו. הוא מביא את קושיית המפרשים מדוע לדעת רב ושמואל מודה במקצת חייב שבועה ואיננו אומרים שפטור במיגו שיכול היה לטעון חמישים אני ודאי פטור וחמישים איני יודע, והשיבו שלטעון איני יודע זו טענה גרועה שאדם לא רוצה לטעון ולכן אין זה נחשב מיגו. לכאורה לפי זה גם אצלנו אין זה מיגו, אך מחלק התומים שכאן גם לטעון "דידי חטפי" זו טענה גרועה, ולכן כאן יש לו מיגו שיכול היה לטעון טענה אחרת גרועה שהרי אנו רואים שאינו חושש לטעון טענות גרועות.
הקהלות יעקב (סימן כה) מתרץ שלסוברים שאומרים משאיל"מ יש לטובת הנתבע רק מיגו, והואיל וכאן זו העזה להכחיש את העד בשבועה אינו נאמן כי מיגו דהעזה לא אמרינן, אך לסוברים שאין אומרים משאיל"מ אין כאן לטובתו רק מיגו אלא הפה שאסר ולכן נאמן למרות שזו העזה, כי הפה שאסר כלל אינו בנוי על הוכחת מיגו אלא על כך שאם ממימיו אנו שותים ונסמכים על דבריו כדי לאסור איננו יכולים לאסור מעבר למה שהוא עצמו אומר. ומגדיר שהפה שאסר זה כאשר אנו חוששים מעצמנו לטענה שהיה יכול לטעון, ונמצא שרק בגלל שטען טענה אחרת אנו נסמכים על הודאתו ולא חוששים לטענה הראשונה. לעומת זאת מיגו זה כאשר מעצמנו איננו חוששים לטענה שיכול היה לטעון אלא שאם יטען אותה נחשוש לטענתו. לכן אם אומרים משאיל"מ נמצא שגם לולא הודאתו היינו מחייבים אותו ולכן יש כאן רק מיגו אך אם לא אומרים הרי שנקודת המוצא לולא דבריו היא שאנו חוששים לטענה שהיה יכול לטעון ורק בגלל שאנו מסתמכים על הודאתו איננו חוששים לטענה זו.
למעלה ראינו את תירוץ הש"ך שהאחרונים נתקשו בו מאוד, ואכן צריך עיון גדול מה סבר הש"ך. נראה להסבירו על פי דברי הקהלות יעקב בהסבר הריב"ם שיובאו בהמשך, וכך ביאר תרומת הכרי (ע"ה ס"ק ב) את הש"ך כאן, שלדעת רבי אבא עד אחד שלא הוכחש הרי הוא כשניים ולכן החוטף אינו נחשב המוחזק ולפיכך אינו נאמן אלא במיגו, אולם לדעת רב ושמואל שעד אחד אינו כשניים, החוטף נחשב המוחזק ומוחזק נאמן אף בטענת 'דידי חטפי' שהיא גרועה יותר גם בלי מיגו.
תירוץ ריב"ם
הריב"ם מתרץ שלדעת כולם המיגו כאן הוא מיגו טוב, ולכן רב ושמואל פוטרים, ובכל זאת רבי אבא מחייב משום שהואיל ויש עד המחייבו שבועה מן התורה הדין הוא שישלם אלא אם כן נשבע להכחיש את העד, ולכן לא מועיל מיגו לפוטרו. דבריו מעט יותר מבוארים ברמב"ן (ד"ה ויש שפירשו) וברשב"א המובא בשיטה מקובצת כאן, שכמו ששני עדים מחייבים ממון כך עד אחד נאמן ומחייב אלא אם כן נשבעים כנגדו. כלומר, אם היו כאן שני עדים שאומרים שחטף הוא לא היה נאמן לומר "דידי חטפי", וכך בעד אחד כל עוד לא הכחישו נחשב כשניים ואינו נאמן.
האחרונים מקשים שהטעם בשני עדים שלא היה נאמן לומר "דידי חטפי" הוא שאין לו מיגו אך כאן שבא עד אחד סוף סוף יש לו מיגו, והרי אם היו באים שני עדים שחטף והייתה לו טענה נוספת אחרת שיכול היה לטעון היה נאמן במיגו לטעון גם "דידי חטפי" 1 , ואם כן לא מובן מדוע כאן לא נאמן.
הגר"ש שקופ (בבא בתרא סימן יח ס"ק א) מיישב דבריו שסבר שמיגו אינו ראיה מספיקה אלא הוא מבוסס על כח הטענה, ולפיכך כל עוד לא הכחיש את העד בשבועה הואיל והעד נחשב כשניים ומחייבו ממון אי אפשר לתת לו את כח הטענה של "לא חטפתי" עבור טענתו הנוכחית "דידי חטפי", שהרי בינתיים אין לו כח לטעון לא חטפתי והוא מתחייב ממון בטענה זו.
לעומת זאת לדעת רב ושמואל שלא אומרים משאיל"מ, הואיל ולפי טענתם הנוכחית אינם יכולים להישבע כנגד העד אין העד מחייב אותם ממון בינתיים וממילא יש להם כח טענה עבור טענתם הנוכחית.
הקהלות יעקב מיישב באופן אחר וכותב שסבר שלא אומרים מיגו כנגד חזקת "מה שתחת יד אדם שלו", לפי שזה כמיגו להוציא, ולכן כאן שראינו שבא לידו על ידי חטיפה נחשב שאינו מוחזק ואינו נאמן במיגו. אולם כל זה דווקא לסוברים שאומרים משאיל"מ משום שכדברי הרמב"ן לדעתם כל עוד לא נשבע להכחישו נחשב כשני עדים ולכן נחשב שאינו מוחזק, אולם לדעת רב ושמואל, מסביר הקהלות יעקב, עד אחד אינו נחשב כשניים, ולכן החוטף נחשב למוחזק ונאמן במיגו משום שאין זה נחשב מיגו להוציא. אך צריך עיון על תירוצו, שהרי הרמב"ן עצמו (ד"ה והוי) כותב שאם אין עדים שראו שהנסכא עדיין בידו נאמן לדעת כולם במיגו, ומוכח מכך שאין בעיה מצד מיגו להוציא. וכן בדף לב ע"ב בסוגיית 'שטרא זייפא' חולק במפורש על הסוברים שלא אומרים מיגו להוציא. מכל מקום נוכל לומר תירוץ זה בדעת הריב"ם, שלדעתו אכן מפורש (לב ע"ב, תוד"ה אמאי) שלא אומרים מיגו להוציא, ואולי לדעתו באמת לא יהיה נאמן גם במקרה שאין עדים שהנסכא עדיין בידו.
לגבי הקושיא ממיגו להוציא, אפשר גם להסביר כדברי הקהלות יעקב שכאן לא אומרים כי זהו מיגו נגד חזקת "מה שתחת יד אדם" ולא להוסיף כדבריו שדומה למיגו להוציא אלא בכך יכול להודות גם מי שסובר שאומרים מיגו להוציא 2 . נראה לבסס חילוק זה מדברי הרמב"ן בכתובות יט ע"א (ד"ה כגון שחב). בתחילה הרמב"ן רצה לומר שלווה שבאים להיפרע ממנו וטוען שכל החפצים שבביתו אינם שלו אלא מופקדים בידו ואין לו ממון לפרוע נאמן, אך לבסוף כותב שזהו תימה ומביא את דברי הרמב"ם (מלווה ולווה א, ד) שפסק במפורש שאינו נאמן, ומשמע מדברי הרמב"ן שם שהטעם שאינו נאמן – למרות שיש לו מיגו שיכול לתת את החפצים כעת במתנה לאחרים – הוא שזהו מיגו במקום חזקת מה שתחת יד אדם שלו, וכן הבינו המגיד משנה (מלווה ולווה א, ד). מכיוון שלדעת הרמב"ן אומרים מיגו להוציא צריך לחלק כאמור בין סתם מוחזקות למקרה שיש למוחזק גם את חזקת "מה שתחת יד אדם".
הקצות (קלד ס"ק ב) מבין את דברי התוס' כפשוטם וכותב שזו גזירת כתוב שצריך להישבע או לשלם ולכן אפילו מיגו לא מועיל. משמע שאכן יש מיגו ובכל זאת אינו מועיל משום גזירת כתוב, אולם צריך להבין מה הטעם בכך, מדוע שיתחייב לשלם מגזירת כתוב למרות שיש הוכחה שהנסכא באמת שלו, ועוד, הרי פשוט שאם היו באים עדים ומעידים שנסכא זו הייתה שייכת לחוטף מקדמת דנא היינו מכריעים לטובת החוטף למרות שלא נשבע כנגד העד, ואם כן מוכח שאין זו גזירת כתוב. ויש לבאר 3 בדוחק שטעם גזירה זו הוא כדי לתת תוקף לחיוב השבועה, ולכן לא פלוג ולעולם כל שלא נשבע חייב לשלם. מכיוון שכך אפילו שהובאה לפנינו הוכחה טובה שבאמת את שלו חטף (כגון מיגו) מכל מקום חייב לשלם. לגבי קושייתנו מעדים שיבואו ויעידו שאת שלו חטף, צריך לומר שיש לחלק בין הוכחה של מיגו לבין עדות עדים, שהיחס לעדות הוא כאל בירור מוחלט לגמרי, וכאשר יש בירור מוחלט שאת שלו חטף שוב אין להתייחס אל העד המעיד על החטיפה כמחייב ממון שהרי בצירוף עדות השניים נמצא שהוא מעיד שחטף את של עצמו, ולכן למרות שהחוטף לא נשבע פטור, אך כאשר יש רק מיגו ולא עדות, למרות שזו הוכחה טובה שבכוחה להוציא ממון, מכל מקום אין זה בירור מוחלט ולכן איננו רואים זאת כאילו העד מעיד שחטף את שלו, ומאחר שלא נשבע כנגדו חייב לשלם.
^ 1.וכן מצאנו מפורש ברמב"ן כאן (ד"ה והוי) שכתב שמדובר בסוגייתנו שיש עדים שראו שכעת הנסכא ברשותו, אחרת היה נאמן במיגו שיכול היה לומר החזרתיו. ואף הדעה החולקת שמובאת ברמב"ן, זה מטעם שגזלן לא נאמן לומר החזרתיו, אך לדעת כולם במקרה שאכן יש מיגו נאמן.
^ 2.ולפי זה אומרים מיגו להוציא דווקא במקרה שאדם מוחזק ואין לו חזקת מה שתחת יד אדם, כגון במחליף פרה וחמור ולא יודעים מתי ילדה, ששם המרא קמא זוכה למרות שמוחזקותו אינה מוכיחה כלל על הבעלות.
^ 3.ר' משה לוין
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
